שיחת פנים

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

כשהייתי בי"א, בשביעית כמו שאמרו אצלנו, פגש אחד הר"מים שלי בישיבה את אימי ואמר לה: “הבן שלך באמת תלמיד מצוין, אבל למה הוא נראה רציני כל כך?!". כשאמי סיפרה לי על כך הרגשתי נבגד. מה רע ברצינות? למה שר"מ ירצה שאהיה פחות רציני? כשהתבגרתי שאלתי את עצמי שאלה אחרת לחלוטין: למה לא הצלחתי לבטא בנעוריי את הצד הלא-רציני שלי, זה הילדי, הנזקק, התועה, אולי אפילו השובב (איזו מילה ארכאית!)? ברבות השנים, הדבר קרה לי כמה פעמים, כשחלקתי עם בחורה שיצאתי אתה ועוד לא הכירה אותי מספיק אחדים מהלבטים הפנימיים שלי, הגיבה הבחורה: “באמת?! אבל בכלל לא רואים עליך! אתה נראה כזה קשוח, יודע בדיוק מה אתה רוצה, בטוח בעצמך, לא צריך אף אחד". עוד ברבות השנים, כשהצטלמתי, ובייחוד באותם פעמים שהצילום נועד לפרסום פומבי, הרגשתי כיצד הפנים שלי מתאבנות, מרצינות, מקשיחות, והתוצאה ניכרה בתצלום. כאילו המצלמה, והדבר התרחש בעל כורחי, העצימה אצלי את הצדדים הללו. את המסכה. אחת הסיבות שקרבו אותי ליצירתו של יעקב שבתאי הוא האפיון של חלק מגיבוריו ככאלה שפניהם מרצינות או מתאבנות בעל כורחם, כאשר מתחת למראה האדיש-כביכול והלא-נזקק-לכאורה שלהם, גועשים הרגשות. נדמה לי ששבתאי משתמש הרבה בפועל "האפירו" ("פניו האפירו"), כשהוא מבטא את חוסר היכולת הזה של גיבוריו להחצין את פגיעותם.
מניין נבע הפער הזה בין הפנים לחוץ? חלק מהסיבה, אני חושב, נובע מכך שאני בן בכור שהתייתם מאביו בגיל 13. במודע ובלא מודע חשתי שאני צריך למלא את מקום אבי. וכך, בגיל 13, נהייתי מבוגר. נהייתי מעין “אב”. בלימודיי בישיבה התיכונית ואחר כך בישיבה הגבוהה אף חשבתי שאהיה רב. כלומר אב בריבוע. “בוגר לגילו", היה אחד השבחים ששמעתי כמה פעמים בנעוריי והייתי גא בהם.
לימים הבנתי את המלכוד שבשבח הזה. אחת הסיבות המרכזיות לכך שחזרתי בשאלה הייתה הרצון הזה להתנער מכתונת הבגרות המוקדמת, "האבאות" שהרגשתי שנכפתה עלי. לא רק שלא אהיה רב, זעקתי ביני לבין עצמי כשאני מנפנף באגרוף פנימי, לא רק שלא אהיה מבוגר אחראי, אלא שאחזור וארכוש את מה שנגזל ממני, את גיל ההתבגרות. אשיל אחת ולתמיד את משקולת הסופר-אגו המכבידה על החזה ואתחיל לנשום.
פעמים רבות אני מתפתה לראות את הצד הרציני והסופר-אגו-אי שלי כחלק לא לגמרי אותנטי. אכן כ"מסכה". מסכה שחבשתי על ראשי בגלל נסיבות חיי ושאני מנסה ללא הרף להסירה. וזו מסכה מסוג מיוחד. מסכה שלא רק שמכסה את הפנים אלא שיש בה גם זמם-פה האוטם את הזעקה.
בעשור האחרון הסוגיה הזו שבה ומציקה לי בהקשר של המקצוע שבחרתי בו, או נבחרתי אליו בידי הנסיבות הביוגרפיות. הרי מבקר הוא סופר-אגו בריבוע! הוא המבוגר האחראי פאר-אקסלאנס! המבקר הוא "האב", האב הנוזף, המעודד, המרסן, הקורא לשיפור, המלטף, המעניש, המארגן. הסופר, לעומתו, הוא הילד. הילד שמבטא את רחשי לבו, שמביא את עבודתו לציבור כמו ילד שמביא ציור להוריו. הסופר, כפרסונה, הוא מי שמותר לו, ואפילו מצופה ממנו, להיות לא-אחראי, כאוטי, חצוף, נועז, מרוכז בעצמו. לפעמים, כשאני חושב על העמדה המקצועית שבחרתי בה או נדחקתי אליה, אני חש כמו בחודשים לפני שחזרתי בשאלה, כשהפעם במקום להשיל מעלי את מעיל הרב אני רוצה להשיל את גלימת המבקר. גם אני רוצה להיות ילד! גם אני רוצה להיות סופר!
אבל, ברגעים אחרים, אני מבין שהמסכה הפכה להיות כבר חלק ממני. אחת הסיבות שאני נמשך כל כך לאישיותו וליצירתו של י.ח. ברנר נובעת מהעובדה שברנר – כך מבטאים זאת אחדים מגיבוריו – נטל על עצמו להיות "אב" בעולם נטול-אלוהים, כלומר בעולם שאביו-בוראו נטשו. יש בי, אני מבין, צד "אבהי", אם ארצה או לא ארצה. לפעמים, אני אפילו מצליח להשלים אתו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אור גור אש  ביום דצמבר 17, 2011 בשעה 6:24 PM

    מהצד הלא-רציני כלומר לא-ילדותי-שובבי של אותו הנער,
    נראה לי שיצא איש מלא בתובנות מענינות שתענוג גדול הוא
    לקרוא אותו. לא כדי להחמיא (בעצם, מדוע לא?) אלא זו האמת.
    ולעולם לא מאוחר להשתובב.

  • ניקה  ביום דצמבר 17, 2011 בשעה 7:02 PM

    אתה יכול להיות גם סופר (וגם מבקר). ביחוד היום, כשמחיצות ההגדרה נמסות במהירות

  • אריק גלסנר  ביום דצמבר 17, 2011 בשעה 8:25 PM

    תודה רבה על תגובותיכם.

    לניקה: זה נכון מה שכתבת. אבל ניסיתי להסביר את הסטייט-אוף-מיינד, כמו שאומרים בלטינית, השונה בשני התחומים ולהסביר (לעצמי קודם) את הסיבה (אחת הסיבות) שאני נמשך בגינה אל הביקורת.

  • אחת העם  ביום דצמבר 17, 2011 בשעה 10:08 PM

    רצינות קשורה במוסריות, וביקורת ספרות רצינית יש בה אקט של שיפוט מוסרי, לא רק אסתטי: להבדיל בין טוב לרע. אני שמחה על בחירתך זו (מטעמים אגואיסטיים לגמרי)אבל היא לא שוללת כיוונים אחרים, פחות רציניים.

  • אסצ'ילי  ביום דצמבר 17, 2011 בשעה 11:32 PM

    הצד האבהי הוא לגיטימי וזה יופי לטעמי. אבל אם הצד הזה חסר איזון מול הצד הילדותי שבך, אתה מקבל דיספרופורציה עצמית שבודאי אינה קשורה למהות הפנימית שלך אלא לחוויה בלבד. מכירה את זה. יופי של שיתוף כן.

  • amitgoldenberg  ביום דצמבר 18, 2011 בשעה 9:39 AM

    לא אהבתי את השימוש במושג המעניש כאחד מתפקידיו של המבקר.

  • אריק גלסנר  ביום דצמבר 18, 2011 בשעה 10:12 PM

    תודה על תגובותיכם.
    לעמית, למרות הסכנה שבלהיות אגרסיב-פאסיב (וזה ההבדל: פאסיב-אגרסיב מחייך ואז מ***ן אותך, אגרסיב-פאסיב ההפך) – 🙂 – אצטט דבר יפה שכתב כמדומני עלי מוהר. וכך כתב: אנשים שהם בעיתון אש להבה – הם רכים וחתלתוליים בחיי היומיום. אנשים שבעיתון הם רכים ונעימים, לא פולמוסיים וכותבים שלכל דבר יש שני צדדים וכו' – מהם תברח כל עוד נפשך בך בחיי היומיום.

  • אורי  ביום דצמבר 19, 2011 בשעה 12:46 AM

    תסתכל על אנשים רוקדים במועדון ותווכח שמיעוטם משוחררים. קלילות אמיתית היא כשרון נדיר. זו תכונה כל כך מושכת שרובנו מזייפים אותה.

    אח לצרה 🙂

  • איילת  ביום דצמבר 19, 2011 בשעה 9:02 AM

    מרתק .תודה.

  • סופרת  ביום דצמבר 19, 2011 בשעה 6:52 PM

    איפה היינו בלי אבהותך

  • amitgoldenberg  ביום דצמבר 20, 2011 בשעה 9:19 AM

    אריק,
    תודה על התגובה, אם כי אני לא כל כך מבין מה היא מסבירה. האם האגרסיב בביקורת נועד כדי להפוך את המבקר לפאסיב בחיים? אם התשובה היא כן, האם המחיר הוא לא כבד מדי? אם התשובה היא לא, אז למה בעצם להעניש?

  • אריק גלסנר  ביום דצמבר 20, 2011 בשעה 9:52 AM

    לעמית,
    זו הייתה תגובה קצת קומית-אירונית.
    ביתר רצינות: אני חושב שביקורות שליליות הן דבר חשוב. הן מציגות עמדה ברורה ובהירה של המבקר. או אז הקורא יכול להחליט אם עמדתו של המבקר מוצאת חן בעיניו או לא.
    ביקורות שליליות מעידות על טעם ספרותי, על כך שלא כל הטעמים שווים בפיו של המבקר. על כך שיש למבקר אופי-ספרותי והוא מנסה להשפיע, כמו פובליציסט, בשדה הספרותי. ביקורות שליליות חייבות להיות מנומקות וכאמור הקורא (או אף הסופר המבוקר!) רשאי, ברור, להחליט מה הוא לוקח מהן אם בכלל.

  • einataloni  ביום דצמבר 22, 2011 בשעה 12:06 PM

    רשימה מקסימה.
    בהחלט עונה על השאלה: למה, בשם האלוהים, אתם בוחרים להיות מבקרי ספרות.
    מחכה לספר הבא שלך, נטול מחסומים ככל שניתן.

  • אריק גלסנר  ביום דצמבר 22, 2011 בשעה 10:25 PM

    תודה 🙂

להגיב על אריק גלסנר לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: