מבקר חופשי

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"
רשימה שנייה משתיים

בהתבוננות ילדית במכוון, הרי שיש בהיעלמות מושג האוטופיה החברתית מחיינו מהמפתיע. הישגיו של המין האנושי כיום מדהימים. הנחתנו אדם על הירח, שכפלנו כבשה, רשתות התקשורת שלנו יכולות לחבר בינינו באופן פנטסטי. היאך דווקא בתקופה מנצחת כזו בתולדות האנושות הפכנו ספקנים וחשדניים כל כך ביכולתנו ליצור אוטופיה חברתית? הצלחנו כיום להגיע להישגים שבעבור בני אדם בעבר היו נראים מעשי כשפים, ודווקא בדיון שליווה את האנושות מקדמת ההיסטוריה, כיצד לסדר את החברה כך שתביא למרב האושר למרב האנשים, לא התקדמנו הרבה מאז היוונים. דווקא במשימה שכביכול אינה מסובכת כמו הנחתת אדם על הירח, סידורה של החברה באופן רציונלי, הרמנו ידיים. נכון, תוחלת ורמת החיים שלנו גבוהות בהרבה משל רוב העידנים הקודמים בהיסטוריה. אבל ההתקדמות הזו מוגבלת להתקדמות במספרים מוחלטים. ביחסים בתוך החברות העכשוויות, הרי שאי השוויון בתוך החברה שלנו דומה, ולעתים אף עולה, על תקופות רבות בהיסטוריה. אך לא רק זאת שאי-השוויון בחברה שלנו גדול. צרכינו פרו ורבו במידה שווה לפחות ליכולתנו הגוברת והולכת לספקם. כך שתחושת השפע שלנו אינה בהכרח מוחשת לנו יותר מאשר נהנו אבותינו מהטובין המצומצמים בהרבה שעמדו לרשותם. כפי שטען האנתרופולוג האמריקאי, מרשל סאלינס, לא בטוח כלל וכלל שחיינו טובים יותר מחייהם של הציידים-הלקטים הפרהיסטוריים.
האם בזמן מתקדם כל כך בהיסטוריה האנושית איננו מסוגלים להמציא דבר מה טוב יותר מ"קנאה ממוסדת", כפי שכינה הסוציולוג דניאל בל את החברות המערביות התחרותיות? האם אחרי אלפי שנות התקדמות מדעית איננו יכולים להציע לחברה שלנו אורח חיים רגוע ושלו יותר מאשר הציעה הפרהיסטוריה האנושית?
כמובן, הסוגיה הזו רחבה מכדי שאוכל להתמודד אתה. אבל אני רוצה להעיר על נקודה אחת מרכזית באשר לתרבות העכשווית. אם החזונות האוטופיים בעבר הציעו חזון לגאולתה של החברה, הרי שכיום, צורכיהם המורכבים של בני האדם הפכו בחלקם לאנטי-חברתיים בבסיסם. חלקים בנפשנו כיום אינם רוצה ליטול חלק בחברתי כלל וכלל וחלומם הכמוס הנו אף דיקטטורי.
אציין שתי תופעות מרכזיות בעולם העכשווי שמבטאות את הנקודה: התשוקה לסלבריטאות וצריכת הפורנוגרפיה.
התשוקה להיות סלבריטאי הוא רצון לנטוש מאחור את ההמונים האנונימיים. התשוקה הזו, המפעמת בעוז בחלק מאיתנו ואולי ברובנו חלק מהזמן, היא פנטזיה אישית, אוטופיה מופרטת, שעומדת בעימות חריף עם מחויבות לחברה בכללותה. היא מושתתת על אי-שוויון, כי הרי לא ייתכן שכולם יהיו סלבריטאים, הסלבריטאות תאבד כך ממשמעותה.
גם הפורנוגרפיה, שנוכחותה באופנים מגוונים, מהקל אל הכבד, בתרבות זמננו, היא תופעה לא שולית, מציעה למשתמש סוג של אוטופיה: גן עדן מיני שבו כל תשוקותיו נמלאות מיד ובאופנים הפיקנטיים ביותר שרוחו חושקת בהם. אך גם זו אוטופיה אנטי חברתית במהותה. כי בפורנוגרפיה הזולת כיצור אוטונומי מסולק מגופו ומוכפף לצרכי המשתמש. בפורנוגרפיה, כל "הפנים" (פ"א בשווא) של הזולת מסולק, מסולקים עברו ועתידו ורצונותיו העצמאיים. נותר רק גופו העכשווי ורצוי הצעיר המזומן לסיפוק המשתמש.
לפיכך, את המבוכה שחלקנו חשים ביחס לחזון האוטופיה בתקופתנו ניתן להסביר לא רק כהכרה מרירה בקושי להגשימו. ניתן להסבירו גם בהכרה המפתיעה שהגשמת אוטופיה חברתית בזמננו כרוכה לאו דווקא בהרחבת החופש והחוויות האנושיים. ייתכן כי הגשמת אוטופיה מזקיקה לחנך את בני האדם שחופש הרצון הבלתי מוגבל מסב להם יותר סבל מאושר. זו הכרה לא נוחה למי שהורגל לראות באוטופיה הרחבה ושחרור ולא הגבלה וריסון.
אבל, אולי, אי הנוחות כלפי מושג האוטופיה החברתית שחשים חלקנו נובעת גם ממצפון רע: אנחנו מזדהים עם האוטופיות המופרטות. זו הנקודה היותר מסובכת לטעמי, בניסיון להציע חזון אוטופי לזמננו. הן התשוקה לסלבריטאות והן הפורנוגרפיה, למשל, הנן תופעות בעלות גרעין אמת. לכולנו, בעולם אידאלי, מגיע שיעניקו תשומת לב מרבית או שתשוקותינו תסופקנה במלואן. אם אנחנו רוצים לחשוב על הצעה אוטופית חברתית רצינית בעידננו, אנחנו צריכים לחשוב איך פותרים את האתגר שמציבות האוטופיות המופרטות העזות שפועלות בו.