פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"
ישנן "שתי תרבויות", טען ב-1959 בהרצאה מפורסמת הפיזיקאי והסופר הבריטי, סי.פי סנואו, והפער ביניהן רק הולך וגדל. אלו הן המדעים המדויקים מחד גיסא ומדעי הרוח מאידך גיסא. בחמישים השנים שחלפו מההרצאה ההיא והפולמוס הגדול שעוררה, הפער בין שתי התרבויות רק הלך והעמיק. איחויו הוא בעיניי אחד האתגרים הגדולים ביותר הניצבים בפני הספרות העכשווית. אתגר שהיענות לו תשרת את החברה אך גם נוגעת לאינטרס המצומצם של הספרות עצמה. ההתפתחות המדהימה של המדעים במאה האחרונה משוועת לדיון ציבורי שינסה לענות על השאלה מה בגילויי המדע מסייע לריבוי אושרה והפחתת סבלה של החברה (ולא כל גילויי המדע הם כאלה). על מנת שהדיוטות יבינו בכלל במה מדובר יש צורך בתרגום שפת המדע, שהינה כיום בראש ובראשונה המתמטיקה, לשפה המדוברת. וכאן הספרות יכולה לשמש כמתווכת. אבל עיסוק של הספרות במדע הוא גם אינטרס של הספרות עצמה. כי לאחר שהתרבות והספרות התחדשו, הובילו ופרצו דרך במשך תקופה ארוכה, במה שמכונה המודרניזם (1850 עד 1950, בקירוב), הרי שמאז תום מלחמת העולם השנייה, בהכללה גסה, ההתפתחויות המדעיות, והטכנולוגיות הנובעות מהן, מרשימות בהרבה מההתפתחויות המקבילות בשדה האמנויות. הדרך של הספרות להשיב לעצמה רלוונטיות תהיה, בין השאר, באמצעות התמודדות ספרותית עם אותן התפתחויות מדעיות ומשמעותן. ואכן, כמה מהסופרים הבולטים בדורנו פונים לכיוון הזה: כך הוא וולבק, שב"החלקיקים האלמנטריים" דן במשמעויות של מכניקת הקוונטים וכך הוא ג'ון באנוויל, שגיבור הרומן האחרון שלו, "האינסופיים", הוא פרופסור למתמטיקה.
מכל האומות, מצטיינים במיוחד הבריטים ביכולת החיבור בין ספרות למדעים (ולכן אין זה פלא שגם פולמוס “שתי התרבויות” עצמו פרץ בבריטניה). דוגמאות לכך ניתן להביא החל מהשורה המפורסמת של המשורר אלכסנדר פופ, "הַטֶּבַע וְחֻקָּיו נָחוּ בְּחֶשְׁכַת שְׁחוֹר, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: וַיְהִי נְיוּטוֹן – וַיְהִי אוֹר" ועד למשפחת האקסלי, משפחה של סופרים חשובים וביולוגים מובילים כאחד.
בזירה הבריטית העכשווית, מהווה איאן מקיואן סמל לניסיון האיחוי בין ספרות למדע. הוא מתומכיו הפומביים של ריצ'רד דוקינס, למשל ועסק במדע גם בספריו הקודמים (ב”שבת”). ניסיון האיחוי מרכזי בספר הזה, שנושאו הוא התחממות כדור הארץ וגיבורו הוא זוכה נובל בפיזיקה בשם מייקל בירד, שלתיאורו מוקדשים המשפטים היפים (יפה בעיקר הוא כאן המשפט החותם את הציטוט להלן) הפותחים את הרומן הזה: “הוא היה מהגברים האלה – גברים שלא תואר להם ולא הדר, שפעמים רבות הם קירחים, נמוכים, שמנים, פיקחים – שמשום מה יש נשים יפות הנמשכות אליהם. או שהאמין שכך הוא, ומכוח המחשבה כמו נעשה כך".
זה ספר כייפי ביותר. עלילתו הסאטירית המשעשעת מציגה את התמודדותו הכושלת של בירד, בוגד בלתי נלאה, עם בגידתה היחידה של אשתו החמישית ואת הירתמו, דרך מקרה, לניסיונות התמודדות עם הצלת כדור הארץ מהתחממות. דרך מקרה – כי לא איש כבירד ייתן לשאיפות נעלות כמו הצלת הפלנטה להסיט אותו מניסיונו לכבוש עוד אישה או לשתות עוד כוסית וויסקי. מקיואן הוא גם ריאליסט גדול, עם עין לפרטים והבנה מעמיקה בבני אדם, כך שהמירוץ הנמרץ של העלילה אינו בא על חשבון הדקויות.
אבל מקיואן לא רצה לכתוב רק רומן משעשע. הוא גם רצה לכתוב רומן חשוב. החשיבות החשופה יותר של הרומן נוגעת לנושא התחממות כדור הארץ, כמובן. שאם אתה מאמין בה – ומקיואן, שערך תחקיר מקיף ומשכנע, כמעט ומשוכנע בנכונות תחזית ההתחממות, עושה רושם – הרי אין דבר חשוב ממנה (כי בנינו כבר יחוו את השלכותיה הקטסטרופליות). אבל הספר חשוב למקיואן לא פחות גם מהסיבה "הסקטוריאלית" שהזכרתי, דהיינו התהייה על מקומה של הספרות בעולם שבו המדע זוכה להישגים מרשימים כל כך. זו, למשל, הסיבה שמקיואן שש להפגין את יכולותיו הפסיכולוגיות (המרשימות) בתיאורו של בירד, כמו גם את נכויותיו הפסיכולוגיות של בירד עצמו – מעין נקמת איש הרוח במדען. אך זו גם הסיבה שמקיואן משדך לבירד אישה מתחום מדעי הרוח ומאלץ אותו, פיזיקאי שאינו קורא ספרים בכלל, לקרוא את מילטון על מנת להרשימה.
בקיצור, ספר כייפי מאד שעוסק בנושאים חשובים מאד. מה עוד ניתן לבקש? אלא שעל אף זאת זה אינו ספר גדול או חשוב מאד בעצמו. מדוע?
ראשית, העלילה כאן מכילה מוות אלים אחד שלא אחשוף אותו על מנת לא לקלקל לקוראים. כעת, ככלל גס, שימוש במוות אלים ברומן ריאליסטי – אם אתה לא דוסטוייבסקי או שאינך כותב רומן מלחמה או ריגול או בלש – הוא אמצעי פיתוי זול שאינו הולם יצירה מהשורה הראשונה. אבל אולי יותר חשוב העניין הבא. מקיואן וחברו מרטין איימיס, שני בכירי הסופרים הבריטיים, הם מעריצים ידועים של הספרות האמריקאית של המחצית השנייה של המאה העשרים (דבר שקשה לסופרים, בדרך כלל, להודות בו בבריטניה). איימיס מעריץ במיוחד את סול בלו ואילו מקיואן ידוע בהערצתו לג'ון אפדייק (לא פלא הוא שציטוט מאפדייק מופיע בקדמת הרומן). אבל האמת היא שדווקא רוחו של סול בלו מרחפת מעל דפי הספר, רוחם של גיבורי הרומנים הסאטיריים "הרצוג" ו"מתנת המבולדט", גם הם גאונים המסובכים עד צוואר בענייני נשים. והנה ההשוואה הזו אינה מחמיאה למקיואן. ראשית, המחקה תמיד פחות מעט מהמחוקה. אבל יותר חשוב: אצל בלו נוצר תלכיד חד פעמי בין האנרגיה העצומה של העלילה הסוחפת לבין ההגיגים והנושאים הפילוסופיים העמוקים שהגיבורים עסוקים בהם, בין הההנאה לבין החשיבות. ואילו ברומן הכייפי והרציני הזה לא נוצר תלכיד דומה בין אותו כייף לאותה רצינות.
מבקר חופשי 
תגובות
אריק,
מקיואן הוא בהחלט מעריץ מובהק ומוצהר של בלו. הוא כתב עליו הספד יפה, והוא גם השתמש בקטע מהרצוג כאפיגרף לאחד מספריו (נדמה לי "שבת"). ואגב, כמוך אתה, גם מקיואן סבור שהוא (מקיואן) נופל מבלו, ואף כתב זאת בגילוי לב.
תודה על המידע, ענבל. אני קראתי הספד שלו על אפדייק ולא הייתי מודע להספד על בלו.
אריק, לא מצאתי לאחרונה כתבות שלך במעריב. האם הפסקת לכתוב שם?
עברתי למתחרים באישון לילה, להחזיר להם על מעשהו של קרליבך
(:
גם לדעתי התלכיד לא עלה יפה (אם כי, כשמדובר במקיואן, גם כשהספר לא מעולה, ההבחנות שהוא נותן לנו "על הדרך" בספר קצר וסאטירי הן רבות יותר ורציניות יותר ממה שיש בספרים מרובי יומרות ומרובי עמודים אחרים. תמיד ישנה תמורה מלאה לזמן ולכסף שמושקעים בקריאת הספרים שלו (אח, איזה קפיטליסטית אני! מחפשת תמורה לכסף במקום חבישת הפצעים…)).
נדמה לי שמקור הבעיה הוא לאו דווקא במוות האלים (והרי ברוב ספריו של מקיואן ישנו לפחות אירוע אלים מאוד אחד (חוץ מ"על חוף צ'זיל"), ולעתים הוא גם מזוויע (" התמים", "כלבים שחורים")). לדעתי, הבעיה היא הרצון לטוות בעיה מדעית מורכבת ורבת פנים על כל צדדיה והיבטיה לתוך עלילה של ספר פרוזה, ובפרט לתוך עלילה מהסוג שמקיואן משתייך אליו – הריאליזם. לדעתי, הריאליזם פשוט רגיש מדי ל"זיוף" הדידקטי הזה, לא משנה עד כמה כוונותיו של הסופר טהורות וראויות (וגם לא משנה עד כמה הסופר מוכשר- עובדה שגם למקיואן המעולה הספר הזה דיי התפקשש). לי הספר הזכיר קצת את הספר "חושב…" של דייויד לודג' (מעניין אם אתה מכיר אותו?) – גם שם ישנו פרופסור (לאינטליגנציה מלאכותית) שמסובך בענייניי נשים, וגם בו קיימת אג'נדה של הסופר להציג את חידושי המחקר על התודעה (מתוך עניין רב בממצאי המחקר האחרונים על התודעה והרצון הכן לתווך אותם לקוראים) – ואע"פ שהספר היה מהנה ואינטליגנטי ומצחיק מאוד – גם שם התלכיד לא עלה כל כך יפה, ולדעתי מאותה סיבה כמו פה: הוא ניסה להראות את המחקר על התודעה על כל צדדיו, ובכל מיני אמצעים, אבל היומרה הספציפית הזאת זרה לעלילה של ספר פרוזה ריאליסטי (גם אם הוא ריאליסטי-סאטירי) ובסופו של דבר היא מונעת את הפיכתה למשהו שלם והרמוני העומד בפני עצמו.
[אגב, לדעתי ספרי המדע הפופולרי עושים עבודה מצוינת בתיווך הידע המדעי העדכני לקהל הרחב – כלומר, הצגת תחום מדעי על כל צדדיו והיבטיו – כולל המוסריים, כמובן – בצורה אינטליגנטית מאוד ובשפה שווה לכל נפש. הספרות כמובן יכולה להתייחס לבעיות מדעיות-פוליטיות או לממצאים האחרונים במדע בהקשר של דילמות מוסריות וכו', אבל בלי היומרה ללמד את הקורא את הבעיה על כל צדדיה והיבטיה בעלילה של ספר פרוזה, כי זה פשוט לא מתחבר.]
ועוד משהו: יש קטע שבו מקיואן מתאר את בירד משקיף על לונדון מהמטוס (כשהמטוס חג במעגלים, ממתין לתורו לנחות), והוא מתאר את לונדון, שיש לה תכונה של "מספיקוּת לעצמה" – באמת כל כך חד אבחנה וכל כך יפה (וכל כך איאן מקיואן). כמובן, אני מייד תהיתי לאלו מקומות/מגזרים בחברה הישראלית ישנה תכונת ה"מספיקוּת לעצמם", ומי שמייד קפצו לראשי הם דווקא אלה שחסרים את התכונה הזאת: הברסלבים – ובפרט החוזרים בתשובה – עם כל המוזיקה ברמקולים והריקודים ברחובות והטיסות הגדושות לאומן. כמו שאני רואה זאת מהצד (כלומר, *אך ורק לעניות דעתי האישית והבלתי בקיאה* בתור צופה מהצד שרואה אותם לעתים ברחוב, ומתוך כל מיני כתבות בתקשורת)- הם ממש לא מספיקים לעצמם ומחפשים בנואשות ובדחיפות משהו או מישהו (גורו/משיח?) שיושיע ויגאל אותם מתחושת החֶסֶר שלהם (ומאחר שאני מדברת על חוזרים בתשובה, ייתכן מאוד שתחושת החסר מקורה בעולם החילוני, אבל אני לא רואה שום "ריפוי" שלה בחזרה בתשובה הספציפית הזאת – אלא רק הצטופפות ביחד וניסיון למלא את החסר במוזיקה רועשת ובריקודים ברחובות, ובכלל בכל אורח החיים שנראה עולה על גדותיו כל הזמן, חסר-מנוחה וחסר-סבלנות).
זהו, שבוע טוב.
תודה על תגובתך, דינה.
לודג' הייתי כמה פעמים על הסף, בעקבות המלצות והסתקרנות – אבל עוד לא קראתי. אגיע אליו אני מקווה.
אני ממליצה לך להתחיל עם "חילופי מקומות" (שהוא סאטירה על החיים האקדמיים בבריטניה ובארה"ב) – אני קראתי אותו בעקבות "חושב…" והספר פשוט מצחיק בטירוף – עד כדי פרצי צחוק בלתי נשלטים בקול רם, ולא משנה איפה אתה נמצא! (עד אז הספר שהכי הצחיק אותי היה "דון קיחוטה" ולדעתי הוא משתווה אליו בכמה שהוא מטורף ומצחיק).
בקשר לפוסט האחרון והדכדכת: מעניין שאתה אומר שכשאתה מדוכדך, אז הספר שהכי עוזר לך הוא ספר על דכדוך. אצלי זה בדיוק להפך – אם אקרא ספר כזה בשעת עצב, אני כנראה אקבל תחושה של מחנק וחוסר מוצא, למעשה – הרעיון לקרוא ספר מדכדך כדי להתנחם מוזר בעיניי ובחיים לא היה עובר לי בראש. איך זה עוזר? (האמפתיה של הסופרת לגיבורה שלה עוזרת גם לך?)
בכל אופן, לא חשוב עכשיו בקשר לפרטים (מה עוזר למי מתי) – אני חושבת שאתה קורא ספרים כמו שאני קראתי ספרים כשהייתי ילדה (או כל אחד אחר בהיותו ילד) – הסיפורים והספרים נשזרים ונטווים באופן טבעי, מוחשי ובלתי אמצעי ישירות לתוך הנפש (גם כשמדובר בחיות מדברות- שועלים ערמומיים, נמלים עמלניות וכד'). אני לא קוראת ספרים ככה כבר (למרות שאני מאוד אוהבת לקרוא, וקוראת הרבה (ועדיין עם המון חורים בהשכלה! למשל, לא קראתי אף ספר של סול בלו)) – זה דבר שאבד לי (וחשבתי שזה כך אצל כולם).
בקיצור אני חוזרת בי ממה שאמרתי לפני כמה זמן (אני לא בטוחה שפה), וגם חזרתי עליו איכשהו בתגובה הקודמת – אם אתה הצלחת לשמר את התכונה הזאת בקריאה (לא במודע, אני מניחה) – כיף לך ומצוין (וכנראה זו אחת הסיבות לכך שאתה במקצוע שלך).