פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"
ידידה טובה שלי התקשרה ואמרה שחייבים ללכת להפגנה נגד חוק לשון הרע החדש. התפלאתי: נהיית שמאלנית פתאום?! ידידתי גם אינה ימנית, היא free spirit. היא צעירה תל אביבית, שהגיעה לתל אביב מהפרובינציה, ושמרה על עצמאות מחשבתית לא שכיחה. לדבר עם שמאלנים, לדבריה, זה לפעמים מתסכל, "לפעמים הם כל כך טיפשים". לא, אתה לא מבין, אמרה ידידתי. קראתי הרבה על החוק החדש. זה נורא. תחשוב על זה שאנשים שהורשעו כמו הירשזון וקצב אולי לא היו מורשעים אם החוק כבר היה תקף בעבר. התקשורת תפחד מלערוך תחקיר נגד שועי הארץ מחשש שמא תפשוט רגל. זה נורא.
לפי התיקון שעבר בשבוע שעבר בכנסת בקריאה ראשונה, יעלה באופן דרמטי שיעור הפיצויים שיחויב בהם גוף תקשורת שיימצא מוציא דיבה. נכון, שיעור הפיצויים הגבוה יחול, כמובן, רק אם הוכח שכלי התקשורת אמר דבר שקר. אבל במציאות מורכבת של עולם התחקירים, החשש הוא שגופי תקשורת יצמצמו הפקת תחקירים ופרסומם בגלל החשש שפרט כזה או אחר בתחקיר יוכח כלא מדויק ואז הם ירוששו. יש בחוק החדש שינוי של כללי המשחק לטובת החזקים. לו הייתה נעשית הבחנה בין אנשי ציבור לאנשים רגילים – הדבר קיים בכמה מדינות – כלומר לו הסכומים הגדולים שנקבעו בחוק היו מיושמים להוצאת לשון הרע על אדם פרטי, אבל על איש ציבור היו נשארים סכומים שפויים יותר, החוק היה עוד הגיוני. כך תוכל התקשורת להמשיך לאזן ולבלום את בעלי הכוח. אבל כעת, חשבו באמת על אותם אנשי ציבור שהורשעו בדין, שגנבו והונו ואנסו, מה יקרה בעתיד בסיטואציה דומה? הצנזורה העצמית אינה דבר רחוק ומופרך. היא כבר כאן. חשבו על התלאות שעבר "שיטת השקשוקה", הסרט על האחים עופר, שזמן רב לא נמצא גוף שהעז לשדרו. חשבו על ההתנצלות של ערוץ 10 בפני שלדון אדלסון.
התלבטתי בעצמי אם ללכת להפגנה, בין השאר מטעמי אי חיבת הפגנות, אבל ידידתי הטתה את הכף והלכנו. זאת הייתה במובהק הפגנת שמאל. היו שם נציגי מרץ וחדש ושלום עכשיו. איזה פדיחה, אמרה ידידתי, שכנעתי חברה ימנית שלי לבוא והבטחתי לה שזו לא הפגנת שמאל. זה היה מעציב. מעציב היה לראות שנושא שאינו צריך להיות תלוי בחלוקה הפוליטית הנוקשה, הסוציולוגית לא פחות משהיא אידאולוגית, הפך להיות תלוי בחלוקה הזו וימנים הדירו רגלם מההפגנה.
ידידה טובה אחרת שלי (מה לעשות, אני גבר של נשים; בהרמונות פרס ומדי היה לתפקיד שאני ממלא שם), ביקשה שאבוא אתה לעצרת יום הזיכרון לרבין. מעולם לא הלכתי לעצרת יום הזיכרון לרבין מלבד פעם בה השתתפתי בעצרת אלטרנטיבית. מעולם לא הלכתי וכשהלכתי הבנתי למה. במקום עצרת אבל לאומי, המתריעה מפני הסכנה של מלחמת אזרחים וחורבן הדמוקרטיה הישראלית בגין הידרדרות המחלוקות הפוליטיות לאלימות, הפכה העצרת לעצרת הנאורים ומטיחי האשמות. נכון, היה ניסיון לשתף נציגי מגזרים שונים בעצרת, אבל התחושה בעצרת הייתה של סקטור שנוח לו להישאר נצור וצודק.
מכר אחד שלי (יחסים אפלטוניים) ישב יום אחד מולי ואמר: בגלל אנשים כמוך נידרדר לפשיזם. כן, אנשים כמוך, שיושבים על הגדר. זו מלחמה, זה או אנחנו או הם. והנה אתה, שמאלני כביכול, כותב בעיתון שלהם. חשבתי להסביר לו שאני לא הולך להילחם באף אחד, ולבטח לא בבני משפחתי. חשבתי לומר לו שאני יודע שזה לא נעים להפסיד בבחירות, אני מכיר את התחושות הצורבות גם מהצד השני. חשבתו לומר שבדמוקרטיה חייב להישמר חופש ביטוי וחופש ביקורת, חייבות להישמר זכויות המיעוט, אך גם חייבת להישמר קבלה של המיעוט שהמדיניות של הרוב הנבחר, כל עוד אינה בלתי חוקית בעליל, לגיטימית. ככה זה דמוקרטיה, מה לעשות. אבל הבנתי שזה לא יעזור. איש שיחי הוא דוגמה לכך שהפונדמנטליזם אינו נחלת הימין הקיצוני בלבד.
מבקר חופשי 
תגובות
כל כך הזדהתי.תודה על הפוסט.חיכיתי הרבה זמן שמשהו שמאלני יכתוב פוסט כזה.
"חשבו על ההתנצלות של ערוץ 10 בפני שלדון אריסון" – אני מקווה בשבילך שבגירסת דפוס אייתת את השם של הבוס שלך כמו שצריך.
לדילמה עצמה: אתה יכול להירגע, אתה לא שמאלני. אתה בנאדם שסולד מהפגנות ומפוליטיקה וממאבק על הדיעות שלך, קורה, אתה לא לבד, יש הרבה כמוך. היו זמנים בהם הקריפטו-בורגנות (דווקא בסדר לי – למה להיות קיצוני? – זה בדיוק כמו הדתיים – אני רוח חופשייה) הייתה מחבלת בסיכויים להתקבל לעבודה בהארץ או באקדמיה, למזלך התקופה האפילה הזאת תמה. צא לרחוב וחבק את אחייך ואחיותייך, אתם חופשיים.
לאיתמר: האמן לי (מטבע לשון), אני שילמתי על הדעות שלי יותר מרוב בני האדם "הפוליטיים" הלוהבים שאני מכיר. אני עזבתי את האידיאולוגיה בה גדלתי ושילמתי על זה, ואני ממשיך לשלם על זה, מחיר כבד. ובהמשך סירבתי ליפול לחיקים אידיאולוגיים חמים ולקליקות מובנות, מכל המינים והסוגים.
אריסון אינו הבוס שלי. למד את העובדות.
אתה כמובן צודק- בילבלתי בין מקור ראשון לישראל היום. בכל זאת אני עדיין חושב שקוראים לו שלדון אדלסון ולא אריסון.
בקשר למחיר ששילמת – אני לא מאמין לך. גם בלי להכיר אותך זאת נראית לי סתם הגזמה פראית ללא קשר למציאות. יכול מאוד להיות שאתה מאמין שהחוסר אידיאולוגיה שלך היא עמדה אמיצה, שאתה משלם עלייה מחיר אישי כבד וכו', לי זה נשמע כמו סחורה משומשת.
אני מאמינה גם מאמינה למחיר.צריך לצאת באמת מהקליקות כדי להבין זאת.
מי שבפנים באמת לא יכול לראות.לא בכעס או בהאשמה.פשוט לא יכול.
צודק לגבי השם. יתוקן.
אני לא חושבת שאריק הוא חסר אידאולוגיה.זה סוג של מניפולציה לקרוא לו כזה.
הוא לא קיצוני.זה לא הופך אותו לחסר דיעה או ללא מעורב.יש בו יכולת די נדירה לראות כמה גוונים.
מדהים שדוקא אלה שתומכים ב"פלורליזם תרבותי" ובפתיחות.פתוחים באמת רק לזוית מאד מאד מסוימת של דעות וצבעים.
אמרה איילת יפה.
תודה על הערותיכן.
לגופו של דיון, או עימות ליתר דיוק, אני בהחלט מגדיר את עצמי כשמאל ציוני ואשמח להגדיר את עצמי בעצמי ולא שיגדירו אותי או שיטענו שאני לא שמאל.
אבל הפוליטיקה היא לא נושא פטור אצלי, במובן זה שהסברה הרווחת בחוגים מסוימים שאנחנו חייבים להיות אנשים פוליטיים ושהפוליטיקה חייבת למלא את חיינו ושאיננו יכולים לחמוק ממנה וש"הכל פוליטי" – היא סברה חשודה מאד מאד בעיניי. דווקא בגלל שבאתי ממסגרת רווייה אידיאולוגית והשתחררתי ממנה לא בקלות (למרות שעמיתי לעימות אינו מאמין לי) אינני מוכן לכוף את ראשי ולהתמכר לאידיאולוגיה חלופית בקלות רבה. אני חושב שיש לפרט חיים מחוץ לאידיאולוגיה ושפעמים רבות האידיאולוגיה הלוהטת באה למלא חלל במישור הפרטי. ושוב, אני מצדד במדיניות שמאל כלכלי ורואה בכיבוש עוול. אבל גם רואה מורכבויות אחרות בדיון, וגם, כאמור, מסרב להכפיף את חיי לבינאריות של שמאל-ימין, אנטי-כיבוש-בעד כיבוש.
ויש לזה מחיר, ואני משלמו, מחיר בשדה בו אני פועל, בו הדוקסות הן אלו שהזכרתי קודם והמיינסטרים בהקשר של השדה הזה הוא בין שמאל לשמאל רדיקלי.
שלום אריק,
חייבת להודות שלא הבנתי. אם מפרקים שנייה את מה שכתבת –
1. ההפגנה נגד החוק – אתה מקונן על כך שלא היו שם לא-שמאלנים. אבל מצד שני (או מאותו צד) – היו שם שמאלנים. כלומר – באת להפגין על משהו שהאמנת בו, וגילית שכל מי שחושב כמוך שמאלני. מה זה אומר? האם אתה מקונן על כך שימניים, שהחוק הזה נתפס אצלם כמגן עליהם, לא באו להפגין? ולמה בעצם? למה כולם צריכים להפגין ביחד? גם האבחנה שהנושא הזה צריך לחמוק משמאל-ימין היא לאו דווקא נכונה לדעתי, אבל קצרה היריעה.
2. א"כ, אתה מדבר על העצרת לזכרו של רבין, שהרי ידוע שזו עצרת בסימן המערכון הלא מוצלח לדעתי של החמישיה הקאמרית בהפגנה האחרונה של המחאה, מעין בכי ונהי וטפיחה עצמית על השכם, שמאל מתייפייף, מצטמק, שלא מבין בעצם מה ההבדל בינו לבין קדימה וחלקים גדולים מהליכוד. זה יותר מדי שמאלני בשבילך? הרי זה לא יכול להיות!
3. א"כ החבר שלך – הוא בכלל עושה רושם לא קשור. סתם התבטאות וולגרית שלו, שאמורה להוסיף כנראה אווירה לא נוחה כלפי שני הדברים לעיל (כי הם לא מספיק לא-נוחים כנראה), שבאחד מהם הזדהית עם השמאלנים והתאבסת שלא היו שם לא-שמאלנים, ובשני לא נהנת מהטחת האשמות של המחנה השמאל-מרכז הישראלי כלפי המרכז-ימין.
בקיצור, לא הבנתי מה אתה רוצה מהשמאל (האמיתי לדעתי – חד"ש, סולידריות, בצלם וכו')? הוא קיים, הוא מנסה לשנות קצת קצת מדי פעם את המציאות, ולא הבנתי מה הטענה שלך בעצם נגדו.
או אולי – האם אתה שמאלני בהכחשה?…
נכתב בהערכה וסקרנות.
שלום נטליה,
אנסה להסביר את עמדתי הכללית ואחר כך אתייחס בפירוט לסעיפייך: עמדתי הכללית היא שלא ברור לי עד הסוף מה עמדתי הכללית. אני מגדיר את עצמי כשמאל ציוני. אני מעריך אנשים, גם מהשמאל הרדיקלי, שמתמסרים בכל מאודם לפוליטיקה ולרדיפת צדק. אבל אני גם חשדני כלפי המוטיביציות שלהם. ואז אני חשדני כלפי עצמי גם, האם החשדנות שלי נובעת מעמדה שניתן להגן עליה או מסוג של מרוכזות-עצמית? מעוד כיוון, אני יודע שיש פער אירוני גדול בין אידיאולוגיה רודפת צדק לטוב לב בחיים הפרטיים. ואני מתרעם על נטייה מכפישה ומתנשאת כלפי אנשים בשר ודם מהימין שאני אוהבם ויודע את טוב לבם או את מורכבות נסיבות חייהם, גם אם אני חולק על עמדותיהם.
1. סעיף אחד נכתב בפירוש נגד הימין שלא השתתף בהפגנה. על אף שצריך לזכור שכמה מנציגי הימין, אורי אורבך למשל וכן חגי סגל ואמנון לורד, התנגדו בחריפות לחוק החדש של לשון הרע.
2. בעצרת רבין הבעייה לא הייתה יתר שמאלנות, אלא תחושה של אי-דיאלוגיות, של אצולה (שוקעת) שמרוצה מעצמה ורואה את עצמה כיפה ומוצלחת וצודקת כל כך. איך אני מתעצבן על אנשים שמרגישים צודקים כל כך, ובפרט אולי כשהם צודקים! זה היה משהו באוויר ומשהו בנאום של יוסי שריד.
3. בעצם, נדמה לי, כלול בקודמים.
תודה על התשובה.
אני בהחלט מסוגלת להתחבר לתחושה של אי נוחות מול נאום של יוסי שריד, אבל אולי מהצד השני של המתרס הפוליטי. מכל מקום, החשד במוטיבציות שמסתתרות מאחורי מעשים לא לגמרי ברור לי בהפעלתו דווקא כאו – הרי חשד כזה מוצדק לגבי כל פעילות אנושית. במה אין מניעים מוסווים – באהבה, בהקמת משפחה, בהולדת ילדים, בחיי עבודה, וגם, כמובן, בפעילות פוליטית, ימנית כשמאלנית. כלומר, לכוון את הזרקור דווקא לשמאל במקרה הזה לא נראה לי הוגן. מאוד ספרותי, אבל לא הוגן. אבל הספרות אינה הוגנת.
אבל נטליה, הזרקור במקרה שלי כוון בהחלט גם לצד ימין. לכן אני לא שם, למרות שגדלתי שם!
שלום אריק אני מעריצה חדשה … רציתי לדעת אם ניתן לעשות subscribe למאמרים שלך כך שאקבל מייל כשאתה מפרסם מאמר חדש
אודה לך אם תאמר לי איפה ניתן לעשות זאת
טלי
מצאתי איך לעקוב תודה
תודה, טלי