מבקר חופשי

פורסם ב"מוצ"ש" של "מקור ראשון"

אני והקולנוע במשבר. נראה שלא נצא ממנו. בארבע השנים האחרונות אני יכול לספור על אצבעות יד אחת, של חייל הנדסה קרבית, את הסרטים שהתפעלתי מהם. אני, שהייתי חיית סינמטקים שנים על גבי שנים, וצפיתי בשני סרטים בשבוע כמעט באופן קבוע, לא מוצא בזה עוד טעם. מה הסיבה? קודם כל היציאה לקולנוע כבר אינה בילוי עממי, כשכרטיס קולנוע הפך להיות שווה ערך לכמעט שתי שעות עבודה בשכר מינימום. בתי הקולנוע קטנו, הפרסומות התארכו והמחירים עלו. אמנם אני עושה ים כסף בעיתונות, אבל כאות סולידריות עם הפרולטריון לא מתאים לי להוציא 35 שקלים על סרט, כשבמקום זה אפשר לעשות משהו מועיל באמת ולקנות בירה וצ'ייסר עראק. במקום זה אני רואה סרטים בדיווידי. אבל גם באופן הצפייה הזה, חרפה בעיני אוהבי קולנוע בעבר, אני ממלא בעיקר פערים בקלסיקות קולנועיות, וכמעט לא צופה בסרטים חדשים. אולי נהייתי צר אופקים עם הגיל. פחות ופחות אני מץ צוף מסוגות אמנותיות שאינן קריאה. זה אולי יישמע מוזר, מפי מי שקורא לפרנסתו מזה כמעט עשור וממי שרואה בספרות את ייעודו מזה ח"י שנים (האמת שזה ט"י. אבל ח"י נשמע יותר חי. אבל די), אבל רק בשנים האחרונות אני חש, ממש חש, את התענוג שבקריאה. תענוג הדומה מאד, ואולי הוא אף זהה, לתחושת האושר המפעפע-כמוס אחר אימון גופני מוצלח. המוח התמתח ואז קפץ ולכד דבר מה. הוא חש בכוחו, המוח, ותחושה זו מאוששת אצלו את ודאות קיומו, את מוצקותו. וכעת הוא נח, המוח, שטוף אנדורפינים. עד השנים האחרונות קראתי בלי מודעות ברורה לתענוג שבקריאה, אלא מתוך רצון ללמוד על החיים, או למצוא לעצמי קורלציה בדיונית למורכבות וסבל הקיום, או מתוך סקרנות או מתוך שאפתנות או מתוך זה ששום דבר אחר, מלבד אהבה ותענוגות, לא נראה מעניין יותר. אבל הקריאה כתענוג לא עלתה בדעתי. להפך, ניהלתי בתוך תוכי מאבק פנימי מתיש, בין מה שתפסתי כסובלימציה תחליפית לתענוג (הקריאה) לבין התענוג גופא. והנה, בשנים האחרונות, אני מבין שהקריאה היא תענוג בפני עצמו. לא תחליף לגופניות. או, בעצם, כפי שמלמדת האנלוגיה לפעילות גופנית, תענוג גופני בפני עצמו.
אבל אולי הסיבה להתרחקותי מהקולנוע אינו רק אשמתי אלא גם אשמתו. ואולי הסרט החדש של רומן פולנסקי, “אלוהי הקטל", יסביר דבר מה בנוגע למדיום במצבו הנוכחי. פולנסקי הוא אהבה ישנה. “סכין במים", “רתיעה", “צ'יינהטאון", “ירח מר", “הדייר", “פרנטיק" ועוד – הם מהסרטים האהובים עלי ביותר. חריפי מחשבה ורגש, לא סנטימנטליים, סקסיים. אבל הבמאי המוכשר לא עושה סרטים מעניינים כבר כמעט שני עשורים. סרטו הקודם, "סופר הצללים", היה מותחן סטנדרטי למדי, עיבוד מספר מתח בעל אותו שם (הספר דווקא היה מבריק). ואילו כעת, ב"אלוהי הקטל", עיבד פולנסקי לקולנוע מחזה של יסמינה רזה, על שני זוגות בורגנים אמריקאיים שבאים, ברוח טובה כביכול, ליישב סכסוך אלים שפרץ בין ילדיהם ומפגשם מוציא את כל המרירות, האלימות והאנרכיה המוסרית שלהם.
הבעיה בסרט, וזו בעיה שמאפיינת כל כך הרבה סרטים בעשור האחרון, היא שהתמצות שלהם מייתר את הצפייה בהם. כלומר, כשאתה מתוודע לנושא הכללי של הסרט ("חשיפת הצביעות הבורגנית”), ולתמצית הזו כמעט כל צופה נחשף לפני שהוא הולך לסרט, הסתיימה התרומה של הסרט לחייך.
בתולדות הפילוסופיה קיימות שתי אסכולות: “האוניברסליסטים", הטוענים כי הישים בעולם מתמיינים לקבוצות מופשטות. למשל, כל בני האדם שייכים לקטגוריה מופשטת שנקראת "המין האנושי". ו“הנומינליסטים", הטוענים שאין דבר מלבד הישים הפרטיקולריים. יש בני אדם, אין אנושות.
חלק גדול מהקולנוע היום דוגל בגישה ה"אוניברסליסטית". הוא מכפיף את ההוויה הקונקרטית של הסרט להגדרה מופשטת ותמציתית (“חשיפת השקר הבורגני”). הסיבה ברורה: את ההגדרה התמציתית ניתן לשווק ולפרסם בקלות. אחרי שמצאנו אריזה לסרט, עיקר העבודה כבר נעשתה. אין צורך עוד לטרוח ולפתח משהו רענן, חי, מחדש.