מבקר חופשי

תגובות

• shaultweig  ביום מרץ 4, 2012 בשעה 10:47 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  באחד מסיכומי העשור כתב המבקר הצעיר אריק גלסנר:

  "סיפור על אהבה וחושך תוהה על עתידה של הספרות העברית כשאלה נפרדת מהתהייה המרחפת בין דפיו על הימשכות הפרוייקט הציוני – זהו ספר על הספרות והמדיום הספרותי,לא פחות משזה ספר על הציונות והלאום היהודי"

  כקורא בוחן אני שואל את עצמי בכל הזהירות המתבקשת, מה משקלה ומה עומקה של התהיה הזאת על הימשכות הפרוייקט הציוני.האם עומדת בפנינו יצירה בהיקפם ומשקלם של "עד ירושלים" לראובני,"תמול שלשום" לעגנון, "מכאן ומכאן" לברנר,או "היכל הכלים השבורים" לדוד שחר,בצוותא או בנפרד? מה
  היקפה הממשי של ה'תהיה' הזאת על 'הימשכות הפרוייקט'? התשובה היא,כי יש כאן ילד ירושלמי
  המאמץ את נאראטיב האב הציוני ("מעטים מול רבים"). מחוסר טעם אולי לבוא בחשבון עם מאגר החוויות של ילד בן שמונה או עשר בסביבה אינטלקטואלית בטלנית למחצה ,בעיצומו של המצור על ירושלים; ילד הוא מוליך נאמן של מסרים וצידוקים שמבוגר היה מסתבך בהם כהוגן,אבל החשד מתגבר כאשר אנחנו מעמתים את גירסת האב לעניין התאבדותה של האם – שגם בנקודה זו הוא אמור לתפקד באותו האופן ולהצדיק את הרחיצה בניקיון כפיים בצמוד להצהרה המתבקשת – "ידינו לא שפכו את הדם הזה".כאן אולי הכשל הגדול של עמוס קלוזנר,הילד בתחפושת עמוס עוז הסופר המיתמם (או להפך,תחליטו אתם).

  יותר ויותר גובר החשד כי האם – שנידונה על ידי האב להתקיים בציוויליזאציה דורסנית של עוני חשוך מרפא,דירה מרתפית טחובה ושפע של קאלמבורים ושנינויות שלא טחו טיח תפל על היום יום העלוב
  שלאחר מלחמת העצמאיות – הובלה בעצם אל מותה ביידי האב (והבן!).הזהות המיתממת בין הנאראטיב
  הציוני המרכזי לבין הנאראטיב הפרטי בספירה האישית,נחשפת באורח לא מלבב עד מאוד.

  הוויה זו של עוני מרתפי וקיצוב נמחתה כלא היתה – נעלמה כמטה קסם,חודשים מעטים אחרי מות האם.
  האם החלופית (שהוכנה הרבה מראש ,ואת זאת אפילו הביוגראף המיתמם בתחפושת ילד לא מצליח להסתיר) שוכנה בדירה מרווחת ומוארת באחת משכונותיה החדשות של העיר, הקיצוב העוני והעליבות
  גזו כחלום ונעלמו כלא היו,או כדבר המבקר הצעיר גלסנר "גם בספירה האישית הצליח הרומן לטוות דרך להבקעת המצור שנחנקה בתוכו הספרות".

  האם נתעקש למצות כאן אליגוריה סמויה לאופן שבו מטפל "המצב הישראלי" במרכיב הגלותי בחייו?
  לא.גם אם נקבל על עצמנו הר כגיגית את ה"קונספט" של גלסנר,יהיה הדבר מופרך ונלעג מדיי.
  האב פונה לחיי משפחה וילדים חדשים,הבן,לקיבוץ שבו נמצאה לו תחליף | אם אדיפלית (היינו,גם אם,
  גם תשמיש מיטה לצלילי השמינייה של שוברט – איני ממציא ואיני בודה – הכל כתוב ב"סיפור על אהבה וחושך",)והלא מיטב האוטוביוגראפיה – כזביה העלובים .כולנו מוזמנים להאמין שבשנות החמישים בקיבוץ,מורה סקסית לעילא מכל המשוער תארח במיטתה יניק בן 15 לצלילי השמינייה לשוברט העולה ממכשיר גרמופון(והרי כולנו מאמינים שבקיבוץ של אמצע שנות החמישים הגרמופון היה נפוץ בחדרי החברים).אנו מוכנים אפילו להאמין שעמוס עוז זכה ב"פרס ספיר" לספרות בגיל 13 (וכי איך ניתן לתרץ באופן אחר את הדירה המרתפית,העוני והצנע שנעלמו אחרי השבר הנורא של מות האם,גזו כחלום?)

  גבירותי ורבותי,אתם מוזמנים להצטרף למאה אלף רוכשי ו"קוראי" "סיפור על אהבה וחושך" שדנו את
  עצמם לפיגור שכלי קל,מול להטוטי "מכשף השבט".

  מות האם והמרתה באם חורגת הוא קו שבר שעובר לאורכה של הספרות העברית,בין כאמת אוטוביוגראפית,ובין כמחולל שבר בהוויה הדתית.ארוע דפוסי טראומטי שיוצר את הסדק הראשון
  בהוויה היראית התמימה – אירוע החושף את המיכאניזם העיוור שבאורח הקיום היראי,לעינו של הילד
  או בן הישיבה הצעיר.הוא מופיע אפילו בקודכס העגנוני ("אצל חמדת") וגם בניסיון האוטוביוגראפי של
  שלום עליכם בספרות היידיש – לדפוס הזה היה עמוס עוז מודע היטב (באמצעות ברדיצ'בסקי, מעצבה
  העיקרי של הפורמולה והמנטור הדמיוני שלו בתחילת דרכו)והשימוש המיכאני בא לסמן שבר ביחסי האתוס של הבן והאב (איש ימין מתלמידי ז'בוטינסקי),ולהצדיק בדיעבד את מעברו של עוז עצמו (כנער) אל הקיבוץ,ואל האתוס של השמאל,זה שפורק מעל גבו כל בדל של אשם ומטיל על גבם של אחרים עד
  היוטם הזה ממש.(האב,וזה כמובן פירוש מרחיק במקצת,מתפורר ונמוג מחמת רגשי אשם מחופים
  בהתנהגות טובה)

  אלא שהשבר הלאומי שהוביל לקטסטרופה נמשך מהוויית דור מייסדי הספרות העברית החדשה
  ומקבל כאן מהות פארודית מובהקת.מטעם זה,ולמרות מאמצי האטוביוגראף הלאומי לזעזע אותנו קשות במונולוגים של ילד על האבדן והיתמות,הם אינם יוצרים כל תהודה ,ככל שאמורים הדברים בקורא מודע ומובחן,וגם האורח שבו הובלה האם הזאת אל סופה אינו יוצר זעזוע של ממש בקרב "רוב מוסרי" כלשהו –
  ככלות הכל,ארועים מסוג זה מתרחשים ברמה זו או אחרת של חומרה בכל משפחה בורגנית שלישית,
  אלא שזו אינה אצה רצה לפרסם אוטוביוגראפיה ולזעוק על יתמותה ברצ'יטטיב אופראי מזויף וצעקני,
  ולבקש מעמד של סופר לאומי.סביר מאוד להניח שמנגנוני ההכחשה היעילים שלהם יעבדו שעות
  נוספות,עד שבא עוז ו"שיחרר","נתן לגיטימציה" באופן מוזר כלשהו,לדורסנות המהותית, הפנימית,
  (היינו,דורסת כלפי פנים),של הציונות בוורסיה המיתממת שלה.

  מבחן הקורא הרהוט חוזר ומעמיד בספק ערכי את מאות העמודים שמקדיש עוז לדמות אמו,לאור התפנית
  באופן ההתבוננות שרק אפס קצהו נפרש כאן.האבדן שאיננו אבדן,אלא שחרור מתוך אנחת רווחה,מואר מחדש,באור אחר,נלעג וזר,של התכחשות מיתממת לאמת קיומית או עובדתית,אם יש מקום להגדרות מסוג זה,בהקשרן של בדיות חלקלקות מטעמו של מכשף השבט הלאומי.

  (מתוך אמנון נבות, מזכר פנימי – סיפורת עברית 2000-2010 ,הוצאת דחק לספרות טובה,עמ' 29 -31 )

• אריק גלסנר  ביום מרץ 4, 2012 בשעה 10:51 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  לשאול – באיזה הקשר אתה מביא את הטקסט של נבות?

  הטקסט המלא – לאו דווקא הקטע הזה – מעניין ואני מקווה לפרסם עליו מאמר בקרוב.

  • shaultweig  ביום מרץ 4, 2012 בשעה 11:03 PM

    קישור לתגובה | להגיב

    אריק

    היות ששמך מוזכר בטקסט של נבות ,והואיל ואני לא רוצה שיהיה ספק ספיקא במתן כבוד שאני נותן לבעל הבלוג אני מבקש למחוק את התגובה ,בודאי של אתנגד אם תשאירה

• shaultweig  ביום מרץ 4, 2012 בשעה 10:59 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  אריק

  אני מניח שמבקרים לא עוסקים בעידו ועינם,עד עולם וברופא וגרושתו

  אני לא יודע מה אמרה ז'ולייט חסין ז"ל על התרגום של ישראל זמורה לבעקבות הזמן האבוד ,בתרגום של הלית קתמור היא לא האמינה

  בספרות העברית אין כבר את מי ואת מה לבקר,בספרות המתורגמת המבקר צריך להיות בקיא בשפת המקור

  שאול

• אריק גלסנר  ביום מרץ 4, 2012 בשעה 11:06 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  אין בעיה, שאול, אשאיר את התגובה.
  ואולי באמת אחזור לקרוא קצת עגנון 🙂 אף פעם לא הייתי עגנוניסט ולא נמשכתי לכתיבתו, אם כי התפעלתי ממנה כמובן.

  • shaultweig  ביום מרץ 4, 2012 בשעה 11:29 PM

    קישור לתגובה | להגיב

    אריק

    אין הנחתום מעיד על עיסתו. אני לא יודע למה אמנון נבות לא איזכר את חיים הזז,יזהר בימי ציקלג וזכרון דברים של יעקב שבתאי. את שלושתם לא קראתי אבל אריק כתב על זכרון דברים שקשה מאוד לקריאה. לגבי ימי ציקלג והזז אפשר לשפוט את אריק בחיפוש בגוגל.

    ספריהם של מאיר שלו,לנוך ברטוב,נתן שחם,יעל הדיה,דורית רביניאן,סמי מיכאל ,מרית בן ישראל,יואל הופמןמצויים בספריות ההשאלה.

• אמנון נבות  ביום מרץ 5, 2012 בשעה 3:01 AM

  קישור לתגובה | להגיב

  בפשטות : אני סבור שהספרות העברית הייתה המוביל והמכונן של חילוף הפאזה שהוביל מחיבת ציון אל הציונות ואל מדינת ישראל כפאזה עיקרית וגורלית בקיום היהודי העכשווי.

  בתורת מי שהובילו את הדיון מוטלת עליהם אחריות שילוחית כבדה מאוד.

  למיטב הערכתי, אזילת התהודה של הספרות בארבעת העשורים האחרונים אינה אמורה להוביל לפיחות
  באחריותה השילוחית.

  עמדה לעומתית "אבסורדית" הדוחה מעליה בזעם את מהלכם הנוכחי המעוות של ה"חיים" ,יכולה לקיים ולשמר את ערכה הנפלה גם כשנלקחה ממנה תיבת התהודה,או שהרעש ה"לבן",החיצוני,מהסה אותה.

  אני סבור ש"סיפור על אהבה וחושך" הוא ניסיון למכור את הסיפור הציוני בהקטנת שקף ובהעמדת
  פוזיציה מיתממת ,(נקודת התצפית הילדית אינה מקרית כאן) משהו מעין תיבת נגינה מיכאנית ,שאחת מבובות הקפיץ שלה קרסה,אבל המנגינה
  נשארת.

  אני סבור שנוצר סוג של הסכם חשאי בין עוז לקוראיו : המאמץ להיתפש לקסם המנגינה המיכאנית
  שווה אולי למאמץ של תיבת הנגינה להשלים את המהלך למרות שהמנגנון הפנימי מתרסק מחמת
  המאמץ להעמיד פנים.עוז יצר כאן פרפטום מובילה עילאי!

  נדמה לי שב"סיפור על אהבה וחושך" הושלם ההיפוך הפאזה של הספרות : מחשיפת העוול ל"כיסוי
  הדם" שלו,בפועל ממש : איפשורו של העניין הזה מחובר בלי הפרד לנכונות של קהל הקוראים ללכת שולל ושל עוז – לרמות.

  אין קל מזה,מסתבר.