מבקר חופשי

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

אז מה זו בכלל תרבות? עד כה, בכל שיטוטיי במקצת מאוצרות הידע שהנחילו לנו האנשים החושבים במורד הדורות, לא מצאתי תשובה מניחה את הדעת ואף מסעירה יותר לשאלה הזו מזו של הפילוסוף הגרמני הדגול, ארתור שופנהאואר. לפי שופנהאואר, התרבות אינה הכלי לשיפור אופיינו המוסרי ולליכוד החברה, כמו עמדתו של מתיו ארנולד, שעליה כתבתי לפני כמה שבועות. התרבות אף אינה סובלימציה, תחליף חיוור לחיי היצר, כפי שהיא מתוארת אצל פרויד, עליו כתבתי בשבוע שעבר. התרבות, או, ליתר דיוק, האמנות, לפי שופנהאואר, היא המפלט היחיד כמעט שיש לנו משלטון ה"רצון" האינטרסנטי ומכרסם-המנוחה. בכך היא מקור לחדווה גדולה. האמנות היא הדרך שלנו, בני האדם – היחידים המסוגלים לכך ביקום כולו! – להשתחרר מאותו "רצון" רודני שמושל בכל היקום, מהדומם ועד לממלכת החי והאדם בתוכה.
אבל מה הכוונה בכלל ב"רצון"? ומה זה "להשתחרר" ממנו? לפני שאנסה להסביר, כמה מילות הקדמה על שופנהאואר. שופנהאואר נולד ב-1788 ונפטר ב-1860. הגותו מתוארת פעמים רבות, גם על ידו, כ"פסימיסטית”, אם כי הקריאה בו לאחרונה הייתה בעיניי חוויה מרוממת רוח דווקא. תפיסתו "פסימיסטית" במובן זה ששופנהאואר סבור שליקום אין תכלית ושחיי בני האדם מורכבים מתשוקות ומילוין – ובעצם מילוין-לכאורה – ואז חזרתן המידית של התשוקות. לפיכך, לפי שופנהאואר, אושר וסיפוק אינם אפשריים בעולם הזה. שופנהאואר הוא הפילוסוף המערבי הגדול הראשון, ככל הנראה, שהושפע השפעה גדולה מהבודהיזם ומהפסימיזם של האחרון. ביהדות, אגב, ראה שופנהאואר דת אופטימית ולכן בעייתית. באחד הקטעים הקומיים-שלא-במכוון, שיצירתו משופעת בהם, ושנובעים מניגוד בין הקדרות השכלתנית ההחלטית של תפיסתו לפרצי זעם וכעס אמוציונליים מאד, מתרעם שופנהאואר על האמירה האלוקית בבראשית "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". מה טוב בעולם הזה?! רותח שופנהאואר, עולם של סבל וייסורים ותשוקות מייסרות שכאשר הן נמלאות, כאמור, צצות מיד אחרות תחתיהן! שופנהאואר השפיע השפעה עצומה על גדולי ההוגים שבאו אחריו. מדהים לראות עד כמה פרויד הושפע ממנו. טולסטוי, מצדו, טען ב"ווידוי", ששופנהאואר הוא ההוגה המעמיק ביותר שנתקל בו וניטשה ראה את עצמו כתלמידו ולימים כתלמידו-המורד, וכתב ספר מחווה נהדר שנקרא "שופנהאואר כמחנך".
העיקרון עליו מושתת העולם, לפי שופנהאואר, הוא "הרצון". “הרצון" הוא רצון-החיים, שלו אין הסבר ואין תכלית אבל הוא הכוח החזק מכל המפעילנו. רצון-חיים זה מתעצב אצל בעלי החיים והאדם גם בתשוקה לעונג ובשאיפה להימנע מסבל. אבל, חשוב לומר, שה"רצון" השופנהאוארי הוא עיקרון מטפיזי שנוכח גם בדומם.
כעת, כל חיינו אנחנו עסוקים בשימור עצמי. אנחנו עובדים ובונים לנו בית ומולידים ילדים. אנחנו מנסים עד כמה שאפשר להימלט מסבל וממחלות ומאידך גיסא משתדלים להנעים ככל הניתן את חיינו. בכך אנחנו שותפים, כאמור, לחיות ואף ליקום בכללותו. כולם רוצים לחיות. והנה, האמנות, לפי שופנהאואר, מורכבת מאותם רגעים יחידים בחיים, או כמעט יחידים, שבהם אנחנו מצליחים לכמה רגעים לשכוח מעצמנו. כשאנחנו מתמסרים לשיר גדול, לתמונה נהדרת, לרומן חזק, לסדרת טלוויזיה גאונית, אנחנו שוכחים לפרק זמן מסוים את האינטרסים שלנו, אנחנו "שוכחים מעצמנו", מגדיר זאת שופנהאואר, וכך "אנחנו מפסיקים להיות אינדיבידואלים", כלשונו, השקועים באינטרסים שלהם.
אך מה זו יצירת אמנות גדולה? שופנהאואר מדגיש שזו חייבת להיות ייצוג חושני-קונקרטי כלשהו של המציאות. אך על הייצוג הזה לחדור אל מה שהוא מכנה "האידאה" של המציאות. כלומר, המציאות החושנית המיוצגת צריכה להינתן במלוא עומקה ובלי, כאמור, קשר לתכליתה בעבורנו. לכן, המתמטיקה, למשל, מדגיש שופנהאואר, לא יכולה להיות אמנות, כי היא מופשטת ולא חושנית (ובקטע רב עניין טוען שופנהאואר שהאמנים הגאוניים בדרך כלל אינם טובים במתמטיקה וההפך!). אך לכן גם כל אמנות שהיא משלהבת יצרים היא סתירה מיניה וביה. תפקיד האמנות הוא לשחרר אותנו מעול הרצון והיצר הכוססים ולא להטביע אותנו יותר ויותר בעולם הרצון. כלומר, האמנות חייבת להיות חושנית מחד גיסא אך כזו שמציגה לנו את העולם החושני ללא כוונת תכלית.
ואז, כשאנחנו נפגשים באמנות במיטבה, הרגעים הללו הם רגעי שמחה גדולה, מדגיש שופנהאואר; לפרק זמן מסוים אנחנו מתמסרים למשהו שאיננו אנחנו.