שלוש תופעות מרגיזות

פורסם במגזין מוצ"ש של מקור ראשון

שלוש תופעות מרגיזות:

1. "פרסומת וחזרנו", אומרים בתחנה אהודה עלי 88FM. בלשון יחיד. ואחר כך מגיעה שורה של פרסומות. ברבים. למה השקר? הרי מייד ניווכח בו? נכון, לא נעים לקטוע שירים יפים בפרסומות. הכנסת פוליטיקה לרומן, טען פעם הסופר הצרפתי סטנדאל, היא כמו ירייה בעיצומו של קונצרט. פרסומות בעיצומה של מוזיקה הן געיות בעיצומה של זמרה. כשאומרים "פרסומת" ומתכוונים לפרסומות, מכניסים את רוח הפרסומת להגשה עצמה. לכזֵב ולומר "פרסומת", כשמתכוונים לפרסומות, פירושו לבטא מנטאליות של סוחרים.

2. קריינית חדשות אחת החליפה קריינית חדשות אחרת בערוץ 10. ההחלפה הפכה לחדשות בעצמה. ולא בכדי. כי גם החדשות עצמן הפכו למופע. בנויות כמו סדרת דרמה או קרקס נודד. מפחידים קצת את הקהל, מנצים דמעה בעיניו, אחר כך אתנחתא קומית ואז דרמה קוסמית מהולה באתנחתא קומית בשידורי התחזית (דני, תהיה סערה? יהיה שרב?). "אל תלכו לשום מקום, יש הרבה חדשות היום", הכריז פעם שדר חדשות, בסגנון מנחה מופע בקרקס. אח, ערוץ 10, כמה תלו בו תקוות כשעלה לאוויר, התשובה האינטליגנטית לערוץ 2 וכו'. והנה, גיא פינס משמאל והישרדות מימין. את לונדון וקירשנבאום, תוכנית הטלוויזיה האינטליגנטית בארץ, דחק הערוץ לשעה שש. גיא פינס משמאל והישרדות מימין ובתווך, אנו אמורים להאמין, אי של רצינות, החדשות. חדשות אני שומע ברדיו או קורא באתרי האינטרנט. צפייה בחדשות בערוצים המסחריים פירושה היחשפות למופע זול מוסווה כיצירה עילית. צפייה בחדשות הפכה להיות ציפייה לפענוח אישיותה "המסתורית" של יונית לוי. מעניין, מעניין, קראתי באמת שהיא ועידו רוזנבלום נצפו בשם ופה, מעניין כיצד זה משפיע על סיקור נאום נתניהו או עליית מחירי הדלק. רק ב"מבט" "המיושנת" אפשר לצפות בחדשות בלי לחוש שעושים עליך מניפולציות, לצפות בחדשות כשהן, כלומר החדשות, במרכז. בפסיכואנליזה ובפסיכותרפיה חל שינוי בעשורים האחרונים. המטפל, טוענות תיאוריות חדשות, צריך להביא לטיפול את אישיותו. אל לו להיות, כמו בזמן פרויד, מעין "לוח חלק" עליו משליך המטופל את רגשותיו ומחשבותיו. הטיפול הוא מפגש בין שני סובייקטים. זה רעיון יפה. אבל כשלא משתמשים בו במידה, הוא גם פתח לביטוי הנרקיסיזם של המטפל. על חשבון המטופל. בחדשות שלי, בכל אופן, אני מעדיף "לוחות חלקים", מגישים שאישיותם לא חוצצת או מצלה על הדיווחים עצמם.

3. יש גל של זמרות "איכותיות" בעשור האחרון שאחת הבולטות שלהן היא קרן אן, שקשה לי להאזין להן בשלווה. מדובר ביוצרות מוכשרות, ללא ספק. אבל הן שרות במין קול רפה, של עלמה במצוקה, שטורחת להבהיר שיש באמתחתה נוירוזות בשפע וזעם, היא הרי פמיניסטית, אבל, עם זאת, טורחת להבהיר שמאחורי כל זה ממתינה מתיקות גדולה. בקיצור, קולן משדר פתיינות מצועפת ומתוחכמת. הפתיינות המתוחכמת היא חלק מהעניין. היא מכוונת. השירים עצמם הם רק חלק מאימאג' אותו הן מוכרות. הבחורה הענוגה, הזועמת, המתוקה, המוכשרת. כשאנחנו מאזינים להן אנחנו לא מתפעלים רק מהשירים עצמם. אנחנו מפותים. הפילוסוף עמנואל קאנט טען שהאמנות משפיעה עלינו בלי קשר לטובת הנאה כזו או אחרת שאנחנו יכולים לשאוב ממנה. ההבדל בין "היפה" לבין "הנעים", טען קאנט, הוא ש"הנעים" נוגע ישירות לאינטרסים שלנו, הוא לא מחלץ אותנו מעולם התשוקות היומיומי. פיצה זה "נעים". אבל פיצה אינה "יפה". "היפה" הוא משהו שאין לנו אינטרס ישיר בו. הזמרות היפות שאני מדבר עליהן – ובדרך כלל הן יפות, זה חלק מהעניין – "נעימות" במובן הקנטיאני. בכל הגל הזה, שיש לו וואריאציות שונות (פרובוקטיביות יותר ופחות; אבל דווקא הפרובוקטיביות יותר, כמו לילי אלן, ישרות יותר בעיניי), לא מצאתי שיר מרטיט כמו "בגיל 17" של ג'ניס איאן: "למדתי את האמת בגיל 17/ אהבה נועדה למלכות יופי בלבד/ לנערות-תיכון עם חיוכים צחי-עור/ שמתחתנות בגיל צעיר ואז פורשות להן לגמלאות/ ימי האהבה שלא הכרתי/ שעשועי הנעורים של לילות ששי/ הורעפו על יפות ממני/ בגיל 17 את האמת למדתי". זמרת מעידן אחר, לא "נעימה" ולא יפה, רק כזו שכתבה שיר מרטיט ויפה. שיר לא "נעים", לא במובן הקנטיאני ולא במובן הרגיל.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • נועם לסטר  ביום יוני 27, 2011 בשעה 9:56 AM

    "אל תלכו לשום מקום" ראוי לאייטם משלו. פנינה זוהרת. וגם ההבטחות של השדרנים לגבי אורך הפסקת הפרסומות ("חצי דקה ואנחנו כאן").
    לגבי 3, כל פעם שאני שומע זמרת כזאת אני נלחם שוב ברתיעה האינסטינקטיבית מפני המניפולציה הזאת. כך עובר החצי הראשון של השיר. לעתים זה נשמע כמו מניירה שהשתלטה על הביצוע (כמו שבירת הקול אצל זמרות אחרות). יותר מכל דבר אחר, זה שימוש יתר באופן ביצוע מסוים, שבמקום שיהיה תבלין נהפך למנה העיקרית.

  • דרור בורשטיין  ביום יוני 27, 2011 בשעה 10:45 AM

    רבצתי בסופהשבוע על שפת הכנרת וכך נתקלתי בעיתון ידיעות אחרונות. היו שם כתבות ענק על הדברים הבאים – פוליקר בכתבה על הכתבה של היציאה מהארון; הדמייה של צינוק גלעד שליט עם דוגמניות; מנכ"לית תנובה "שוברת שתיקה" על מחירי הקוטג'; או.ג'י. סימפסון מתוודה על רצח בשידור חי אצל אופרה וינפרי. אני עוד זוכר עיתונים בשחור-לבן שהיו בהם כותרות מוזרות כמו "הופחת מס הקניה", "הנשיא סאדאת יישא נאום בכנסת" וכו'. היום זה היה "שלוש דוגמניות ומגישות עומדות על הדוכן של נשיא מצרים. מי מהן תתפשט אחרונה?"; "הלם הגבינה הלבנה"; וכו'

  • שירי  ביום יוני 27, 2011 בשעה 3:05 PM

    לייק…קול באישה ערווה?

  • אריק גלסנר  ביום יוני 27, 2011 בשעה 4:00 PM

    תודה על הערותיכם.

  • אריק גלסנר  ביום יוני 27, 2011 בשעה 4:10 PM

    לשירי – אני לא חושב שזה מה שטענתי. לא טענתי ש"קול באישה ערווה", אלא, אולי אנסח זאת כך, "ערווה בקול – בְּאָשה", כלומר כשאלמנט הפיתוי הוא מרכזי בקול השר, אך מיתמם וכביכול מטשטש את עצמו, יש בזה משהו סר-ריח.

  • עוגיפלצת  ביום יוני 27, 2011 בשעה 7:58 PM

    רק הצצתי – עוד לא התפניתי לקרוא את כל הפוסט – וכבר קלטתי שזה (עוד) פוסט כלבבי! אז מילה וחצי לפני שאקרא בתשומת לב: "פרסומת וחזרנו" אומר רק שדרן אחד למיטב ידיעתי, וגם אני תמיד תוהה למה הוא עושה זאת. למה? למה בעצם לשקר? ההסבר לדעתי מתחיל באילנה דיין. לדעתי היא התחילה בזה, והפכה את זה ללגיטימי, במין מטונימיה של היחיד לרבים (כמו "העיר" לאנשי העיר").
    ובקשר לזמרות המוכשרות ששרות בקול פתייני המבקש לרמז על נוירוזות ולהבטיח בעצם מתיקות (אוף, איך תיארת מצוין!) מרגיזות גם אותי, ומה שעוד מרגיז אותי היא המחשבה שגברים קונים את זה. טוב, רק בגיל מסוים בעצם.

  • עוגיפלצת  ביום יוני 27, 2011 בשעה 8:26 PM

    אחח, אי של נחת הבלוג הזה. אלה דברים שאני חושבת – אבל לך תגיד ברבים! מיד תוקע כ"סנוב". כי זה הכל עניין של סנוביזם, כן? כמה פשוט. אגב, "מופע חדשות" זה מצוין. תכניתו של גיא זוהר היא דוגמה מצוינת לכך. שם בכלל מדברים אלינו כמו בגנון.

  • עודד  ביום יוני 27, 2011 בשעה 11:42 PM

    צר לי לקלקל את ים התשבוחות..גם אלו שעולות אל מול שורה אחת שלא נקראה עד תום…
    ההתרשמות שלי אחרת. קרן אן זמרת מוכשרת, ובמידה וקולה מעורר תחושות נוספות השאלה היא למדוע לשומע קשה להתמודד איתם. מעניין אם הקשבת לטקסט או שמת לב לעיבוד השיר או שמא נקודת המוצא שלך (! ) אל מול אומנות שנשים יוצרות לא מאפשרת מגע עם התכנים. האם גם קול עבה וגברי היה מעורר בך אותה ציניות וסלידה. לעניות דעתי, אולי כדאי לך להמשיך ולהתמקד במה שאולי אתה קצת יותר טוב בו – ספרות, ועדיף כזו אשר נכתבה על ידי גברים

  • אריק גלסנר  ביום יוני 28, 2011 בשעה 12:04 AM

    תודה על ההערות ועל הנזיפות(:

    מכיוון שהתגובה האחרונה נכתבה על ידי גבר קראתי אותה עד תום…
    (זו בדיחה, כן?)
    בכל מקרה, יחסי לספרות – בה אולי אני מבין מעט יותר כדבריך – שכותבות נשים אינו לא אוהד, הכל לפי העניין (בלי להכחיש, שכמו כולנו, גברים, נשים ואנדרוגיניים, אני מוטה עקב המיקום הקיומי בו אני ממוצב מול העולם); ולעתים, תתפלא, קולע – לעדותן של כמה וכמה כותבות – יותר מתגובות אחרות שקיבלו, כולל מקוראות שהן נשים.

  • איה  ביום יוני 28, 2011 בשעה 11:50 AM

    ג'ניס איאן ! ממש נהדר שהבאת אותה. יש מי שזוכר אותה. זה נהדר. עולם אחר. לבכות

    זה אותו פיתוי, לאורך כל השדרה המתוקשרת, גם תעלול ה"פרסומת וחזרנו" הוא צורה של פיתוי מתחנןחן , בואו, אל תברחו.

    לעודד רציתי להעיר שגם זמרים גברים יש כאלה כמו קרן-אן, שמהמהמים, צרודים כאלה, מלחשים בקול מחוספס, כאילו מדברים את השיר ובדרך פתיינית. אני חושבת שגם את עמיר לב אפשר להכניס לקטגוריה הזאת אפילו שמבחינתי הוא די בסדר, אולי בגלל שאני אישה עם חולשה "קול כזה גברי"

    אני לא יכולה להתאפק ולא להצמיד את ג'ניס איאן

  • אריק גלסנר  ביום יוני 28, 2011 בשעה 3:21 PM

    תודה על הקישור, איה!

  • שירי  ביום יוני 29, 2011 בשעה 5:32 PM

    אריק, רק בשבילך חזרתי ל- im your man של ליאונרד כהן. קול הבס המלחשש, עשן ברקע. פתיין על. כשזה מאישה צורם לך, כי בפתוי יש (גם) אלימות סמויה. ומניפולציה. אבל על ידי גבר זה מקובל (משתי סיבות: קובעי הדיעות הם גברים שמזדהים עם הדובר המפתה/נדחה שמזכיר להם את עצמם. שנית, לנשים לא מפריע כי הן לא חוות פתוי כ-מניפולציה).

    אם נוציא את הפתוי נסגור את תעשיית הפופ.

  • אריק גלסנר  ביום יוני 29, 2011 בשעה 10:05 PM

    לשירי,
    תודה על ההשקעה(:

    הבעיה שניסיתי להעיר עליה בטקסט שלי איננה פיתוי בדיוק. אלא פיתוי מיתמם. כלומר, טקסט ושירה "רציניים", "נוגים", "זועמים" ו"נוירוטיים" שמאחוריהם מציץ הפיתוי כהצדקה נוספת, ולפעמים, אצל זמרות פחות מוכשרות, יחידה לשמיעתן.
    לכן, לילי אלן לדוגמה, כפי שציינתי, שהיא שמה את הסקס בחוץ יותר ישרה בעיניי.

  • עוגיפלצת  ביום יוני 30, 2011 בשעה 8:55 PM

    אריק, איבדת אותי. מה יותר ישר בלילי אלן? כי היא שמה את הסקס בחוץ? אתה רוצה לראות אותו – ובגלל זה היא שמה לך אותו בחוץ. ואתה קונה את זה, בחיי. היא פשוט אומרת את מה שאתה רוצה לשמוע, ואתה קונה את זה שהיא אומרת משהו כי היא גם חושבת אותו, כי היא גם רוצה אותו בעצמה, ממש כמוך! (כמה אתם פשוטים :)). אותה "מניפולציה", רק לרוחך. קרן אן ודומותיה שאתה מדבר עליהן, ושאני מסכימה אתך, פשוט "פונות לאחרים" ש"מחפשים" את מה שהן "מציעות". קצת יותר "תחכום", אשליה של מורכבות (ובעצם לא תמיד אשליה). יש גם כאלה – ואותך זה מרגיז. האם הסברתי את עצמי? אני לא מסכימה עם עודד(ה), אבל לשירי בהחלט "יש נקודה".

  • איילת  ביום יולי 12, 2011 בשעה 8:53 AM

    עמיר לב ולאונרד כהן. דוגמא מעולה למקבילה הגברית. לי יש ממש צמרמורת מהזיוף כשאני שומעת אותם. בדיוק מהסיבה הזאת. תודה שהגדרת זאת כל כך יפה.

  • איילת  ביום יולי 12, 2011 בשעה 8:57 AM

    קראתי שוב וראיתי שלא הסברתי את עצמי. התודה היתה לאריק ולא לאיה.
    למה את חושבת שלנשים אין בעיה עם מניפולציה כאזת.?לי יש.
    וכשהפיתוי הוא מעושה כמו מרכיב מדוד בדיקנות סמויה.אז זה צורח מזיוף.
    כמו שחקן רע.כמו משחק רע בסרט .ברור שכולם שחקנים וכולם מוכרים את עצמם בצורה מסוימת.
    אבל אנחנו לא רוצים לשמוע את צרימת הזיוף,אנחנו לא רוצים לראות את החוטים של הבובה.
    אנחנו רוצים להרגיש איזה כנות ואיכות שבוקעת מבעד למנירות.[ובתור אדם יוצר- אני חייבת להגיד שמנירות ברמה מסוימת הם משהו הכרחי.בנית השפה האישית של האומן]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: