מבקר חופשי

בחירה נאה בחרו שופטי ספיר. "דרוש לחשן", למרות מגבלותיו, הוא יצירת ספרות ישראלית הראויה לתשומת לב.
בשנה החולפת ראו אור שני ספרים מרכזיים העוסקים בשכול, ספרו של גרוסמן ו"דרוש לחשן". גרוסמן בחר בתיאור שכול מופשט ממקום וזמן מוגדרים. ואילו ליניק בחר בכתיבה ראליסטית, דחוסה ותובענית, בחר בכתיבה בעלת “שטח פנים” תיאורי (של עצמים ונפשות) גבשושי מאד ולכן גדול (כמותית).
הרומן מתרחש בשלהי שנות השבעים, ביישוב גדול במרכז הארץ. גיבוריו הראשיים הם נחמיה ומירה, ששכלו את בנם, זוהר, בשירותו הצבאי. הרומן הנו קדיחת עומק מרשימה לחוויית השכול של השניים. הקידוח הזה יוצר תחושה מעט סטטית בתחילה, מעין “קייס סטאדי”, בעיה מוכרת באותו פלח בספרות הישראלית שכוונותיו להגביה עוף, אך העלילה ממריאה לבסוף ומגוללת את סיפור ניסיונו של נחמיה להיבחר לראש המועצה המקומית. תיאור הבחירות למועצה המקומית הוא הקוטב "החיובי", הקומי, של הרומן, והוא זה שמאפשר לא "להסתנוור" מהקוטב הטרגי, השכול. התחמונים התמימים של נחמיה האב, אפילו השימוש שהוא עושה במות הבן, משעשעים ובולמים את הרומן מלגלוש למלודרמטיות. אך לא רק מבחינת הקורא, כמובן, מהווה מסע הבחירות הסחת דעת מהשכול. כך גם מבחינת נחמיה. ולכן, הקומדיה כאן אינה מבטלת את אהדתנו לאב השכול. יחסי נחמיה ואשתו קרירים. השכול נתפס בעיניה כרכושה הבלעדי. אך התקרבות תחול ביניהם.
הרומן של ליניק מזכיר עד כדי תחושת חיקוי דקה את סיפורי המושבה המאובקת של יהושע קנז וישעיהו קורן ואת האשכנזיות הזעיר בורגנית של סיפורי שבתאי ומחזות לוין (זה רומן אשכנזי מאד, מפ"מניקי-חמצמץ). לעתים אתה חש שהבחירה בדמויות מעט נלעגות, קשות, לא מודעות לעצמן, נובעת מתפיסה חשופה של הסופר שעל דמויות כאלה נכתבות יצירות "איכותיות". אך אם יש כאן חיקוי מסוים הרי הוא של מיטב כותבינו. ויש חטאים כבדים יותר מרצון חשוף לכתוב ספרות טובה.
“דרוש לחשן" הוא יצירה ישראלית נאה שמכבדת את פרס ספיר בה במידה שהוא מכבד אותה.