מבקר חופשי

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

1. היכן הייתי כשנרצח רבין? הדפוס אינו סובל את התשובה.
בכל מקרה, הרצח לא הזיז לי במיוחד. זו האמת לאמיתה.
1995 הייתה תקופה סוערת ומיוסרת בחיי. זה עתה חזרתי בשאלה והעולם החדש החילוני שעמדתי להיכנס לתוכו הפחיד אותי. אנחנו, כפי שאמרה לי פעם בת כפר נוספת שחזרה בשאלה, פרובינציאליים בריבוע: גם דתיים לשעבר וגם מושבניקים לשעבר. הפרובינציאלי בריבוע שהייתי פחד מהכרך המטפורי והממשי כאחד. בנוסף, הייתי בצבא. כלומר, אחרי שוויתרתי על סמכותו של מלך מלכי המלכים עוד הייתי אמור להיכנע לסמכות של איזה סג"מ עלוב. שנאתי כל רגע. ומה לי, לכוד במנגנון אטום ואסיר ל-3 שנות עבודת פרך, ולראש ממשלת ישראל? מה לי, מתמודד עם סבל נפשי שנובע בחלקו מעזיבת עולם ישן ואי הגעה לעולם חדש, ולפוליטיקה? העולם כולו הוא חלום בלהות ורצח כזה או אחר הוא רק המחשה אחת ממיליארדים של נוראותו. ורבין, הוא חשב עלי? ומדינת ישראל, היא חשבה עלי, כלומר טובות? הם יודעים מה עובר עלי? אז מדוע שאחשוב עליהם? ומה מני יהלוך, כמאמר איוב, אם זה או זה עובר עליהם?
לא נעים להודות בזה. אבל זו האמת. באותה תקופה חבשתי עדיין כיפה. כאמור, חששתי מהעולם החילוני ולכן טרם הצהרתי בריש גלי ובראשי שאני שייך אליו. אני זוכר חיילת אחת ששירתה איתי והזעימה פנים לעברי בימים שאחרי הרצח. אחר כך התעשתה ואמרה: זה לא אישי נגדך, פשוט קשה לי, הכיפה, אתה יודע. האירוניה היא, כמובן, שכבר לא הייתי דתי. אבל האירוניה הגדולה פי כמה הייתה שכל ההתעסקות העצומה ברצח, כל הסערה האדירה, נראתה לי באותה ימים אבסורדית. כמו האנוסים בספרד הייתי צריך להסתיר את האמת. אבל לא את האמת שאני בעצם לא דתי. אלא את הסוד הנורא בהרבה: שאני לא מתעניין בחברה בה אני חי. שאני לא סוציאלי. שבחיי הנפש האינטנסיביים שלי רצח רבין הוא מאורע פריפריאלי.
באותן שנים, כשקראתי פובליציסטים, למשל את יאיר לפיד, חשבתי לעצמי: איך הם יכולים לכתוב על ענייני הכלל? זה באמת מעניין אותם? מעניין אותם באמת אם לפלשתינים תהיה מדינה? אם נתניהו או פרס או ברק ינצחו בבחירות? הרי זו אחיזת עיניים! כל אדם מתעניין רק בעצמו ומקסימום בקרובים לו ביותר. מה זו הולכת השולל הזו של הפובליציסט! ביקורתי התמקדה בפובליציסטים, כי ידעתי שאני רוצה לכתוב לפרנסתי וכשבחנתי את האפשרויות, הרי שזו הייתה אפשרות לכאורה ראלית. אבל איך אני יכול לכתוב פובליציסטיקה? איך אני יכול להיות פובליציסט (publicist), כשהפבליק (public) לא מעניין אותי? אני זוכר שחשבתי לעצמי באותה תקופה שמקצוע הפובליציסטיקה הוא למעשה מקצוע מחנך. כלומר, לא באים אליו אנשים שהציבור מעניין אותם מלכתחילה. אלא הם מתחילים להתעניין בציבור כי הם רוצים להיות פובליציסטים.
בדיעבד, כשאני חושב על אותן שנים, אני חושב שהעדות הגדולה ביותר לכך שהן היו שנים קשות נפשית עבורי היא האדישות הזו לענייני הכלל. מי שחייו אינם מאירים לו פנים לא יכול להתפנות רגשית לאחרים.

2. אבל מאז חל בי שינוי משמעותי. ואני זוכר מתי ואיך הוא התחיל. זה קרה ב-2001-2002, בימי השיא של האינתיפאדה השנייה. אוטובוסים התפוצצו, בתי קפה פרחו באוויר, התחושה הייתה של התפוררות כללית, של מלחמת כל בכל ושל עם ללא הנהגה שיודעת להתמודד ולעודד. עישנתי באותה תקופה (הפסקתי לאחרונה, אגב). וכחלק מהכעס על העולם לא טרחתי עד אז להשליך את הבדלים בפח. ופתאום, בעיצומם של אותם ימים נוראים, פשוט לא יכולתי יותר להשליך את הבדלים ברחוב. זה היה מוזר ומפתיע. אבל פשוט הפסקתי להשליכם על הארץ. הרגשתי שבזמן שהכל מתפורר איני רוצה להוסיף על ההתפוררות, והשלכת הבדלים ברשות הרבים נתפסה אצלי כתרומה שלילית כזו. זה המקום שלי, הבנתי פתאום. ובשעה כזו, שעה קשה למקום ולחברה בהם אני חי, אני רוצה להביע איתם סולידריות ולו זניחה כל כך.

3. אני עדיין מאמין שהפרט וענייניו קודמים לכל. אני יודע, יש להשקפה הזו צדדים וולגריים. ואני לא מצדד באגואיזם ובנרקיסיזם חלילה. אבל אני מאמין באמת: והאמת גורסת שאדם קרוב אצל עצמו. עדיין כתיבת פובליציסטיקה אינה טבעית לי. זה היתרון של כתיבה על תרבות, תרבות שעניינה פעמים רבות הפרט ואף צדדיו הלא פוטוגניים. אבל היום אני רואה את היכולת לחוש אכפתיות כלפי הארץ והחברה שלך כתכונה רצויה, גם אם לא טבעית לחלקנו. הרי לא כל מה שטבעי הוא נעלה. כידוע, יש דברים טבעיים שפשוט לא מריחים טוב.