פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"
את היצירה הגדולה הזו – סיפורה של משפחת קרמאזוב, שבן אחד מבניה נחשד ברצח אביו, בן אחר הוא אתאיסט וניהיליסט שסבור ש"אם אין אלוהים – הכל מותר" ובן שלישי קדוש מעורר אהדה – צריך לקרוא כמאורע בתולדות החילון המערבי. תאריך יציאתו של הרומן לאור, ב-1880, ראוי להיחקק בצד תאריכי פרסום התאוריה של קופרניקוס, משפטו של גליליאו גליליי, פרסום "מוצא המינים" של דרווין וההכרזה על מותו של אלוהים של ניטשה. בשונה מהמאורעות האחרים, “האחים קרמאזוב" הוא התקפה חזיתית על החילון ולא ציון דרך בניצחונו.
אבל מה הבעיה, בעצם, בחילון? מדוע שלא, כדברי השד שנולד במוחו הקודח של איוואן קרמאזוב, האח הניהיליסט, דברים הנאמרים באירוניה, “ינצח האדם את הטבע […] כל אדם ידע שהוא בן תמותה כל כולו ולא תהיה לו תחייה, ויקבל את פני המוות בגאון ובשלוות נפש […] בגאוותו יבין שאין טעם להלין על החיים שאינם אלא רגע, ומתוך כך יבוא לידי אהבת הזולת שלא על מנת לקבל פרס"?
דוסטויבסקי סקפטי מאד לגבי האפשרות המלבבת הזו. הספק הגדול והמפורסם שמובע בספר הזה הנו שתוצאת החילון תהיה דווקא אנרכיה מוסרית, כי "אם אין אלוהים – הכל מותר", כאמור. אחרי החורבן הרצחני שהמיטו אידאולוגיות חילוניות כמו הפשיזם ואף, להבדיל, הקומוניזם, על האנושות, הטענה הזו הזו ראויה להתייחסות רצינית. דוסטויבסקי אף טוען (הדברים נאמרים מפי אדם שפגש בצעירותו הישיש זוסימה, מורו של הבן השלישי), ובכך הוא רלוונטי יותר לתקופתנו, כי "עידן בידוד אנושי" יבוא בעקבות מות האלוהים. ברגע שיאבד הרעיון המלכד את האנושות והמקור האחד ממנו באה, כלומר האלוהים, ישקעו בני האדם בבדידות: “שהרי כל אחד שואף היום לבדל ככל האפשר את אישיותו שלו, רוצה לחוש בקרבו את מלאות החיים כולה, אלא שכל מאמציו סופם שהם מביאים לא למלאות החיים אלא להתאבדות מלאה".
ודוסטויבסקי מעמיק אף יותר את טיעונו. הוא אינו משוכנע שהחילון בכלל אפשרי! "משעה שנהיה בן חורין, אין לו לאדם דאגה כוססת ומייסרת יותר מזו – למצוא חיש-חיש מישהו לסגוד לו", חוזה האינקוויזיטור הגדול (אותו גיבור של הסיפור בתוך הסיפור שנמצא כאן, הסיפור שכותב איוואן ומשמיעו לאליושה, אחיו הצדיק). האדם מחפש ומחפש תחליפי אלוהות ומשתגע משאינו מוצאם. לפיכך חוזה האינקוויזיטור הגדול, שבתום מאות שנים של הפקרות יתחננו בני האדם לשובה של הדת כי לא יוכלו לשאת את החירות. גם בכך, גדול כוחו הנבואי של הרומן הזה; הרי אנו נוכחים בחזרתה המרשימה של הדת בעשורים האחרונים. אך מה שהופך את האמירה של האינקוויזיטור הגדול ליותר מקלישאה סמכותנית, מה שהופך אותה לגאונות דוסטוייבסקאית, הינה שהאינקוויזיטור אומר את כל זה בהתרסה כלפי ישו! כי ישו של דוסטוייבסקי אינו תומך בסמכותנות כזו! דוסטוייבסקי לא היה ריאקציונר מן השורה, הוא ייחס לחירות האנושית חשיבות דתית עליונה ולכן כישלון האנושות להיות בת-חורין אינו משמח אותו.
ועם זאת, יש לטעמי הבדל חשוב בין תוצאות החילון בדורנו לתחזיתו של דוסטויבסקי. חלה התפתחות אחת אותה לא חזה הגאון הרוסי. ההטמעה של החילון באנושות, אבדן האמונה באל, כמו חיסרה ממד מהעולם, ממד העומק, והפכה את העולם לדו-ממדי. נותרנו ללא ממד שלישי, טבולים עד צוואר בתוך העולם הזה, בקרב אחינו בני האדם. לפיכך, הבעיות האופייניות לדורנו הן בעיות הקשורות בנרקיסיזם, כלומר בתלות שלנו בתשומת הלב של אותם אחינו בני התמותה. בקצרה, אני מבקש לטעון שהנרקיסיזם האופייני לתקופתנו (שמבאר מצדו תופעות מרכזיות בחברה שלנו, כמו הסלבריטאות) נובע מסיבות מטפיסיות, הוא תוצר של החילון. ברגע שאלוהים יצא מהתמונה פונה האדם בייאושו למיקסום ההכרה שהוא יכול לקבל מאחיו.
התרגום של נילי מירסקי נהדר כצפוי. עם זאת, באחרית הדבר רומזת מירסקי שהתרגום הקודם, של צבי ארד, הנו תרגום גרוע. לא לי להתווכח עם כלת פרס ישראל לתרגום, רק אומר שכמי שקרא פעמיים את תרגומו של ארד וכעת קרא את תרגומה של מירסקי התחושה לא הייתה של קריאת ספר חדש. כך שהמתרגם הקודם לא היה כנראה כל כך גרוע.
לסיום, משהו על דוסטויבסקי והיהודים. דוסטויבסקי היה אנטישמי, אך עם זאת לא כזה שמסרב לדיאלוג. בתשובה פומבית למכתב של מבקר הספרות העברית, אברהם אורי קובנר, שתהה היאך הסופר המלא חמלה לכל נדכאי העולם אינו רוחש סימפטיה למיעוט מדוכא כל כך המונח תחת חוטמו, השיב דוסטויבסקי, בין השאר, שאם כל העולם שונא את היהודים הרי לא ייתכן שכל העולם טועה והיהודים צודקים. אמירה זו עוררה את אחד העם (כעבור שנים מספר) לכתיבת מאמרו המפורסם והמבריק "חצי נחמה". כן! אמר אחד העם, ייתכן בהחלט שכל העולם טועה! הרי "כל העולם" העליל על היהודים עלילות דם ובזה הרי בוודאי שטעה, אז, אם כך, ייתכן גם ייתכן שטועה העולם האנטישמי גם בשאר האשמותיו. והנה, בעמ' 737 בתרגום החדש, שואלת הנערה ליזה את אליושה, הגיבור החיובי של הרומן, “תגיד לי, אליושה, זה נכון שהיהודונים גונבים ילדים לקראת הפסח ושוחטים אותם?” ועל כך עונה אליושה: “אין לי מושג"! הנה לכם דוגמה לליקוי מאורות.
מבקר חופשי 
תגובות
תודה. בהחלט מעורר רצון לקרוא (ואולי דווקא בתרגום צבי ארד, מהספרייה!).
הסתייגות קלה מהפסקה:
>>> דוסטויבסקי סקפטי מאד לגבי האפשרות המלבבת הזו. הספק הגדול והמפורסם שמובע בספר הזה הנו שתוצאת החילון תהיה דווקא אנרכיה מוסרית, כי "אם אין אלוהים – הכל מותר", כאמור. אחרי החורבן הרצחני שהמיטו אידאולוגיות חילוניות כמו הפשיזם ואף, להבדיל, הקומוניזם, על האנושות, הטענה הזו הזו ראויה להתייחסות רצינית.
הרבה רע היה בפאשיזם וגם, להבדיל, בקומוניזם, אבל הקומוניסט או הפאשיסט לא חשבו ש"הכל מותר". אפשר להשתמש בהן כדי לחזק את הטענה שבפסקה הבאה: בהיעדר אלוהים האדם לא יעשה מה שהוא רוצה, אלא ישתעבד למולדת או למפלגה.
לדודי,
בהקשר הזה אני חושב קודם כל על ההנהגה: היטלר וסטלין. כמדומה, היה שם יסוד ניהיליסטי, גם אם אולי לא מודע. אלה היו אנשים "בלי אלוהים".
כמו כן, חלק מההרס שגרמו שתי האידיאולוגיות הללו נבע מכך שאנשים אולי האמינו במסגרתן בעקרונות מסוימים אבל תחתן ביעבע הספק הניהיליסטי וחוסר העכבות שנלווה אליו.
אני חושבת שאי אפשר להתעלם מהיסטוריה ארוכה ארוכה מאוד עקובה מדם של מלחמות בגלל הדת, בשם הדת, בשם האלוהים. זה בלתי אפשרי. אני חושבת גם שהחזרה לדת לא פחות מרשימה מהיציאה בשאלה, בארץ לפחות. אין לדעתי שום יתרון למגמה כזאת על אחרת. בעולם בטח שלא.
בספרו "המהר" (בתרגום הקודם הקוביוסטוס) הגיבור המהמר(ברח לי השם…) מחלק את הלאומים באירופה – אנגלים גרמנים רוסים – והגזעים לדרגות. במקום נמוך איפשהו ליד היהודים נמצאים "הצרפתושים" – הברקה תרגומית בתרגום נהדר בכלל – שהם תמיד נלעגים בעיניו. ונחותים ממנו הרוסי. כלומר הוא לא רק היה אנטישמי. האנטישמיות הייתה עדיין סטנדרטית באותם ימים. זה היה הסטנדרט. זה משגע ומטריד נורא. אבל זו המציאות פשוט. לא מדובר בליקוי מאורות אלא בסוג של נבערות פרימטיבית עם היסטוריה ארוכה של שינאה שנובעת ממקורות עתיקים עמוקים שגם גאונים נפלו לתוכה. דוסטוייבסקי היה בנאדם עם בעיות משלו, אנטישמי שהיום היה נחשב לגזען לאומני. וסופר גאוני.
… שהיציאה בשאלה לא פחות מרשימה מהחזרה לדת. תיקון
לגבי היהדות
היהדות לקחה מהאיסלאם את האל הטאנסצנדנטי,
המסובב של שמירת הדת היהודית היתה סולידריות ורשת בטחון סוציאלי , , האמצעי היה שמירת תורה ומצוות
לא ברור אם וכמה יהודים האמינו בהשם וכמה יהודים האמינו בעזרת השם
ל "שאול סלע"- הביטוי "אמונה לשמה" הוא עתיק כמובן מהאיסלם באי אלו מאות שנים. עם זאת היהדות מכירה בכך שמטבעם של בני אדם יש שמבקשים מהאל שייטיב איתם, ומתירה זאת.אגב, למה אתם תמיד תחזים?
אבל… קראתי את החטא ועונשו ומצאתי … כארבעה, טוב חמישה ע' (ברצף) נפלאים, וזהו. נכון, רואים את הכשרון הגדול של דוסטוייבסקי, אבל לא בתוצאה. הוא מרשה לעצמו להסתלבט על מה שמצליח לו ובזה הורס אותו, מחלק לעצמו צ'אפחות. אין לו תחרות (עם טלוויזיה וקולנוע) וחבל. הוא חושב שהכתיבה קלה, בלי מתחרים. על החטא ועונשו כתב מנחם בן בערך ככה: 'אתה שבגללך לא ישנתי בלילות, כיום אני לא יכול לקרוא בך אלא שורות בודדות'. אז אולי המבקר יתייחס חוץ מהרעיונות והפילוסופיה, גם לזכות הקיום של הספרות?
שאול סלע, היות ואני מעוניין לסיים את השנה במילים טובות, אז אנסח זאת כך: אתה ממש חדשן…
אריק, יסוד של ניהיליזם, ובוודאי של תחושת "הכל מותר (לי)" אפשר למצוא גם אצל מנהיגים דתיים לאורך ההיסטוריה. נגיד כל מיני אפיפיורים רנסנסיים על פילגשיהם ומתנקשיהם השכירים, ואפילו כאלה שיש יסוד להאמין בכנות דתיותם. כמובן גם אצל מנהיגים לא-דתיים מהתקופה שקדמה לעידן החילוני.
החילוּן לא חידש במובן הזה. הוא כן חידש במובן שהאיש ברחוב יכול לחשוב ולומר בגלוי, שהכל מותר, כלומר שהוא לא ייענש משמיים על התנהגות לא מוסרית, ולא יקבל פרס על התנהגות מוסרית.
סטלין עצמו אולי לא האמין יותר מדי בשום דבר, אבל רבים מהנוהים אחריו האמינו בו כתחליף אלוהים, כפי שכתבת בפסקה שלאחר מכן, על האי-אפשרות של החילוּן.
תודה על תגובותיכם. איה ודודי – לגבי סוגיית הרצחנות הדתית או החילונית. אתם מעלים שאלות שצריך לחשוב עליהן. כלומר, האם הרצחנות חסרת התקדים בהיקפה ובכמה ממאפייניה של המאה ה-20 היא תולדת אמצעי הטכנולוגיה המשוכללים בלבד, או משהו באופייה הלא דתי של המאה הזו תרם לכך? לדודי – לגבי האדם הפשוט: זה חלק מהגאונות של "האחים קרמאזוב" בו מדגים דוסטוייבסקי איך האדם הפשוט, בדמות המשרת סמרדיאקוב, מפרש ומיישם רעיונות ניהיליסטיים שהאצולה או שאניני הרוח דמוית האח איבאן מתייסרים בהם, בלי שתכונת אופיים העדינה מאפשרת כלל וכלל ניהיליזם רצחני.
לגבי האנטישמיות של דוסטוייבסקי – התחלתי לקרוא עוד פעם את המאמר המתפתל שלו ב"יומנו של סופר" העוסק ביהודים ומה אומר: הוא אנטישמי אחולשלוקי. וזה כן "ליקוי מאורות", כי מדובר באחד מהמוחות הכי הומניסטיים שחיו אי פעם, כלומר מישהו שהוא לא רק גאון קוגניטיבי אלא גאון מוסרי.
לרואן – הספר הזה קריא בצורה בלתי רגילה ודוסטייבסקי משקיע מאמץ רב וגאוני – לא פחות מאשר בצד ההגותי – בצד של משיכת הקורא ובסיפור הרצח שיש כאן. אבל לא יכולתי לדון בכל בביקורת וזה גם פחות מושך אותי במקרה הזה.
אריק,
אתה מבין שמה שכתבת הוא אוקסימורון משונה נכון? צרוף בלתי אפשרי לחלוטין. "אחד מהמוחות הכי הומניסטיים שחיו אי פעם" אבל יהודים? אופס, סליחה. זה כבר מוגזם. באמת מוגזם. זה כבר אי אפשר לדרוש. אלה בלתי נסבלים. את אלה אפשר לזרוק לפח. כי אלה לא בדיוק בני-אדם. ולבעל מנעד מוסרי כזה, לבעל סולם מוסרי שכזה, נקרא "גאון מוסרי". כן, הוא מוסרי, אבל עם סלקציות. זה בלתי אפשרי. אדם כזה הוא לא בדיוק מוסרי ולא בדיוק הומניסט.
אנטישמיות זו גזענות. כשמביטים פנימה, לתוך הבור הזה האנטישמי הגזעני, מגלים נוף ברור לחלוטין. מה פירוש ה"אגדה" שהיהודים שוחטים ילדים נוצרים לפסח. פירוש הדבר, שהרצחנות, על פי האמונה האנטישמית הדתית הזאת, היא עניין גנטי, שעובר מדור לדור. זו תורת גזע קטנה בגרסה דתית. היהודים אשמים במותו של ישו, ולעד אשמים! כי הרוע שלהם עובר מדור לדור, בדם. וזו רק דוגמה קטנה.
גזענות זו מחלה איומה. ודוסטוייבסקי הוא לא הגאון – הגאון האדיר הענק – היחיד, בממדי הגאונות האלה, שחלה בה. אתה מכיר את השמות אני לא צריכה להזכיר. אי אפשר לעגל את הקצוות