מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

הפרסומות ברדיו שטחנו את המוח על הספר הזה עוררו בי, בצד הרצון לעבור לאי בודד נטול קליטה מכל סוג שהוא, את החשש שמדובר בעוד שיעור חברה במסווה של ספר. רמזים דקים כמו מתאבקי סומו רמזו שהספר הזה קשור באופן מעודן, מעודן כמו טחינה נוטפת בזווית פיו הלא מגולחת של אוכל פלפל ישראלי, לאירועים אחרונים מסוימים בהפגזת התודעה היומיומית המכונה אצלנו "אקטואליה”. כיון שספרו הקודם של אלבשן, “תמיד פלורה", היה ספר שעסק ב"אקטואליה" הישראלית באופן ישיר אם כי לא נטול עניין, החשש התגבר. אוי לא, חשבתי, רומן על חייל חטוף, שלבטח כולל "דילמה מוסרית" אם לשחררו, הדהמה של הקוראים הרכים באשר ל"ציניות" של התקשורת ול"תככים" ב"צמרת" על שיקוליה הלא ענייניים. הרי הרווח המשני הגדול של שחרור גלעד שליט, אמנם בפער גדול אחרי הצלת נפשו והקלת סבלה של משפחתו, הוא שה"אייטם" גלעד שליט השתתק סוף סוף (ואפשר להתפנות להפגין נגד חרדים או כל נושא אקטואלי אחר שימלא ולו לשעה את ריקנות הקיום הדוממת בצעקנות וברגשה חולפת). והנה, חששתי, מחייה הספר הזה את פרשת גלעד שליט ומפנה תביעה לתלמיד המנומנם: אתה בעד או נגד (העסקה)? על שיעור החברה הנצחי הזה של האקטואליה, בו משותפים האזרחים-החניכים, כתב כבר בשנות השבעים ההוגה, הניהיליסטי אך המתסיס, ז'ן בודריאר. שתיקתו המפורסמת של "הרוב הדומם", טען בודריאר, היא התנגדות אילמת ועקשנית של ההמונים לשידול האינסופי של המדיה והמגזר הפוליטי ליטול חלק בחברתי על ידי "התעדכנות" בלתי פוסקת, שידול שמוצג לאותם המונים תחת מסווה נאור של נטילת חלק בדמוקרטיה.
אבל הספר הזה, למרות היומרנות שבהבאת ציטוטים בראשי חלקיו מאפלטון ואדם סמית', התגלה, למרבה המזל, לא כ"פעולה" בתנועת נוער, אלא כמותחן קליל ומהנה-יחסית לקריאה (כשאני כותב "מהנה-יחסית" כוונתי לכך שלו לא הייתי מבקר לא הייתי קוראו עד תומו, כי זה לא מה שאני באופן אישי מחפש בספרים. אבל מתוקף תפקידי קראתיו עד תום והקריאה הייתה מהנה).
הספר, איך שהוא המילה "רומן" לא מסתדרת לי עם הז'אנר הקליל של המותחן, נפתח ברעיון מקורי שעלה במוחם של הממונים על החזרת חייל חטוף, סא"ל נמרוד גרין שמו, שחוטפיו מחזיקים בו במשך תשע שנים ולא יוצרים קשר עם השלטונות הישראליים בנקמה על הזלזול בהם בשלבים הראשונים של המשא ומתן. הרעיון הוא להמציא ארגון טרור שמחזיק כביכול באותו חייל חטוף ומנהל מגעים עם ישראל להשבתו. לא רק ארגון טרור יש להמציא, אלא גם נמרוד גרין פיקטיבי, על מנת שהמזימה תהיה אמינה יותר. התחרות המפתיעה שייתקל בה ארגון הטרור האמיתי תאלץ אותו, כך מאמינים בישראל, לצאת ממסתריו ולהכריז שנמרוד גרין האמיתי מצוי אצלם וכך יתאפשר לעלות על עקבותיהם. איני בטוח שהרעיון המקורי-באמת הזה של הממונים הנ"ל (ושל אלבשן) היה עובד במציאות, אבל בין דפי הספר מצליח הסופר לשכנע שהוא אינו מופרך. העניינים, כמובן, מסתבכים והסוף מפתיע (סוג של, כמו שאומרים).
אלבשן מנסה, לא בנחרצות יאמר לזכותו, להעניק לספר ערך מוסף ולכן, למשל, הוא דן (בקטנה, כמו שאומרים) בסוגיית הזהות המזרחית דרך דמותו של המחליף-המתחזה של גרין האשכנזי, או נוגע בסוגיית הכלכליזציה של החיים המתבטאת בייבוא מודל כלכלי, של תחרות בין ספקים, לאסטרטגיה שתביא לשחרור גרין, או מדרבן את גיבוריו האשכנזים לעקוץ זה את זה ביחס לארצות מוצאם במזרח אירופה (תמהני היכן, בשנות האלפיים, מלבד אולי בחברה החרדית או בדמיונם של כותבים לא אשכנזים מצוי עיסוק כזה בשאלה האם פלוני הגיע מגליציה או פולניה), או מוביל את גיבוריו לצטט שירה מפעם לפעם.
ישנה כאן אירוניה עבה כקורת בית הבד כשמתברר עד מהרה שהחייל החטוף הנערץ נהג להכות את אשתו. ישנה כאן פסיכולוגיה מגושמת ולא לגמרי אמינה כאשר המחליף-המתחזה של נמרוד גרין מתאהב באשתו של נמרוד גרין האמיתי. ישנו כאן חור גדול בעלילה כאשר אמצעי סודי שבאמצעותו מנסה ישראל להתחקות אחר החוטפים ואשר ממלא תפקיד סופר-מרכזי בעלילה אינו מובהר לקוראים ונותר עלום גם מעיניהם.
אבל ספרים כמו "תיק מצדה" קוראים, אם קוראים, בגלל הקצב המהיר, מקוריות העלילה (אך כזו הנשמרת בגבולות נוסחת הז'אנר), ההומור הגברי-סחבקי, דמות הגיבור הלוזר, אשליית ההסתופפות במסדרונות הכוח וגם בגלל הפטריוטיזם (ראש הממשלה של אלבשן הוא בן האליטה הישנה, סוג של יצחק רבין, המוצג בדרך אוהדת למדי). בקיצור, פגמים כדוגמת אלה שנמנו לעיל ישנם גם אצל ג'ון גרישם. שם אמנם ישנן גם, כצרי לנפש, יפיפיות סקסיות, שכאן, בישראל הדי-פוריטנית שמתאר אלבשן, מקומן נפקד, למרבה הצער.