פורסם ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
הרומן הזה ראה אור ב-2010 והנה הוא כבר מתורגם לעברית (מתורגם היטב, בידי כרמית גיא). הגלובליזציה פועלת את פעולתה גם בשדה הספרות והיא מתבטאת בראש ובראשונה בקיצור זמן ייבואה של יצירה שהותירה חותם (תרבותי או כלכלי) בארץ מוצאה. אם בעבר לקח עשור או עשורים (שלא לדבר על מאות ואלפי שנים; אותם תרגומי קלסיקות שאנחנו זקוקים להם ומבוששים) לתרגום כזה, היום הפער התקצר לשנים אחדות. הגלובליזציה בספרות מסובכת יותר מהגלובליזציה בתחומי תרבות אחרים (קולנוע, טלוויזיה ומוזיקה, למשל). בגלל השפה, כמובן. השפה בכלל ושפת הספרות בפרט מבטאות את הלוקליות והשורשיות המורכבות והעקשניות ביותר. האם הגלובליזציה טובה לספרות? כן ולא. כן – כי היא מחברת אותנו לעולם הגדול ועשויה, פוטנציאלית, להגשים את החזון עתיק היומין על "ספרות העולם" (חזונו של גתה, כמדומני). לא – כי היא מערפלת את היכולת הייחודית של הספרות לחדור לעומק חיינו המקומיים, על הבעיות הייחודיות להם ועל שלל הניואנסים שלהם.
ועוד נקודה שחשוב לזכור כשדנים בספרות מתורגמת: היא בדרך כלל טובה יותר מהספרות הממוצעת המתפרסמת בארץ. אבל לא משום שבחו"ל כותבים טוב יותר. הסיבה פשוטה: ספר שתורגם לעברית עבר שלושה סינונים לפני הגיעו לכאן: סינון הלקטורות והמו"לות בארץ מוצאו; סינון המכירות והביקורות שם; סינון הלקטורות והמו"לות אצלנו. בעוד שספר ישראלי עבר רק מערכת סינון אחת.
קנינגהם כתב רומן טוב מאד. רומן ניו-יורקי מאד. במובן מסוים הוא שייך לשורת הספרים הניו-יורקיים שניתן להגדירה כספרי פוסט-11 בספטמבר (ספריהם האחרונים של ספרן-פויר ודלילו, למשל). העלילה הקצבית, נטולת השומנים לחלוטין, מספרת בגוף שלישי על בני זוג, בשנות הארבעים לחייהם, פיטר ורבקה. פיטר הוא בעל גלריה לאמנות ורבקה עורכת כתב עת לענייני תרבות. השניים הם בורגנים בוהימייניים, טובים במה שהם עושים אך לא יוצאי דופן בהישגיהם. מאידך גיסא, הבורגנות לא השחיתה את הבוהמייניות שלהם, רק נגסה בה. פיטר, בעיקר, חדור תשוקה עמומה למפגש ביצירת אמנות גדולה וחש שזמנו מתבזבז על אמנים טובים למדי אך לא מטלטלים. אנחנו צמודים ברומן לתודעתו, הנמסרת בחיות ובגמישות מרשימות; לתודעתו של פיטר, שנמשך באופן פתאומי לאית'ן, אחיה הצעיר והיפה של רבקה, הנחוש, כך נדמה לבני-הזוג, להרוס את חייו בבטלה ובהתמכרות לסמים. זה ספר על עולם האמנות אך גם ספר המשופע בציטוטים ואזכורים ספרותיים. פיטר תוהה, למשל, האם אית'ן הוא כפילו של הנער טדזיו, שנשלח להרוס אותו כמו את המלומד אשנבך ב"מוות לוונציה" של תומס מאן. בתבונה רבה קושר קנינגהם בין התשוקה ליופיו של הנער לבין השעמום המסוים שמפיל עולם האמנות הניו-יורקי על פיטר. אולי האמנות האחרת שהוא תאב לה תהיה בעצם המגע עם הצעיר היפה?
הרומן של קנינגהם הזכיר לי את המניפסט הקצר ומעורר המהומה שפרסם ז'ן בודריאר ב-1996, “הקונספירציה של האמנות", שמו. בודריאר טען שאחרי שהאמנות בתחילת המאה ה-20 הכריזה על חוסר המשמעות כמסרה המרכזי (מרסל דושאן, למשל), היא הפכה בהמשך המאה לחסרת משמעות באמת, אפילו אותה משמעות שנוצרת מהתרסה נגד משמעות. להתריס אפשר פעם אחת. קנינגהם, באופן הרבה פחות בוטה, תוהה גם הוא מהי משמעותה של האמנות (ובעיקר, זו הניו-יורקית) היום, אותו תחום רוגש והומה יצרים וכספים, אבל מה עוד יש בו? קנינגהם, באמצעות פיטר, מפקפק בכל (אך, שוב, באופן מתון ובובואי): מדמיאן הרסט ועד לטרנד החדש של “החזרה ליופי"; מפקפוק באמנות "חצופה", שנועדה להתריס כביכול ועד לביקורת האמנות שתחת מסווה מתוחכם מסתירה ריקנות. באחד הקטעים המבריקים בספר נחשפת בטעות יצירה של אמן שהציג את יצירותיו עטופות, כעדות לכך שציפייתנו מהאמנות גדולה ממה שהיא מסוגלת להעניק לנו. היצירה שעטיפתה נקרעה בטעות אכן מתגלה כדלה להחפיר, אך הגילוי הזה דווקא אינו מאושש את התזה של האמן, אלא מציג את המחווה שלו כתחכום ריק. הראליזם החסכוני אך התמציתי, מאפשר לקנינגהם לדון בשלל היבטים של עולם האמנות הניו-יורקי העכשווי, מבלי לפגום בתנועתה האוטסטראדית של העלילה. הדיון הזה הוא זה המשייך את הספר, כפי שטענתי, ליצירות הניו-יורקיות פוסט 11 בספטמבר. הרומן עורך חשבון נפש לתרבות שכנגדה יצאו מחבלי אל-קעידה. מה יש בה בעצם? האם זו תרבות משמעותית?
אבל זה אינו ספר גדול. למרות שקנינגהאם, די בבירור, מנסה להעפיל לפסגה. רצוי למתוח קו בין רומנים טובים מאד לבין רומנים גדולים, לא פחות משחשוב להבחין בין טובים לרעים. מדוע זה אינו ספר גדול? זה חמקמק. לקנינגהם חסרה קשיחות ומחוספסות שיש לכמה מעמיתיו, הסופרים הגדולים בני זמננו הכותבים באנגלית, כמו קוטזי, רות או פראנזן. התהיות שהוא מעלה אינן מוחשות כנוקבות, כקיומיות, גם אינן מעמיקות מאד. הרומן הזה מושלם אמנם מבחינה טכנית (הסיום, למשל, הוא אחד הטובים שנתקלתי בהם לאחרונה), אבל, לפרקים, טעם לוואי דקיק של ציות מבריק לכללי סדנת-כתיבה מלווה את הקריאה בו.
מבקר חופשי 