פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"
לפני כשנה כתבתי מאמר ביקורת ארוך על ספר העיון של ג'ונתן ספרן-פויר, “לאכול בעלי חיים". הספר הוא מניפסט צמחוני, שנשען על תיאור הזוועות הכרוכות בגידול בעלי חיים לאכילה בעולם שלנו. גידול בעלי חיים בעשורים האחרונים, טוען ספרן-פויר, הפך לתעשייה, תעשייה המכונה "חקלאות תעשייתית". זוהי שיטה "שבה חיות – שמוחזקות במקרים רבים ברבבותיהן, או אפילו בקבוצות של מאות אלפים – מהונדסות גנטית, תנועתן מוגבלת והן מוזנות בתפריטים לא טבעיים (שכמעט תמיד מכילים תרופות שונות)", כלשונו. ספרן-פויר מבקש לעקור מראשנו את הדימוי הפסטורלי של החוואי, המגדל חיות לצורכי אכילה ולפני כן מוציאן לרעות באחו בשלווה או מספק את כל צורכיהן הטבעיים. גידול חיות למאכל הפך לעסק אכזרי-קר, מתוכנן בקפידה למקסם רווחים תוך מינימום תשומות. רווחתם של בעלי החיים לפני שחיטתם אינה ניצבת כלל לנגד עיני המגדלים. מנחה אותם רק הדרך הזולה והיעילה ביותר לגדלם ולפטמם.
זה ספר משכנע למדי בכמה מטיעוניו ובעיקר תיאוריו. ובכל זאת הוא גם צדקני והנו חלק מפוריטניות מערבית חדשה. חבויה בו גם תפיסה אוטופית של האנושות, כמי שמסוגלת להתנהגות מוסרית עילאית. בביקורתי על הספר העליתי את התהייה האם אכן אנו, בני האדם, יכולים לשאוף להתנהגות מוסרית נקייה מרבב, מבלי לשלם על כך מחיר. העליתי את ההשערה שאכילת בעלי חיים היא סוג של שחרור תוקפנות, שאם ייאסר לחלוטין ישתחרר במקום אחר. על דרך ההומור – אך בכל בדיחה יש שמץ של אמת – משמשת כראייה ל"חוק שימור התוקפנות" שהצעתי, התנהגותם הצדקנית-תוקפנית של חלק קטן מהצמחונים כלפי אחיהם אוכלי הבשר. האם רק מחאה עניינית יש כאן? או תירוץ מושלם לבטא סלידה ושטנה ותוקפנות, במעטה אידאולוגי-מוסרי?
חלפה שנה ואני עברתי דירה. ובדירתי החדשה ישנו מטבח כמו שצריך, בשונה מדירתי הקודמת בה הייתה "נישה" מטבחית עלובה שבגינה הסתפקתי בבישולים אלמנטריים ביותר. התחלתי, לראשונה בחיי, לבשל גם דברים מורכבים יותר מפסטה ואורז בשלל ווריאציות. התחלתי לבשל גם בשר.
ואז גיליתי שני דברים על בשר, שלא הייתי ער להם קודם, עת עיקר אכילת הבשר שלי הייתה במסעדות או אצל קרובים וחברים. הדבר הראשון: בשר הוא מוצר זול יחסית. בעוד שבאכילה בחוץ מנות הבשר יקרות בדרך כלל, הרי שקניית עוף ואפילו בקר, להכנה ביתית, היא הוצאה לא גבוהה, בייחוד בהשוואה לטירוף המחירים הכללי של מוצרי הצריכה בישראל ביתנו.
אך הדבר השני שגיליתי, העיב על שמחת הגילוי הראשון: קניית בשר טרי והתעסקות אתו מעמתות אותך באופן בלתי אמצעי עם מקורו, עם היותו יצור-חי לשעבר. השיא מבחינתי התרחש בשבוע שעבר, כשהחלטתי להכין לעצמי סטייקים בבית. ביקשתי מהקצב נתחי אנטרקוט והוא המליץ דווקא על נתחי צוואר בקר חתוכים לסטייקים. פיקת הגרוגרת שלי נסוגה בחיישנות אינסטינקטיבית. אבל שמעתי בעצתו.
הכנתי את הסטייקים, תוך כדי שאני מייחל שטיגונם יוביל לטשטוש מהיר של מקורם החייתי, להתמרתם לדבר מה ניטרלי יותר.
ואז התחלתי לאכול אותם. אבל פעולת האכילה והלעיסה הולידה במוחי חיזיון כמעט פסיכוטי. וזהו החיזיון: אני לועס ומניע את פיקת הגרוגרת שלי בשעת הלעיסה. אך מה שאני לועס כרגע בגרוני היה בעצמו גרון שלעס והניע את פיקת הגרוגרת שלו. האם מעלי יימצא פעם מישהו שיניע את פיקת הגרוגרת שלו בשעה שהוא ילעס את פיקת הגרוגרת שלי?
אין לי עמדה ברורה ביחס לאכילת בשר כתוצאה מהחוויה המעט מערערת הזו. זה בעיניי, עדיין, עניין מורכב מאד, שנוגע בנושאים עמוקים ותובעי עיון כמו הסוגיה שהזכרתי, על אודות התוקפנות, או סוגיית "מותר האדם", סוגיה לא פשוטה בכלל, כפי שסבורים אולי חלק מהצמחונים, אלה הסבורים שקל ואף נחוץ להוריד את "נזר הבריאה" היומרני מראשי בני האדם ושלכך לא תהיינה תוצאות חמורות.
אין לי עמדה ברורה בעניין. אבל אני יודע, שלפחות בשבועות הקרובים אתקשה מאד באכילת בשר ואולי אוותר על האכילה מכל וכל.
מבקר חופשי 
תגובות
כצמחוני נחשפתי למגוון הסברים מתחכמים בנסיון להצדיק אכילת בשר. סוגיית התוקפנות חדשה לי, שאפו אריק…
האמת היא שפשוט אין סיבה לאכול בשר. רק אחרי שהפסקתי הבנתי כמה כל הסיפור מגוחך. יש שפע אדיר של מאכלים ואפשר להמשיך להינות מהחיים ולהמשיך להיות גרגרנים גם בלי בשר.
זה באמת באמת מיותר. אין סיבה.
ליובל – מכיוון שגדלתי בצעירותי בחברה ששאפה לאידאלים ולטוהר מושלמים ככל הניתן, בחברה דתית – וראיתי את המחירים שאנשים משלמים על סטנדרטים גבוהים ולא תמיד אפשריים, בחלק מהמקרים משלמים מחירים גבוהים ביותר ואפילו קיומיים, אני רגיש וחשדן יותר כלפי תפיסות עולם אידאליסטיות ואוטופיות מכל הסוגים ונזהר מהן. ועם זאת, הטקסט ביטא את ספקותיי בעניין.
נייס פיס
תודה רבה, יריב
רשימה יפה.
לגבי אכילת בשר כפורקן לתוקפנות, רוב האנשים אוכלים בשר יום-יום, ולרוב בצורה לא מסעירה במיוחד, ודי מרוחקת מהמקור החייתי. אני לא חושב שמישהו פורק תוקפנות כשהוא נוגס באיזה שניצל עם חרדל. זה פשוט הרגל, מזיק למדי לאדם ולסביבה.
פונקציות של פריקת תוקפנות, התחברות לעברנו כציידים וכיוצא בזה באות לידי ביטוי (אם בכלל) לעתים רחוקות יחסית, באירועים כמו על האש המוני. אם אלה יהיו הפעמים היחידות שאנשים יאכלו בשר, גם ספרן-פוייר יהיה די מרוצה.
לנושא המוסרי אומר, שלכל הפחות ניתן לדרוש מאדם שאוכל בשר שלא ידחיק ויתעלם מעובדת היותו פעם יצור חי ומתנאי גידולו.
כשמישהו מציב רף גבוה מבחינה מוסרית, יש נטייה לנתח אותו פסיכולוגית (שזה מעלה את השאלה האם ניתוח פסיכולוגי של ניתוח פסיכולוגי על ביקורת מוסרית זה לופ או לא?).
כיוון שזה לא תמיד מספיק, נוטים לעתים לקבל את העקרון, אבל לייחס את החריגה מהנורמה לכך שזה טבעי\בגנים שלנו\צורך קמאי…
בסוף אולי כדאי להוסיף חיוך ממזרי עם נענוע ראש, מה שמרמז שהדובר יודע איך לחיות (יכול להיות שנענוע הראש לא במקום. אף פעם לא הייתי טוב בפרצוף הזה).
*אני יודע שהפוסט התכוון להיות הרהור ביקורתי על דברים קודמים שכתבת.
אם קצת להיות רציני, יש בעיה להתיחס לטעונים שאתה לא מסכים איתם על ידי ניתוח פסיכולוגי של הדובר. זה נפוץ מאוד בתחום הפוליטי\המוסרי. יש בזה גם קצת חוסר כבוד לטוען, מה גם שהרבה פעמים אין התייחסות קונקרטית לטענה. אני מניח שאת זה היו מכנים הפסיכולוגים כאינטקטואליזציה (אחד מנגנוני ההגנה). אין זה אומר שהניתוח הפסיכולגי לא נכון, אלא שהוא רק לא ממש רלוונטי.
אני בטוח שבחייך, דברים שנראו לך בעבר כ "התייפיפות"… ולאחר שנים… בלי ששמת לב, התעוררת בוקר אחד, הסתכלת במראה, וראית יפה נפש 🙂
אורי
צמחוני לשעבר 🙂
(ככה זה, טוויסט בסוף)
תודה על הערותיכם,
קראתי את תגובותיכם בעניין.
הצמחונים הם צמחונים כדי להיות תוקפנים כלפי אוכלי בשר (בד"כ הורים, אחים, בני זוג וכד' שנוצרים איתם הרבה מצבים לא נעימים ומביכים על הרקע הזה)? איך אפשר להגיע למסקנה כזאת אחרי קריאת התיאורים והעדויות על תעשיית הבשר המעוותת של ימינו??? לדעתי בעניין הזה פשוט חצית את הקווים: זו כבר לא חשדנות כלפי אידיאולוגיות ואוטופיות, אלא אימצת לך השקפת עולם צינית למהדרין.
וספרן פויר אולי לא גבר-גבר עם סכין בין השיניים ואולי לא הסופר הכי טוב בעולם, אבל לדעתי הוא פשוט גיבור – הוא צלל ללב המאפליה והביא את העדויות על מה שבאמת קורה בתעשייה הנוראית הזאת- מה שבאופן כללי הספרות והעיתונות של ימינו (ושל כל העת המודרנית) נכשלו בו כליל (ולדעתי, למרבה הפרדוקס, חלק גדול מהשתיקה המוזרה הזאת נובע דווקא מגודל הזוועה שצריך להיחשף אליה).
ואגב, בקשר לביקורת ספרות (בהקשר להערתך על ספרן פויר בביקורת על פיליפ רות בעיתון של אתמול): לדעתי ספרן פויר, בזה שהעלה את נושא תעשיית הבשר על סדר היום, תרם בספר הזה לאנושות – או להחזרת אנושיות לאנושות- הרבה יותר מהרבה סופרים גאונים ומדהימים וזוכי פרס נובל (כן- יש דברים יותר חשובים בחיים אם מישהו הוא סופר טוב או לא).
מעניין לציין שלפי התנ"ך, הקונפליקט בין הבשרנים לבין הצמחונים הוא אחד הקונפליקטים היסודיים של האנושות. בספר בראשית מסופר קודם על המאבק בין הבל שהיה רועה צאן (ומן הסתם אוכל בשר) לבין קין עובד האדמה (והצמחוני) ואחר כך בין עשו הצייד לבין יעקב מבשל המרקים. נדמה לי שהניצחון של הצמחונים בסיפורים האלה (אם אפשר לקרוא לזה ניצחון) מרמז על כך שהתנ"ך מכוון אותנו להעדפת הצמחונות על אכילת הבשר.
"אלה הסבורים שקל ואף נחוץ להוריד את "נזר הבריאה" היומרני מראשי בני האדם ושלכך לא תהיינה תוצאות חמורות."
מה התוצאות החמורות? לא הבנתי.
תודה על תגובותיכם. גם הנוזפות 🙂
לנטליה – תוצאה אחת הינה סוג של דיכאון. כלומר, יש יסוד לא רציונלי אבל חיוני לכל אדם להרגיש מיוחד ובמידה מסוימת מרכז הבריאה. אבדן התחושה הזו אצל האנושות יכול להוביל לדיכאון (ואולי, במובן מסוים, זה מה שקורה בהודו, הצמחונית בחלקה – הזנחה עצמית). שנית, המצב האנושי המורכב ניזון בהרבה דברים טובים מהיוהרה האנושית, כלומר מההרגשה שאנחנו טובים יותר. באורח דיאלקטי זה גם המקור לצמחונות: הרי בעולם החי יש הרבה חיות טורפות, אבל אנחנו מבקשים להיות נעלים יותר על עולם החי…
לרוני – אז קין הוא הטוב והצודק בסיפור? לא הבנתי…
הטיעון על התוקפנות אכן לא משכנע, אבל זה נכון שצדקנות מוסרית תמיד באה על חשבון משהו. כאשר אנחנו מוקפים בתופעות מטרידות, כל אחד מוצא דרך להשקיט את המצפון ולהתעלם מזוועות מסויימות. בחזקת "תרמתי כבר בבית, עזוב אותי באמא'שך". כמה מתוך הצמחונים גם פעילים פוליטית עבור זכויות אדם, זכויות עובדים וכו'?
הטיעון המשכנע ביותר לטעמי לגבי אכילת בשר הוא ההדדיות. אף אחד לא מצפה מהאריה להיות צמחוני. אף אחד לא מצפה מאריה רעב הנתקל בבן-אדם להעדיף חסה על פני בשר. המוסר האנושי פשוט חסר כל תוקף בממלכת החיות. האמת המחרידה היא שחיות אוכלות חיות אחרות, ואנחנו פשוט נמצאים במקום טוב בשרשרת המזון. כמובן שיש מקום לביקורת על תעשיית המזון, אבל מכאן ועד לבחירה בצמחונות הדרך היא ארוכה.
ואגב, אני מאמין שבסופו של דבר האנושות תהפוך לצמחונית מטעמים אקולוגיים. אל דאגה, גם אז ישארו מספיק עוולות מוסריות עבור לוחמי הצדק שביננו…
אין שום הדדיות. חיות לא אוכלות אנשים. אולי לעתים רחוקות יש מקרים כאלה, אבל אנחנו לא חלק מהתפריט שלהן. מה גם שלנו יש אלטרנטיבה. אין שום הכרח ביולוגי לאכול בשר ואפשר לחיות טוב בלי זה.
בנוסף, קשה לדבר על "שרשרת המזון" בהקשר של תעשייה שלמה של גידול חיות למטרות אכילה.
לאריק – יש לדעתי הקבלה בין סיפור קין והבל וסיפור עשו ויעקב. בשני המקרים הרשות המוסמכת (אלוהים אצל הבל, יצחק אצל עשו) העדיפה את הבשר, אבל מי ששרד הוא הצמחוני. התנ"ך מציג את האנושות ואת היהדות כסיפור של ברירה טבעית ושל צמצום ולפי הסיפור הזה כולנו במידה מסוימת צאצאי קין וצאצאי יעקב (לגבי קין הדבר לא נאמר במפורש, אבל הוא זה ששרד, לא?).
לא ולא. לאדם וחוה היו המוני ילדים אחרי הרצח הזה. לאחד מהם קראו שת, ואחד מבני בני בני בני בני בניו של שת הוא נוח, והשאר היסטוריה. אמור מעתה – אנחנו בני שת (שהיה אגב, אחלה בן אדם, חכם מאוד וכל זה, ולא רגיז כקין).
טוב, עובדתית זה קצת מנחם. אני רק תוהה מדוע התנ"ך מקדיש לקין והבל מקום כל כך נרחב ולא פרופורציונאלי בסיפור, ומדוע כל השאר נדחקים לצד. משום מה, התנ"ך רואה בסיפור הזה סיפור משמעותי מאוד בהתפתחות האנושות.
אריק שלום,
אין לי משהו יוצא דופן לומר. כשלעצמי אני משוכנע ב-1000% שההתעמרות התעשייתית בחיות משק מיותרת לגמרי, מהסיבה הפשוטה שבישראל יש בלי סוף ירקות, פירות, דגנים, קטניות, זרעים ועלים, (אחסוך לך את הקישורים וההסברים על נזקי חלב, בשר וכיו"ב).
אין שום "מחיר" שצריך "לשלם" על דחיית האוכל מהחי, ההיפך, (הפסקתי בהדרגה מ-2007, אחרי קריאת הספר כל יום הוא טרבלינקה, שלטענתו יצרן המכוניות פורד בנה את פס הייצור בהשראת בתי המטבחיים של שיקגו והיטלר בתורו הושפע מפורד).
פוייר אינו הסופר הראשון שמעלה את העניין הזה, אם כי הוא וודאי המפורסם יותר. גם אליזבט קוסטלו של קוטזי, היא סופרת צמחונית, (יש לו עוד כותר מפורש יותר, "חיי בע"ח", לא קראתי).
במקרה הטוב יש פה עניין תרבותי ומבחינתי זה לא עניין של אפס או אחת: אני עושה כבוד ונהנה לאכול גפילטע אצל סבתא פעם בהמון המון זמן…וממשיך לקרוא לעצמי טבעוני ב-100%.
אנחנו לא חיות טורפות, (אין לנו ניבים, יחס טורסו מעיים של צמחונים, אנחנו חייבים לבשל את החיה כדי לאוכלה וכו וכו). לכל היותר אנו חיות ציידות, וגם זה כבר לא.
דרידה ורודינסקו הקדישו בערך חמישית מספר השיחות שלהם ליחס האדם לחיות במשק מתועש. שניהם לא מתוך פוזיציה צמחונית. ולא בכדי:
הרבה יותר מאשר ההרצאה של יורופסקי, (מפעימה כשלעצמה), נדמה לי שאתה קליינט אידאלי לסדרת הרצאות מרחיבת דעת בהרבה שהתקיימה לאחרונה בגילמן ובירושלים, תחת השם "החברה הרב מינית". אני מתקשה להבין איך הקורס הזה, שאת תקציריו אפשר לראות כאן, http://www.anml.co.il, לא מצא את מקומו בפקולטה למדעי האדם. אחרי שש (או יותר?) שנים במקום הזה, השיעור הזה לטעמי, כבש את השורה הראשונה של האלגוריות המאלפות ליחסי אדם-אדם, ממש כך. מהסוג שאפשר להרהר ולהפוך בו הרבה אחרי שהקורס מתפזר ולהבין משהו על החיים ב"תרבות המערב".
הדיבור על אוטופיה, בעיני, מתעתע ומצעף את העיניים מהייתור המוחלט של זוועות משק החי. ובכל זאת, הבט בתמונות האלה של הלביאה טייק, (קישור למטה, חובקת חתול, חובקת שה, אדישה לבשר באטליז), למרות הפצרות של מגדליה, היא סרבה לאכול חיות. אמנם טייק היא מקרה קיצוני של חיה שגדלה בשבי באופן מעוות ל"טבעה האמיתי", אך המקרה שלה מראה שאולי יש משהו בפסוקים הרלוונטיים מישעיהו, אותם אתה בטח מכיר היטב.
http://www.animalliberationfront.com/Saints/Authors/Stories/LittleTyke.htm
*תגובה ארוכה וטרחנית אבל לא אכחד – נגעת בציפור הנפש שלי מהשנים האחרונות. סליחה מראש.
לא קראתי את התגובות מעליי, אז אני מתנצלת אם אני חוזרת על רעיון שנאמר. תאר לך חיים בהם התוקפנות היא אופציה שניתן לוותר עליה. יותר מזה: שנאה, קנאה, כעס ואלימות אינם נחשבים כדחפים או אינסטינקטים שטבועים בדנא שלנו אלא רגשות שניתן למתן אותן?
כשאני מתבוננת בתרבות בה נלקחים ילדים כדי שיהפכו לרוצחים שכירים (באפריקה, למשל) וכדי לאמן אותם ולגרום להם לניתוק רגשי מכריחים אותם להרוג בן משפחה, אני המומה – איזה סוג הרסני של שיטנה קיים באדם? ומה אומר לעצמו האפריקאי? שזוהי תוקפנות שמוצאת לעצמה פורקן?
לא, זה לא. אלו רגשות שטופחו עד שהפכו לחלק אינטגרלי מהסביבה שלו, אתה ואני יודעים שזה לא צריך להראות ככה, ובתרבותיות מזרחיות מסויימות יודעים שאין צורך להרוג חיות כדי להגיע לאיזון.
לדעתי: אין מחיר לויתור על תוקפנות. יש ויתור על אורח חיים מאד מוכר.
שלום עינת. הטור שלעיל ביטא התלבטות. דעתי אינה נחרצת בסוגיה הזו. אבל אני מרשה לעצמי להיות ספקני באשר לחזונות הרמוניים ושלווים לקיום האנושי. הוגה כניטשה לא סבור שניתן לוותר על תוקפנות. יש "רצון לעוצמה" בכל אחד מאיתנו שוויתור עליו פוגם מהותית בתשוקת החיים. את הבודהיזם ראה ניטשה כסוג של התאבדות וויתור על תשוקת החיים, וזה לא מופרך כל כך. אבל גם הוגה מתון ומיושב בדעתו כמו פרויד לא סבור שניתן להגיע לתרבות רוות נחת, אלא נידונו לחיות ב"תרבות ללא נחת", שבה יש רגשי תוקפנות.
אני לא בהכרח מקבל את העמדות הללו. אבל כדאי לזוכרן ואלה אנשים שאינם קוטלי קנים בלשון המעטה.
אבל אני כאמור מתלבט. זו סוגייה מטפיזית מהמעלה הראשונה: מה טבע האדם והאם הוא ניתן לשינוי.
אם זה מנחם, אני כמעט לא אוכל בשר בשבועות האחרונים…
בסוף כן קראתי את התגובות שמעליי, והגעתי לאקסיומה שניסחת: "יש יסוד לא רציונלי אבל חיוני לכל אדם להרגיש מיוחד ובמידה מסוימת מרכז הבריאה. אבדן התחושה הזו אצל האנושות יכול להוביל לדיכאון."
אני יכולה להעיד, מקרוב ומרחוק – המוטיבציה של אדם להיות משמעותי ומיוחד, יהיו יסודותיו אשר יהיו – היא לרב זו שמביאה את האדם לתחתיות הדיכאון, התסכול והקנאה, גם אחרי שיאים של תשוקה והצלחה.
עינת שלפני שנתיים לא הייתה מאמינה לעינת שכותבת את מה שהיא כותבת עכשיו:
הרצון, העוצמה והתשוקה (עיוות שלי להתייחסות שלך על ניטשה) אינם מקור החיים.
נכון – הם מטלטלים, הם מרגשים והם דלק לשרפה מרהיבה ועדיין – הם רק אשליות שטבועות בראש שלנו. יש לי כל כך הרבה מה להגיד על זה, בעיקר על הרווח העצום שנותן הויתור על הרצון להיות נבדל. אבל בסך הכל עסקנו בבעלי חיים, ואני חושבת שעשית פעולה חומלת, אנושית ומודעת.
בקיצור- סחתן.
תודה עינת.
במובן מסוים זו המחלוקת בין ניטשה לשופנהאואר (וניטשה העריץ את ש. לפני שמרד בו). לפי ההגות של שופנהאואר, הגות גאונית לא פחות משל ניטשה, אכן כל הסבל נובע מהרצון, מה שהוא מכנה "הרצון", שכולל את הרצון להיות מיוחד וכו'.. כלומר, את היום קצת שופנהאוארית 🙂 וזה מכובד בהחלט.
על אף שאינני יודע במי אני תומך, אני חושב שהמרד של ניטשה הוא עתיר הוד, בעיקר כשמבינים את הרקע והסבל הפיסי והנפשי שהובילו אותו למרד הזה.
אני מכירה את המחלוקת בין ניטשה לשופנהאואר, להבנתי שופנהאואר הושפע מאד מתורות מזרחיות והיה רומנטיקן לא קטן בנוגע אליהן. מה שלוקה בחסר בניתוח הפילוסופי שלו הוא העובדה שהוא נשאר באוטוריטה הפילוסופית – שופנהאואר, כשאר הפילוסופים (בהכללה גסה) פועלים בתוך הניתוח הפונקציולי של האדם והחברה ואינם מספקים, במובן המתסכל: "פתרונות". זה כאילו שפרויד היה מנתח את מנגנוני ההגנה ולא הוגה מתוכה את הטכניקה הטיפולית.
רוצה לומר – שופנהאואר הוביל, בראייה הרומנטית והקצת שגויה שלו (ועדיין חלוצית וראויה להערכה) למבוי סתום.
עליי לציין שכל זאת נכתב מתוך קריאה תמה ועניין חובבני למדי בפליסופיה, אם אני שוגה או מטעה – אשמח לדעת.
חג שמח:)
חג שמח עינת!
רק הערה אחת ביחס למה שכתבת: שופנהאואר מונה שתי אופציות עיקריות להתגברות על הרצון: האופציה של הקדוש והאופציה של האמן, כלומר זה שרק מתבונן בעולם ומתאר אותו אבל אינו חושק בו (אם הוא היה מכיר כמה אמנים שאני מכיר הוא היה וודאי משנה את דעתו לגבי ביטול הרצון שלהם כביכול…אבל, ברצינות: שופנהאואר מתייחס לאמנות כשלעצמה שטיבה הוא התבוננות לדידו, התבוננות חופשיה מרצון). כלומר הוא נותן סוג מסוים של "פתרונות".
תודה אריק.
שיהיה חג משביע ורגוע.
🙂