על "הכי רחוק שאפשר", של אלון חילו, הוצאת "ידיעות ספרים"

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

"הכי רחוק שאפשר" מושתת על ניגוד פנימי סכמטי, אם כי, להגנתו ייאמר, סכמטי במכוון. הניגוד הנו בין מרחבי הגלובוס לבין גדרות המחנה ואף הכלא הצבאיים. חליפת המכתבים והמיילים בין נדב לבין דודו מיכאל, שהיא-היא הרומן דנן, נמשכת על פני כשלוש שנים, מתחילת השירות הצבאי של נדב עד מעט אחרי שחרורו.
מיכאל, הגרוש בן הששים, הפרקליט לשעבר, יוצא למסעות ברחבי העולם בעקבות קבלת ירושה פתאומית. המסעות הם גם מסעות פנימיים של גילוי עצמי ושחרור עצמי ושיבה לנעורים. הם מלווים גם בהתנסויות ספק על-טבעיות ספק פסיכולוגיות ובתקשור עם האני הפנימי וגלגוליו המשוערים בעבר הקדום. באחד התקשורים הללו (אני מקווה שאינני טועה במונח המקצועי וזהו אכן מה שמכונה בספרות המקצועית "תקשור"), מתגלה למיכאל ייעודו בעולם הזה: "לחיות חיי נווד ולהביא שמחה אל הבריות". חלקו ברומן מעורר עניין מסוים: אדם מבוגר, נוקשה והולך בתלם, המבקש להספיק ברבע האחרון של חייו לחיות סוף סוף כאדם חופשי (למרות שהירושה, כמובן, אפשרה חלק נכבד מהחופש הזה…). מיכאל אף מתפייס עם אביו הזקן והרודני-לפנים וסועד אותו עד מותו. נדב מצדו אמנם מתנגד לעיסוקו של דודו ב"גלגולים ונשמות וחיים קודמים וקארמה", ורואה באלה "חארטה בארטה", אבל גם התנסויותיו מובילות אותו להרהורים מטפיסיים. כמו אצל מיכאל דודו, אלה אינם מקוריים במיוחד, אם כי יש בפשטות ההרהורים של נדב ומיכאל על אודות מה חשוב בחיים האלה דבר מה מרגש ומניע-נפש באופן בסיסי.
נדב החייל סובל סבל רב בשירותו הצבאי. הוא סובל מהתעללות של חבריו לטירונות ושל מפקדיו בה ואחריה. הוא אף מגיע לכלא צבאי בגין חיכוכיו עם מפקדיו ולבסוף משרת שירות משמים בבסיס נידח. נדב הנו רגיש ונרקיסיסט, בעל נטיות אמנותיות (הוא כותב בבסיס הנידח תסכיתי רדיו שמתקבלים לשידור) וסובל מגאווה פצועה ומפנטזיות נקם בעקבותיה. פנטזיות הנקם שלו מעוררות לפרקים את הטקסט מאנמיותו הלשונית היחסית: “אני אכניס לו [לקצין המתעלל] חוטר וקנה של M16 לחור המסריח שלו ואעשה לו פיסטינג עם כדורי באולינג". דרך דמותו של נדב, מצטרף הרומן ליצירות נוספות מהשנים האחרונות הממחישות כמה סבל גורם השירות הצבאי, ולא בחלקו ההרואי, לצעירים ישראליים רגישים. השירות הצבאי הישראלי הפך מנוגד כל כך להתרופפות הסמכות הכללית בחיים מחוצה לו, לממשות ולאידאולוגיה (גם במובן המרקסיסטי של המילה "אידאולוגיה", כלומר: אמונה כוזבת) של החירות בחברה האזרחית הישראלית, כך שהמתח בין הציות, הכפפת הקומה והוויתור על האישיות הייחודית שתובע השירות הצבאי לבין האזרחות, הפך לחלק מהישראלים הצעירים בלתי נסבל. בחירתו של חילו להציב את הסוגיה הזו בלב הרומן שלו מעניקה לרומן חשיבות סוציולוגית-ספרותית מסוימת. כפי שניתחו פסיכואנליטיקאים ומבקרי תרבות המושפעים מהפסיכואנליזה כאחד, אבדן הסמכות ההורית והסמכות בכלל המאפיין את החברה שלנו הנו קרקע נוחה לצמיחת נרקיסיזם ולסבל שהוא מביא עמו. בהקשר זה של אבדן הסמכות ההורית, מעניין להעיר שאביו של נדב ממלא באופן בולט תפקיד זניח בהרבה ברומן, כמעט ולא קיים למעשה, לעומת אמו הנוכחת למדי. בכל אופן, גישה מוסרנית כלפי הסבל האותנטי של צעירים ישראלים רבים הנתבעים למשך שלוש שנים כמו לשכוח את כל מה שהמשפחה, החברה והתרבות מלמדים אותם במשך שמונה עשרה שנה, היא גישה לא מוסרית. הסבל קיים ואי אפשר לשככו בהטפות מוסר.
לא נעדר מהרומן גם היסוד ההומואי, שהיה נוכח באופן מרכזי יותר בשני הרומנים הקודמים של חילו. כאן מתבלט היסוד הזה בהתאהבותו של נדב, ההטרוסקסואל, במהנא, חייל דרוזי גברי ויפה תואר שנכלא עמו בכלא שש. מהנא משיב חיבה אפלטונית לנדב הסוער, ומלמד אותו את תפיסתו הפטליסטית לגבי הקיום, שמצננת מעט את נפשו הסוערת של נדב ובולמת לשעה את מסכת תלונותיו. גם למיכאל מזומנת ברומן הזה התנסות הומוסקסואלית מסוימת.
אבל האהדה הבסיסית שלנו ביחס לסבלותיו של נדב כמו גם ביחס למסעו הפנימי של מיכאל מסבירה גם את חולשתו של הרומן. האהדה הזו מובנת מאליה ולכן אינה מגיעה להישגיו הקודמים של חילו, בהם הצליח הסופר לגרום לנו לאהוד, או לפחות להתעניין, בדמויות הרבה פחות מצודדות או מעוררות אמפטיה באופן מיידי. ככלל, זה רומן פשוט, פשוט מדי לעתים, המפלרטט עם הבנלי. אין בו את החריפות, הלשונית ובעיקר הרעיונית, של יצירותיו הקודמות של הסופר. "מות הנזיר", רומן הביכורים המפתיע שלו, היה אחד הרומנים המרשימים של העשור האחרון, בו יצר חילו תצרף של גאווה פצועה ורגשות נקם ובוגדנות בתוך הקשר הומואי בוטה ומיקם את התצרף הזה בזירה היסטורית מפתיעה ומקורית: הקהילה היהודית בדמשק ערב עלילת הדם המפורסמת של 1840. גם "אחוזת דג'אני", רומן שהסתייגתי ממנו מאד בגין מה שנראה לי עיוות היסטורי בראיית ראשית הציונות, ויותר מכך בגין מה שנראה לי ניסיון קליעה לאופנה פוליטית מסוימת בשדה הספרותי, היה, למרות כל זאת, רומן חריף ומרשים בדרכו. נדמה שחילו, מצולק בגין המחלוקת העניינית על "אחוזת דג'אני" ואולי יותר מכך בגין שערוריית פרס ספיר, עניין שיצא בהחלט מפרופורציה והסב לו עוול, ביקש ברומן הזה לא להרגיז אף אחד. הוא הצליח בכך יותר מדי.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אדוה  ביום ינואר 24, 2012 בשעה 8:32 PM

    אריק, האם איך סבור שלפעמים ספר כלשהו מקבל את חשיבותו מעצם העובדה שמישהו מנסה לנתח אותו, לבקר אותו ולדון בו? דהיינו יותר משיש ליצירה חשיבות, היא מקבלת אותה מעצם העיסוק בה…

  • אריק גלסנר  ביום ינואר 24, 2012 בשעה 8:37 PM

    לאדוה – הרבה פעמים זה נכון.

    אינני מתייחס לספר הנוכחי כרגע.
    להגנתי אומר כי התייחסות לספרים היא המדיום שבו הכי פרודוקטיבי לי לחשוב ולבטא רעיונות.

  • יעל שליטא  ביום ינואר 25, 2012 בשעה 4:45 PM

    רשימה מעניינת מאוד כמו יתר הרשימות בבלוג. אבל מדגם מקרי, רואים שפחות מעשר אחוז מהשמות (סופרים או הוגים) שאתה מתייחס אליהם פה, הן סופרות. יש סכוי שמתישהו זה ישתנה? לא בחרת לכתוב על ליונל שרייבר למשל , או אליס מונרו . למרות ששתיהן תורגמו לא מזמן ועוררו המון עניין גם בישראל ובארצות המוצא

  • אריק גלסנר  ביום ינואר 25, 2012 בשעה 4:47 PM

    תודה יעל. על אליס מונרו כתבתי גם כתבתי ויותר מפעם אחת.

  • יעל שליטא  ביום ינואר 25, 2012 בשעה 4:51 PM

    לאריק, אעשה חפוש ואקרא. ועם זאת, אני חושבת שיש משהו בעניין הספציפי הזה. אולי זה לא במזיד, אבל יש כמה סופרות והוגות מדהימות בתקופה שלנו, קצת חבל.

  • אריק גלסנר  ביום ינואר 25, 2012 בשעה 4:58 PM

    אני משתדל להשכיל ככל שניתן ושמח להתוודע להוגות וסופרות מדהימות.
    אני כמובן מכיר כמה וכמה כאלו זה כבר.

    התייחסתי לעניין הזה של אי השוויון בעבר באחת התגובות. הוא נובע מכך שעד המחצית השנייה של המאה העשרים, בגלל אפליית נשים, היה שיעורן של הסופרות וההוגות נמוך בהרבה מזה של הסופרים וההוגים. המצב משתנה בימינו למרבה השמחה (אמנם לא שמחתו של הגיבור הראשי, הדוחה במכוון, של ג'וזף הלר ב"משהו קרה", המייצג את הבעתה החצי-מודעת הגברית מפני השוויון הזה, ושאומר: "אני ממש מצטער על זה שהנשים גילו שהן יכולות להגיע לאורגזמה גם. זה מאד בעייתי מבחינתי"). סיבה נוספת, קטנה בהרבה, לאי השוויון בהתייחסויותיי היא שאני גבר ונגישה לי יותר נפשית, לעתים, כתיבה של גברים. אני מנסה עם זאת לצאת מהסוליפיסיזם הזה, שאם ניטיב להיות מודעים לעצמנו מאפיין את כולנו, גברים ונשים כאחד ולא רק בהקשר ג'נדרי, ושומה עלינו להיאבק בו בחיינו בשלל הקשרים.

    ההערה שלך היא תזכורת ודרבון נוספים לצורך הזה.

  • אילה  ביום ינואר 29, 2012 בשעה 12:57 AM

    לא להרגיז זה לפעמים סוג של הישג… קצת כמו לא למעוד. ליעל שכתבה למעלה , אליס מונרו פחות או יותר, כותבת מסוג כזה וגם מרגרט אטווד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: