מבקר חופשי

פורסם ב"מוצ"ש" של "מקור ראשון"

נתבקשתי על ידי המערכת לכתוב על חזרה בשאלה וחוזרים בשאלה. חככתי בדעתי בסוגייה. האם החזרה בשאלה היא עניין פרטי או שאנחנו, החוזרים, מעין "סקטור"? האם אנו כבר אומה בפני עצמה, עם סממנים ותרבות ייחודיים לה, או איש איש וחזרתו שלו, איש איש ושאלתו?
בעודי חוכך, הלכתי לראות את הסרט "השוטר", סרטו של נדב לפיד שמוצג כעת בקולנועים. הסרט הזה, שנהרה ונעשה הרבה לפני פרוץ המחאה החברתית של הקיץ האחרון, הוא עדות למה שאולי כבר אין צורך להוכיחו: "צייטגייסט" (=רוח הזמן) חדשה מנשבת בישראל, ואף בעולם כולו. הזמנים, כמאמר המשורר, הם משתנים. זאת כי לפיד יצר סרט על חבורת תל אביבים בני טובים שקוראים למהפכה חברתית. לא זו אף זו: הם מחליטים לחטוף טייקון על מנת להסב את תשומת הלב למסר המהפכני שלהם. הסרט מסונכרן עם המחאה של הקיץ האחרון באופן מופלא, למרות שכאמור נעשה לפני פריצתה. כשחבורת התל אביבים מדברת בינה לבין עצמה על הפלשתינאים (“הפלשתינאים לפחות יודעים שהם מדוכאים, היהודים במדינת היהודים אינם יודעים זאת"), אומר אחד החברים בקבוצה (אלה ציטוטים חופשיים מהזיכרון): “עזבו כבר את הפלשתינאים. מה הם קשורים עכשיו! צריך לדבר ברור אל העם: אנחנו המדינה עם הפערים הגדולים ביותר בין עשירים לעניים בעולם המערבי". בסצנה אחרת, המנהיגה שבחבורה, משוררת זועמת, קוראת אל שוטרים במגפון ומבהירה להם שהיא לא נלחמת נגדם, אלא בעדם (הטרמה לקריאה שהפכה לימים לקנונית בהפגנות הקיץ: “אדוני השוטר – גם אתה שווה יותר").
"השוטר" הוא סרט חזק. מחצית הסרט מוקדשת לתיאור חייו של לוחם ביחידה ללוחמה בטרור של המשטרה (יפתח קליין). המחצית האחרת לתיאור פעילות הקבוצה המהפכנית. והסוף הוא המפגש הרה הגורל ביניהם. עד קצת אחרי אמצע הסרט לא התרשמתי ממנו למרות שנהניתי מהצפייה. סרטים המבוססים על גברי ונשות אלפא – כאן קליין השוטר ויערה פלציג ומיכאל אלוני המהפכנים, כולם יפי תואר – תמיד לוקים בסוג של טאוטולוגיה. הסרט פורש דקות ארוכות את העובדה שהאנשים יפי התואר הללו הם, ובכן, יפי תואר. זה כמובן נעים לצפייה אבל לא מעורר הערכה. בנוסף, עד קצת אחרי האמצע, לקה הסרט בקלישאות לאינטליגנטים. כלומר, קלישאות שאולי לאנשים מסוימים ייתפסו כעמוקות, אבל מעל סף מסוים של רגישות הם אכן קלישאות: למשל, שאידאולוגיה היא לעתים כסות לתסכול או לשאפתנות ארוטיים (כאן, מיכאל מושונוב, המאוהב בפלציג, המשוררת שהיא האידאולוגית של החבורה, והופך לפיכך לחייל נאמן במחתרת החברתית). או, למשל, ההקנטה הקלישאית שיש כאן על הגבריות של השוטר, המחליף צ'פחות קופיפיות עם עמיתיו למשטרה. אבל מקצת אחרי האמצע מצאתי את עצמי נכנע לעוצמה של הסרט ומה שהקל עלי את הכניעה היו מספר רגעים מתוחכמים, שחרגו מקלישאות לאינטליגנטים. אחד מהם יהיה ספוילר אז דלגו עליו אם אתם חוששים: כשמסתבכת חטיפת המיליארדר, מציע המנהיג האטרקטיבי של המורדים (אלוני) למשוררת המאוהבת בו לעזוב הכל ולברוח. המשוררת מסתכלת עליו באכזבה ואולי אף בבוז ומתעלמת מדבריו. זה רגע בו נחשף שככלות הכל לא הכל נובע מארוס. יש אכן אידאולוגיה. דווקא זו שהלכה כביכול בעיקר בעקבות משיכתה הארוטית, המשוררת, מתגלה כאידאליסטית יותר מהמנהיג הנערץ, שמתגלה מצדו כפחדן.
הסרט ממחיש את הסכנה, הלא מופרכת, שהמחאה החברתית תצא משליטה ותיהפך לאלימה, אם השלטון בישראל לא יהיה קשוב לקולות העולים מהעם. בנוסף, הסרט דן, אמנם באופן לא מחדש, בתפקיד של שומרי הסדר הציבורי, קרי המשטרה, בשמירת המצב הקיים שלא תמיד משרת את אותם שומרי הסדר. יש בו גם אמירה מעניינת על מיניות ומהפכה. מיניות הפכה, כך גורסים המהפכנים התל אביבים הצעירים בסרט, לעניין אנטי חברתי במהותו, להתעסקות של הפרט בהנאותיו על חשבון תיקון החברה. המיניות היא בעצם אופיום להמונים. זו סוגיה מאלפת שתקצר היריעה. אולי אשוב אליה באחד הטורים הבאים.
אז מה הקשר לחזרה בשאלה? אני חושב שהיותי חוזר בשאלה גרמה לי לרתיעה מהסקסיות והאופנתיות של חלק מהמהפכנים כפי שהם מוצגים בסרט. אבהיר את כוונתי: הסרט עצמו ביקורתי כלפי בני הטובים המשחקים בלהיות מהפכנים. כלומר, הוא מעריך אותם אך גם מבקר אותם. אבל אני חושב שהרתיעה שלי גדולה יותר מהרתיעה של היוצר.
בעיני, אין דבר גרוע יותר למהפכה החברתית אם היא תהפוך לאופנתית, לסקסית, למגניבה. המהפכה, או השינוי החברתי, שאנחנו זקוקים לו, הוא אפור ופרוזאי ומתמשך ומיועד לטיוב חיי הכלל. למעשה, הרבה יותר משיש סכנה ראלית שהמחאה תידרדר לאלימות, יש סכנה שהיא תידרדר לתל אביביות. לכן לא אהבתי את שיתופה של "החמישייה הקאמרית" בהפגנה האחרונה.
והרתיעה שלי מהתל אביביות הזו, למרות שאני תל אביבי בעצמי כבר עשור וחצי, נובעת (בחלקה) מהיותי חוזר בשאלה.