מבקר חופשי

פורסם במגזין מוצ"ש של "מקור ראשון"

אוטופיה – רשימה ראשונה משתיים

אחד המאפיינים החשובים של הציביליזציה שלנו בעשורים האחרונים הוא היעלמותו של מושג ה"אוטופיה" כמושג פעיל בנוף תודעתנו. אוטופיה, אותו שום-מקום או המקום-הטוב (פירוש המילה ביוונית), אותו גן-עדן-שבעולם-הזה, אותו חזון שליווה את התרבות המערבית מאות ואלפי שנים, שנוכח בתנ"ך (בתנ”ך, כידוע, למעט אצל קוהלת כמדומני, הגמול ניתן בעולם הזה ולא בבא) כמו גם אצל היוונים, אינה אלמנט משמעותי בדמיון שלנו כיום. במקום התלהבות לתיקון החברה שהצית באבותינו בעבר החזון האוטופי, שהלך לפניהם כמו עמוד האש להנחותם בדרך, למדנו כיום להיות זהירים, ציניים, ספקנים, מרירים, מסתפקים במועט, "מעבירים" את ימינו, ו"חיים את הרגע". או שהפכנו למבודדים ולתחרותיים. על מקום החזון האוטופי בדבר חברה מתוקנת, חלף ציפייה לימות המשיח שגם אם יתמהמהו חכה נחכה להם בצוותא, מציעה לנו הציביליזציה שלנו חזון אוטופי מופרט. את החברה בכללותה אי אפשר לתקן, כל ניסיונות תיקון שלה הובילו לאסון, כל פנטזיה אשר חדרה לפוליטיקה הארצית הידרדרה לרצחנות ולדיכוי. אבל כל אחד מאיתנו, אם יממש את עצמו או יחתור לשלווה פנימית, או אם יגיע לרווחה כלכלית, יכול ליצור לעצמו אוטופיה פרטית. “פיליסטיניות", כינוי הגנאי שהשתמשו בו מבקרים חברתיים במאות ה-18, ה-19 ומחציתה הראשונה של המאה ה-20, כלפי צרות האופקים הבורגנית, זו השמה לעצמה כמטרת-חיים אקסקלוסיבית את ההצלחה החומרית הפרטית בעולם הזה, תוך עיוורון לכל מה שאינו נושא רווחים, תוך זלזול באמנות וברעיונות, הפכה במציאות שלנו לתפיסת עולם שלטת. בעידן שבו רעיון האוטופיה הכללית איבד את האשראי שלו, פונה כל אחד מאיתנו "לעבד את גנו", כמסקנתו של קנדיד ביצירתו של וולטר. אך בניגוד למפוכחותו המאופקת של וולטר, היגר, בתרבות זמננו, חלק מההתלהבות האוטופית הכללית אל הספירה הפרטית. אנשים רבים פונים "לעבד את גנם" בהתלהבות, על מנת למכור את יבול הגן הזה בשוק, "לעשות את המכה” ולשכון סוף סוף בטוב שבכל העולמות האפשריים, בווילה מגודרת מפני ההמון. אבדן החזון האוטופי הכללי, במין "חוק שימור רעיונות" מוזר, חיזק את תשוקת האוטופיה הפרטית, האוטופיה המופרטת. הפיליסטיניזם, אם להשתמש במשל קבלי, הוא ניצוצות מהחזון האוטופי השלם ש"נפל" ורסיסיו התפזרו לכל עבר וננעצו בגופינו באופן מוקטן ופרטי.
היעלמות מושג האוטופיה כרוכה כמובן בכישלון הסוציאליזם, או בתפיסה שכישלון הקומוניזם הרוסי סימן את כישלון הסוציאליזם בכללותו. האוטופיה פרחה במאה ה-19 בכתבים סוציאליסטיים מסוגים שונים, בעיקר לא-מרקסיסטיים (מרקס התייחס בבוז ל"סוציאליזם האוטופי" הלא "מדעי”). כך, למשל, מתאר ההיסטוריון יעקב טלמון את חזונו האוטופי של פורייה, הסוציאליסט האוטופי, בספרו של טלמון "המשיחיות המדינית":
"דמיונו הקדחתני היה נתון לרקימת חזון נוצץ של אוטופיה, גדוש תענוגי גן-עדן מוסלמי וגבורתם הזוהרת והנוהרת של אתליטים המתחרים באוויר צח ורענן לקול התזמורת. בחזיונו באים בערבוביה תיאורים מפורטים של מעדנים ערבים לחך ומזמורים לתענוגות משכרים של אהבה חופשית אשר לא תדע איסורים". אולם לא רק כישלון (או כביכול כישלון) הסוציאליזם גרם לאבדן הקרדיט של מושג האוטופיה, אלא, כפי שמלמד שמו של ספרו של טלמון, כישלון "המשיחיות המדינית" בכללותה, זו שהניעה את "עידן המהפכות" במערב, לכל המאוחר מהמהפכה הצרפתית ועד לאמצע המאה העשרים. ל"משיחיות המדינית" הזו היו תומכים משמאל כמו גם מימין, והיא גרסה שבני האדם, בסידור נאות חדש של החברה, יכולים אכן לדרבן את חמורו הלבן של המשיח להפציע סוף סוף מעל ראשי ההרים.
תקוות המהפכה הצרפתית הסתיימו בשלטון הטרור ונפוליאון. ההתלהבות מהמהפכה הקומוניסטית הסתיימה ב"טיהורים" ובסטלין. האחווה והשיתוף שהציעו הלאומיות ומדינת-הלאום המודרנית הסתיימו בפשיזם ובהיטלר. מוכים וחבולים מאוטופיות חברתיות שהכזיבו למדנו בעשורים האחרונים להלך בקטנות בחזוננו החברתי.
לפני כמה שבועות התייחסתי כאן לסרטו האחרון של פולנסקי. בסרט מבטא פולנסקי את העמדה שהנה קלישאת התקופה שלנו (וזו עוד סיבה לחולשתו): טבע האדם קטנוני ואף רע מיסודו. עדיף, לפיכך, לוותר על ניסיונות יומרניים לתקנו.