כמה הערות בעקבות שחרור שליט

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

לשמחה הגדולה והאותנטית והמוצדקת על שחרור גלעד שליט נלוו ים מלל שאין להגדירו אלא באותו ביטוי סלנגי קולע "טחינת מוח" ואוקיינוס קיטש שאין להגדירו אלא באמצעות אותם מנגנוני ההגנה הפרוידיאניים “התקה” (העברת רגשות ממקום אחד, בו אנו מתקשים לבטאם, לתחום אחר) ו”תצורת תגובה” (ביטוי רגשי הפוך למה שאנו חשים; למשל, מי שחש אדישות דווקא מפריז לעתים בגילויי חום). אך גם הביקורת על אובססיית שליט כבר נטחנה ואינה יכולה כמעט להיות מקורית ולחדש. אני לא מדבר על הביקורת על עצם העסקה. זו, ככלל, מובנת לי אם כי איני מסכים עמה. ולחלק מהאוחזים בביקורת על העסקה היא, הביקורת, פשוט דרך קלה להפוך ל"גברי" ו"שקול": אתה לא מתרגש כמו כולם, אתה שוקל רווח מול הפסד, אתה רואה למרחוק. הנה, במחי אי-התלהבות מהעסקה הפכת לאדם רציני. לא, אני לא מדבר על הביקורת הזו. אני מדבר על הביקורת על ההיסטריה ועל אותם קיטש וטחינת המוח שהוזכרו. גם עליה אין מה להוסיף, לכאורה. ובכל זאת אנסה נא את כוחי בכמה הערות.
1. יש משהו איקוני בדמותו של גלעד שליט. בתווי פניו וגופו. משהו שונה מהותית, למשל, מהפיזיונומיה והמראה של רון ארד. השבוי הישראלי הרזה והממושקף מתאים לדימוי שיש לנו על עצמנו. הדימוי מורכב משניים: פגיעות ופקחיות. דימוי הפגיעות, אותו זה שנוכח גם בביטוי כדוגמת “מדינה קטנה מוקפת אויבים". ולצדו דימוי הפקחיות, זה שנוכח בביטוי דוגמת “צבא קטן וחכם". שני הדימויים, הפגיעות והערמומיות, שואבים השראה מסיפור דוד מול גוליית.
למרות ששליט נפל בשבי, ובכך לכאורה פגע בתחושת חוסננו, אני חושב שבלא מודע הקולקטיבי האגו הישראלי לא נפגע יותר מדי בהקשר הזה. כי, באותו אזור של תחושות עמומות ולא לגמרי מודעות, המאבק בו נוצח שליט נתפס כמאבק האתמול, והתפארות החמאס בלכידתו, נתפסה כהתפארות הפושטק שהוא מנצח בהורדת ידיים את איש ההיי-טק.
“מי שחי על החרב ייספה בחרב", אומרת הברית החדשה במשפט שהפך לפתגם בארצות הנצרות. שליט, בדמותו החיצונית, לא נתפס כמי "שחי על החרב" ולכן היה כביכול מופרך שיתקיים חלקו השני של המשפט.
2. פרשת שליט מציגה דיאלקטיקה מיוחדת במינה: התקיים כאן מאבק על גורלו של היחיד, על חשיבות הפרט. אבל המאבק הזה על הצלת נפש אחת הפך להתבסמות של הקולקטיב באופיו המוסרי, על זה שהוא, הקולקטיב, בניגוד לאויביו, לא זונח את הפרט. הקולקטיב חישק וחיזק את אחיזתו בפרטים בעצם זה שהדגיש את חשיבותם.
3. אולי לא מיותר להעיר שבמדינה דמוקרטית השליטים הם משרתי הציבור, השואבים את כוחם מהציבור שבחר בהם. ולכן היה צריך להתייחס להצדעה שהצדיע שליט לנתניהו בסלחנות, סלחנות כלפי גבר צעיר הלום שעבר תלאות כאלה, אך להדגיש שמחווה כזו זרה לרוח הדמוקרטיה. ואם אנחנו רוצים להשתבח במשטר שלנו בהשוואה למשטרים שסביבנו, ויש בהחלט במה להשתבח, כדאי להקפיד גם על כביכול-רק-מחוות כאלה.
4. השבחים לנתניהו על עצם זה ש"הכריע" בפרשה נראים לי מוזרים. הרי כל דבר שהיה נתניהו עושה היה למעשה "הכרעה", שחרור ואי-שחרור כאחד. על פי היגיון זה זכאי נתניהו לקבל שבחים בכל מקרה.
5. למה יש אנשים שנרתעו מפסטיבל שליט? משהו לא בסדר איתם? הם חסרי רגש? קודם כל, צריך לומר אמת: הרתיעה אצל חלק מהאנשים מפסטיבל שליט, או, ליתר דיוק, חלק מהרתיעה אצל חלק מהאנשים, אכן נובעת מסוג של, לא בדיוק דפקט רגשי, אבל בהחלט סוג של מרוכזות עצמית, נקרא לזה, ורצון סנובי להבחין את עצמם מההמונים. אבל יש סיבות נוספות, לגיטימיות ופוטוגניות יותר, לרתיעה: א. חשד כלפי רגשות שאינם בלתי אמצעיים, כמו הרגשות שלנו כלפי קרובינו ואהובנו; חשד כלפי רגשות לאנשים רחוקים מאיתנו שעוד מלובים בידי המדיה בהתאם לאינטרסים שלה. ב. חשד כלפי השימושים הפוליטיים שייעשו בעסקה. ג. אינטליגנציה רגשית ואינטליגנציה פשוטה שרגישה לטחינה אינסופית של רגש חם וכן. בבחינת: “ה-ב-נ-ו! אנחנו באמת שמחים עד עומק לבנו. איננו צריכים לחזור ולשמוע את זה אלף פעמים". ד. חשד כלפי כל תופעה עדרית. ישנם אנשים שחוו על בשרם, או השיגו בשכלם, את הדורסנות והאטימות שיש לעתים לעדר (זה יכול להיות בעקבות התנסות בבית הספר בילדות, לדוגמה), ומאז חושדים חשד בריא בכל תופעה המונית ש"כולם" צריכים ליטול בה חלק.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: