הופיע גיליון 10 של "אודיסאה" ובו גם מאמרי על אדם ברוך והמדיה

לאתר אודיסאה ולהתרשמות מהגיליון החדש

ציבורי, פרטי והמדיה

הופעתו של הקובץ "תקשורת" – התבטאויות בעיתונות של אדם ברוך בנושאי מדיה – היא הזדמנות טובה לדון, בעקבות כמה תיאורטיקני-מדיה מרכזיים, בתפקידה של התקשורת בעידן שלנו ובתיווכה בין הפרטים בחברה ובין הפרטי לחברתי עצמו. ייאמר בפתיחה, שאינני מחסידיו של אדם ברוך, ואינני תופס את רובם המכריע של דבריו בקובץ על המדיה כפורצי דרך ומאירי עיניים מבחינה תיאורטית. אבל ברוך הוא כנראה הדמות הבולטת ביותר בישראל ששילבה עשייה במדיה בניסיון רפלקסיה על העשייה הזו, ולכן דבריו מהווים מקפצה ראויה לדיון כזה.

א

אפתח (גם כדי להבהיר את מה שכתבתי במשפטים האחרונים ביחס לברוך) במה שבחרו עורכי הקובץ לשים "במקום פתיחה", כלשונם. זה קטע שכתב ברוך ב"מעריב" ב-1997, "סולידריות קטנה וקלה למימוש", שמו:

"אתה עומד לצאת מדירתך, הטלוויזיה פועלת. על המסך מוקרנת הלוויה של קורבן פיגוע, של חייל, של אדם באשר הוא. אתה ממהר. אבל, אל תכבה את הטלוויזיה. השתהה מולה עד גמר שידור ההלוויה. עד גמר גמור. למען יאריכון ימיך כבן אדם. השתהה בשביל המת, ובשבילך. בשביל המת, לזכרו. היה בשר מבשרנו, ואיך נתעלם. ובשבילך, שלא נהיה כבהמות שאין להן אלא את ההווה, הבליסה והבולמוס"

הקטע הזה הוא קיטש (וכשאני אומר "קיטש" אין הכוונה שעדיף היה שלא היה נכתב; לעתים קרובות "קיטש" עדיף על ציניות ואטימות). הוא קיטש לא רק בגלל שהוא ממליץ על יחס אישי למישהו שאיננו מכירים ואיננו יכולים לחוש כלפיו הרבה. הוא קיטש לא רק בגלל שחלק מהמוטיבציה של כתיבת הקטע, מותר לחשוד, נובעת מרצון להבלטת עמדתו ה"הומאנית" של המטיף. הוא קיטש, בראש ובראשונה, כי הוא מתעלם מהמדיום, מהטלוויזיה. הקטע הזה של ברוך נוגע בלב מה שבכוונתי לדון בו במאמר זה: המדיה והיחס שהיא יוצרת, כמתווכת, בין הפרטים בחברה ובין "הפרטי" ל"ציבורי".

ההוגה המרכזי הראשון של המדיה, מרשל מקלוהן, היה גם הוא, למרות גאוניותו, הוגה קיטשי. הקיטשיות שלו ניכרת בטשטוש ההבדלים בין "הפרטי" ל"ציבורי". החזון של מקלוהן על כך שאמצעי התקשורת האלקטרונים יחזירו את האנושות למצב שבטי, יחברו את כל העולם ל"כפר גלובלי", ודאי שהתגשם במלואו. אלא שמקלוהן ייחס לחיבור הזה ערך רגשי. הוא לא חזה רק שאנחנו נדע על התקרית האחרונה בין צפון קוריאה לדרום קוריאה (למשל), אלא צפה שגם נרגיש משהו ביחס לתקרית הזו. וכאן מתחיל הקיטש. "העידן האלקטרוני", כתב מקלוהן, ב"להבין את המדיה" (1964), "יוצר מעורבות עמוקה בין כל בני האדם לכל בני האדם". תיאוריית המדיה של מקלוהן אינה רק קיטשית ואופטימיסטית להדהים, ובכך היא צפון אמריקאית במובהק, אלא היא גם משיחית:

"לטכנולוגיה האלקטרונית החדשה, שמרחיבה את חושינו ועצבינו בשלוחות לחיבוק גלובלי, יש השלכות נרחבות על עתיד השפה. האלקטרוניקה מצביעה על הדרך להרחבת תהליך התודעה עצמו בקנה מידה עולמי, וללא שמץ של מילוליות. מצב זה של מודעות קולקטיבית היה אולי המצב הטרום-מילולי של האדם. השפה כטכנולוגיה של התרחבות אנושית, שכוחה לחלק ולבדל מוכר לנו היטב, היא אולי 'מגדל בבל' שבאמצעותו ביקש האדם לטפס למרומי הרקיע. כיום מבטיחים המחשבים שהם ישמשו אמצעי לתרגום מיידי של כל צופן ושפה לכל צופן ושפה אחרים. בקיצור, באמצעות הטכנולוגיה מבטיח המחשב מצב בראשיתי של הבנה ואחדות חובקות עולם. הצעד ההגיוני הבא יהיה אפוא לא לתרגם, אלא לעקוף את השפות לטובת תודעה קוסמית כוללת שעשויה להיות דומה מאד ללא-מודע הקולקטיבי שעליו חלם ברגסון. מצב של 'חוסר משקל', שהביולוגים אומרים שהוא מבטיח חיי אלמוות, יכול לשמש הקבלה למצב של חוסר דיבור, שעשוי להעניק הרמוניה ושלווה קולקטיביים מתמידים" ("להבין את המדיה", "בבל". תרגום: עידית שורר)

יש לשים לב לאלמנטים האסכטולוגיים המובהקים שיש כאן. "הטכנולוגיה האלקטרונית החדשה" תיצור מציאות המושווית במרומז הן למצב המיתי הקדום של גן העדן ("המצב הטרום-מילולי של האדם", לפני "מגדל בבל", "מצב בראשיתי של הבנה ואחדות חובקות עולם") והן לאחרית הימים בה יבוטל המוות, יבולע המוות לנצח, כלשון הנביא ישעיהו ("מצב 'חוסר משקל' שהביולוגים אומרים שהוא מבטיח חיי אלמוות"). המשיחיות של מקלוהן (שאכן כונה "נביא המדיה") מתבטאת במובהק במשפט האחרון בציטוט הנ"ל: "שעשוי להעניק הרמוניה ושלווה קולקטיביים מתמידים". מיליארדי הפרטים האנושים יהפכו לישות אחת קולקטיבית, "הרמונית" ו"שלווה", כמו מיליארדי הנוירונים במוח (מטפורה זו גנובה ממישל וולבק), עד כדי שלא יצטרכו הפרטים בחברה אף לשפה שתתווך ביניהם. כשמשווים את המציאות לחזון, מתגלה אופיו הקיטשי; עיוורונו הבולט של מקלוהן נוגע ליחסים הכאובים שיוצרת המדיה בין "הפרטי" ל"ציבורי", שאינם כלל יחסים "הרמוניים" ו"שלווים".

ב

האופטימיזם של מקלוהן היה אופייני לשנות הששים. החל משנות השבעים הלכו ורבו תיאוריות מדיה אופטימיות הרבה פחות. גם אצל ברוך, "סוכן תרבות" שניתן לומר שסייע בייבוא המקלוהניזם לארץ, ניכרת, כמדומה, פניית פרסה ביחס למדיה ברבות השנים. כך היא, למשל, תגובתו (מ-1999) לניצול הטלוויזיוני של שירן פרנקו, הילדה הקטנה שניצלה באסון רעידת האדמה בטורקיה. יש לשים לב לראייה הרטרוספקטיבית בקטע המצוטט:

"בשנות השבעים החלה בתקשורת הישראלית התנערות מהמילון השמרני (מהצנזורה, מה'אנחנו', מה'מכובד'), והאמירה 'הכול חומרים' שירתה תקשורת חדשה, מעט מרדנית. 'הכול חומרים', כלומר הגיעה השעה לשבש את הסדר הישן: גם לפנינה רוזנבלום, ולא רק לגולדה מאיר, מותר להיות פעם על שער מגזין מכובד. ואילו היום אין ל'הכול חומרים' הזה אלא מובן נצלני, מתכסה ואלים. ניצול הטרגדיה של שירן פרנקו הוא ניצול פשוט, הוא אינו תקשורת מרדנית או חתרנית".

האכזבה כאן היא מטשטוש ההבדל בין "הפרטי" ל"ציבורי", מחדירתו המציצנית של "הציבורי" לרשות היחיד "הפרטית", במסווה של אמפטיה ואהדה.

ההכרה שהמדיה אינה מביאה "הרמוניה" ו"שלווה" ביחסי האני והזולת וביחסים בין האני לציבורי, כחזונו של מקלוהן, קיבלה ביטוי מעניין מאד בהגותו של ז'אן בודריאר, מי שכונה בשנות השמונים "מקלוהן הצרפתי". אביא כאן כמה ניתוחי מדיה של ז'אן בודריאר, הנוגעים לסוגיות הללו. כמה מילות הקדמה. בודריאר פרסם את ספרו הראשון "מערכת האובייקטים" ב-1968. אז היה עדיין בודריאר סוציולוג מן המניין, בעל קרבה גדולה למרקסיזם ודמות מינורית בחיים האינטלקטואליים בצרפת. במרוצת שנות השבעים, עד לפרסום ספרו "סימולקרות וסימולציה" (ב-1981), ובאחד ממסלולי ההמראה האינטלקטואליים הדחוסים והמרהיבים ביותר המוכרים לי, מרד בודריאר במסורת המרקסיסטית (כמו רבים מבני דורו) והפך להוגה המזוהה ביותר עם הפוסטמודרניות (מושג שצמח בארצות האנגלו-סקסיות ואותו בודריאר לא אהב) ולאינטלקטואל בעל שם עולמי (בעיקר באמריקה – ובפרט בחוגי האמנות שם – נודע שמו). כאמור, בחוגים נרחבים נתפס בודריאר כ"מקלוהן הצרפתי", כממשיכו של התיאורטיקן הקנדי. אך היחס של בודריאר למקלוהן טעון. מראשית הקריירה שלו הוא – היחיד בין ההוגים הצרפתיים בני דורו – התייחס במלוא הרצינות למקלוהן. אך מאידך גיסא, ובמיוחד בתקופתו המרקסיסטית, הוא ראה בו אידיאולוג (במובן של משת"פ אינטלקטואלי) של הקפיטליזם הצרכני האמריקאי.

התבטאויותיו של בודריאר על המדיה שונות מאד זו מזו, בהתאם לתקופה המדויקת בה נכתבו. צריך להתייחס לתובנותיו לא כמקשה אחת. להלן אתייחס לשלושה ניתוחים שלו משלושה ספרים שונים: ניתוח המדיה כפי שהוא מופיע בספרו (המעניין ביותר לטעמי), "חברת הצריכה" (1970); מאמרו "רקוויאם למדיה", מספרו "לביקורת הכלכלה המדינית של הסימן" (1972); מסתו "האקסטאזה של התקשורת" (1983). ככלל, בודריאר המוקדם, והלא מוכר יחסית, נראה לי הוגה מעניין יותר מבודריאר המאוחר והמוכר, בודריאר המפריז, הניהיליסט, הספקולטיבי ואף המסוכן.

בספרו "חברת הצריכה", בודריאר (המושפע בשלב זה בקריירה שלו מגִי דבור וספרו "חברת הראווה", שראה אור ב-1967) מתחיל מניתוח מטפיזי עוצר נשימה של אופיו האמביוולנטי של ה"ייצוג" התקשורתי. הייצוג מבקש לכאורה ללכוד, "להעלות באוב" כלשונו של בודריאר, את האירוע. צילום של הלוויה, אם להידרש לדוגמה בה פתחנו, מקרב אותנו לכאורה אל האירוע באופן מקסימאלי. אבל לייצוג יש מטרה אחרת, נסתרת, הפוכה לחלוטין, לפי בודריאר. הייצוג מבקש ללכוד את האירוע באמצעות סימנים (signs) לא על מנת להתמזג עמו, אלא על מנת לשלוט בו, לאלף אותו, להקהות את עוקצו, ולאפשר ביתר קלות להתכחש לו ולהדחיק אותו. למעשה, הייצוג הריאליסטי, ששיאו הוא הייצוג הטלוויזיוני, הוא כלי שפיתח האדם על מנת לשכפל את המציאות וכך לשלוט בה. המציאות מסורסת, או מאולחשת באמצעות משכך הכאבים של הייצוג. "סימנים הם מקור לביטחון", טוען בודריאר, הם "הכחשת המציאות" במסווה של ייצוגה, ולכן אי אפשר להתרגש ממש מלוויה או אסון המופיעים בטלוויזיה, כי הם "רק בטלוויזיה", הם הפכו לייצוג. כך, לפי בודריאר, נוצר הפרדוקס, שככל שאנחנו הולכים ומתקרבים ל"אמת", מצלמים בתקריבים חדים יותר ויותר, כך אנחנו מתרחקים מהמציאות. לפי בודריאר, השפעת המדיה, הנוכחת בכל מקום בזמננו, מרחיקה אותנו מההיסטוריה ומהמציאות, בניגוד מוחלט ליומרתה לקירוב מקסימאלי של אותן מציאות והיסטוריה. ההיסטוריה והמציאות, כשהן עוברות בפילטר של "האייטם החדשותי", טוען בודריאר (כשהוא עורך משחק מילים על הביטוי "אקטואליה"):

"ממומשות (actualized) במלואן במדיה – כלומר מומחזות באופן ספקטקולארי – ומאבדות מממשותן לחלוטין (deactualized) – כלומר מורחקות באמצעות מדיום התקשורת ועוברות פיחות לסימנים (signs)".

כעת צועד בודריאר צעד נוסף בניתוחו. הצעד הזה נוגע לאסונות המופיעים תדיר בטלוויזיה, בעיקר בטלוויזיה המסחרית (חשבו על הרציחות בתוך המשפחה הפותחות מהדורות חדשות בישראל). לפי בודריאר, התפקיד הספציפי של ייצוג האסונות בטלוויזיה הוא ליצור עונג אצל הצופה. כן, עונג! העונג הוא של "אי היותנו שם". ככל שהחוץ מאיים יותר כך גובר העונג הלא-מודע של הצופה המצוי בביתו מול המכשיר. לא מעורבות בעולם יוצרת הצפייה בטלוויזיה, כי אם ניתוק ממנו.

המנגנון הפסיכולוגי שמנתח בודריאר מורכב אף יותר. לפי בודריאר, לא היינו יכולים לחגוג את חיינו ב"ספירה הפרטית" בשלמות, אם היינו חשים שאנו אסקפיסטים המתעלמים מעוולות העולם. הצפייה בחדשות מעניקה לנו לפיכך "אליבי של השתתפות בעולם". כך יוצא שאסונות העולם מוגשים בטלוויזיה ב"טמפרטורת החדר", כניסוחו הסרקסטי של בודריאר, על מנת לחזק את התענגותנו על חיינו הפרטיים השלווים יחסית תוך כדי שימור אליבי של קשר עם העולם. הפרסומות הקוטעות את דיווחי האסונות והחדשות, ממשיך בודריאר באופן מזהיר, אינן מפרסמות רק מוצרים ספציפיים. הן מפרסמות גם אורח חיים כללי, אורח החיים הפרטי. הפרסומות מאותתות לצופה בחדשות שהן – כלומר "הספרה הפרטית" ותענוגותיה – אמת-הקיום ואילו החדשות עצמן, כלומר "הספרה הציבורית", הינן טירוף וכאוס. הפרסומות, שגם הן חדשות אולם "חדשות טובות" (כפי שניסח זאת באופן קולע כבר מקלוהן), שומטות את הקרקע מתחת לחדשות "האמיתיות".

לפי בודריאר המוקדם, אם כך, הצפייה במדיה מחזקת את "הספירה הפרטית" על חשבון הפוליטיקה והתודעה ההיסטורית, על חשבון "הספירה הציבורית". בודריאר מראה איך כלי החיברות רב העוצמה ביותר בעידן המודרני (לכאורה), המדיה, הנו בעצם כלי אנטי-חברתי. בניגוד מוחלט לתפישתו "השבטית" האופטימיסטית של מרשל מקלוהן, המדיה, לפי בודריאר, יוצרת התפוררות חברתית.

ג

המושגים "ספרה פרטית" ו"ספרה ציבורית" הם מרכזיים בספרו המוקדם של הסוציולוג והפילוסוף הגרמני החשוב, יורגן הברמאס, "The Structural Transformation of the Public Sphere" (1962). הברמאס, בן הדור השני של אסכולת פרנקפורט, יליד 1929 (כמו בודריאר בדיוק), הנו הוגה שונה מאד במזגו האינטלקטואלי מבודריאר. אולי עובדת היותו גרמני, כלומר מי שיודע על בשרו להיכן רדיקליות יכולה להגיע, הופכת את ההגות שלו לאחראית בהרבה מזה של הצרפתי (וגם, אולי, לפחות מסעירה).

את עלייתה של "הספרה הציבורית" כורך הברמאס בתולדות העיתונות המודרנית והוא מעניק תיאור היסטורי מאלף של התפתחותה.

העיתונות נוצרה מחדשות שהעבירו סוחרים ביניהם על אודות אפשרויות מסחר במקומות רחוקים, עם התפתחות הקפיטליזם באירופה מאז הרנסנס. "התנועה של הסחורות" ו"התנועה של החדשות" צמחו במקביל. העיתונות המודרנית צמחה תחילה כשארית זניחה של חדשות הסוחרים, שהסתננה מבעד למעטה הדיסקרטיות של תחלופת הידיעות ביניהם (למשל, סיפורים על הרפתקאותיהם בדרכים). בהמשך, הפכו החדשות בעצמן לסחורה. זהו השלב הראשון בהתפתחות העיתונות.

תפקידה של העיתונות נהיה מרכזי יותר כאשר החלו הרשויות להשתמש בה להודעות רשמיות ולפרסום צווים, כשהנמענים החלו להיקרא "הציבור". אך כך, באופן אירוני, החל להנץ קרע בין השלטון לבין הבורגנות החדשה והעיתונות: השלטון, אשר פנה אל "הציבור" באמצעות העיתונות, הביא את האחרון למודעות עצמית להיותו יריב של השלטון, והמודעות העצמית הזו הובילה את הבורגנות לפיתוח "הספרה הציבורית של החברה האזרחית" המתעמתת עם הרשויות. הציבור נטל לעצמו את השליטה בעיתונות, והתפלמס באמצעותה עם השלטון.

החל בשליש האחרון של המאה ה-17, אם כך, החלה העיתונות לחרוג מפרסום של אינפורמציה גרידא. העיתונות הפכה לפוליטית במובהק. זהו "שינוי היסטורי רב חשיבות", מדגיש הברמאס, בו הפך "הנמען של תקנות מלמעלה ליריב של הרשויות המושלות". ובתהליך זה נטלה העיתונות תפקיד מכריע. בפאזה הזו, השנייה, המסחריות של העיתונות נסוגה לרקע, דחפים פדגוגיים ופוליטיים הניעו אותה והעיתונים הפכו "למפסידי כספים" לכתחילה. בניגוד לפאזה הראשונה, היה זה גם עידן של עורכים ולא של מו"לים. מושגנו האידיאליסטיים והרומנטיים על העיתונאי כלוחם חופש, שנלחם בעטו בבעלי הכוח, נולדו בתקופה ההרואית הזו.

בעידן הזה העיתונות יצרה את "הספרה הציבורית הבורגנית", שלה אין "תקדים היסטורי", כותב הברמאס. מהותה של "הספרה הציבורית" היא כדלקמן:

"הספרה הבורגנית הציבורית יכולה להיתפס מעל הכל כספרה של אנשים פרטיים המתאגדים כציבור; עד מהרה הם תבעו לעצמם את הספרה הציבורית המווּסתת מלמעלה כנגד הרשויות הציבוריות עצמם, להיכנס עם הרשויות לדיון על החוקים הכלליים שמושלים ביחסים במה שהוא סְפֵרה מופרטת בבסיסה אבל רלוונטית מבחינה ציבורית של חילופי הסחורות והעבודה החברתית. המדיום של העימות הפוליטי הזה היה ייחודי וללא תקדים היסטורי: שימוש ציבורי של אנשים בתבונתם"

מלבד יצירת אתר שהאינטרס הציבורי מרכזי לו, שתי התכונות הראשונות של "הספרה הציבורית", החידוש העיקרי ב"ספירה הציבורית" הוא שנוצר מנגנון פוליטי דיסקורסיבי, של וויכוח, בו המתווכחים מנסים לשכנע, והמנצח אינו החזק כי אם בעל הטיעון הטוב יותר. ב"ספרה הציבורית", כותב הברמאס, "חוקי השוק הושעו כפי שהושעו חוקי המדינה", לטובת "הטיעון הטוב יותר".

צריך לשים לב שלפי המודל של הברמאס יש קשר הדוק בין "הספרה הפרטית" ל"ספרה הציבורית". "הספרה הציבורית" התעצבה כהתאגדות של "אנשים פרטיים המתייחסים זה לזה בספרה הציבורית כציבור". בכך הוא מסביר את המקום המרכזי (והמפתיע) של ביקורת הספרות בלידתה של העיתונות המודרנית במאה ה-18 (בעיתון כמו ה"Spectator" הבריטי, למשל). הספרות וביקורת הספרות ביססו את הפסיכולוגיה האינדיבידואליסטית שבשמה – בשם החירות לה ראוי הסובייקט שזה עתה נתגלה – בא הציבור בתביעות לשליטים. במילים אחרות: יצירת הסובייקט ההומניסטי האוניברסאלי הייתה בעלת משמעות פוליטית בתקופה ההיסטורית הנידונה, והספרות וביקורתה, שעסקו בכינון הסובייקט הפסיכולוגי הזה היו, מיניה וביה, פעילויות פוליטיות. הופעתה של "הפרטיות" ב"ספרה הציבורית", לא מילאה פונקציה מציצנית-אקסהביציוניסטית או בידורית, כי אם הייתה בעלת משמעות פוליטית.

בסוף המאה ה-19 החלה שקיעת של "הספרה הציבורית". כמה גורמים פעלו כאן. ראשית, לאחר מיסוד המדינה הבורגנית החוקתית במערב, באמצע המאה ה-19, העיתונות החלה לנטוש את עמדתה הפולמית כי לא היה בה צורך לכאורה. הדרך נסללה למעבר מעיתונות אידיאולוגית לעיתונות שהייתה בראש ובראשונה ביזנס (מעבר דומה התרחש בישראל בעשורים האחרונים עם החלפת העיתונות המפלגתית האידיאולוגית בעיתונות מסחרית). העורך וה"קו" המערכתי הרעיוני איבדו מחשיבותם. העיתונות חזרה להיות מיזם עסקי, אבל הפעם לא מיזם צנוע, כבשלב הראשון, אלא "ברמת העסק הגדול של הקפיטליזם המתקדם". חלק משקיעתה של "הספרה הציבורית", מסביר הברמאס, התאפיין בהחלפה של "ציבור קורא המתדיין באופן ביקורתי" ב"עיתונות הצהובה", והוא מספק נתונים היסטוריים מאלפים על עלייתה של עיתונות זו החל מסוף המאה ה-19.

שנית, המעבר מהמילה המודפסת לאמצעי מדיה אחרים. בטענה מאלפת, שתואמת את טענותיו של מקלוהן באותן שנים ממש, רק בהיפוך סימני הערך, כורך הברמאס בין שקיעת "הספרה הציבורית", והדיון הרציונאלי-ביקורתי, לתחלופת אמצעי המדיה. דיון רציונאלי-ביקורתי בענייני הציבור נעשה בצורה הטובה ביותר באמצעות המילה הכתובה. המעבר לרדיו, לקולנוע ואחר כך לטלוויזיה, דלדל את היכולת לדיון רציונאלי-ביקורתי כזה, ולפיכך דלדל את "הספרה הציבורית".

שלישית, כניסת הפרסום ו"יחסי הציבור" לעיתונות, כניסה שערערה את האיזון בין החלק הפובליציסטי לחלק הפרסומי לטובת האחרון. תעמולה ופרסומת החליפו את הדיון הביקורתי. יחסי ציבור, בניגוד לפרסום, משתמשים לרעה ב"ספרה הציבורית", ולמעשה הם עורכים עליה פרודיה. למשל: אחת הטכניקות של יחסי הציבור היא יצירת "אירועי חדשות" מלאכותיים, ותוך כדי דיון בהם, לכאורה בהתאם לרוח "הספרה הציבורית", מקודמים אינטרסים פרטיים.

ניסוח אחר של התהליך אדיר הממדים של שקיעת "הספרה הציבורית" שמתאר הברמאס יהיה זה: "הפרטי" פלש ל"ספרה הציבורית" וקעקע אותה. הן הפרסומות הפרטיות ש"חתכו" את הידיעות הציבוריות; הן יחסי ציבור לאינטרסים פרטיים ששינו את טיבן של הידיעות והפרשנויות עצמן; הן העיתונות הצהובה שהציגה סיפורים פרטיים סנסציוניים כמידע בעל ערך ציבורי כביכול.

ד

ב-1972 פרסם בודריאר מסה בשם "רקוויאם למדיה". עיקרה של המסה הוא פולמוס עם השמאל האינטלקטואלי האירופאי, ובמיוחד עם התיאורטיקן הגרמני המרקסיסטי האנס מאגנוס אנצנסברגר (שהושפע מצדו מתיאוריית הרדיו של ברטולט ברכט).

לפי אנצנסברגר הבעיה במדיה הנה התכנים. המדיה הנה "חרושת המודעות" (conscience industry); באמצעות טמטום ההמונים או הטעייתם משמרת המדיה את כוחם של המעמדות השולטים. הפתרון לדידו הוא השתלטות כזו או אחרת על המדיה ושידור של תכנים "נכונים". הסטודנטים הצרפתים ב-68', טוען אנצסברגר, היו צריכים להשתלט על הטלוויזיה ולא על רחובות פריז.

גישתו של אנצסברגר, טוען בודריאר, מזכירה את האופטימיזם של מקלוהן. גם לדידו של הניאו-מרקסיסט הגרמני, המדיה האלקטרונית דמוקרטית באופייה. צריך רק לשחרר אותה מהבעלות הקפיטליסטית ואז היא תיצור הרמוניה והידברות דמוקרטית בקרב הציבור.

בודריאר חולק על כל זה. המדיום הוא המסר, ממשיך בודריאר את מקלוהן. אבל ניתוחו ומסקנותיו של בודריאר פסימיים והפוכים לחלוטין. בהגדרה פרדוקסאלית לכאורה אך מזהירה, טוען בודריאר כי תקשורת ההמונים יוצרת למעשה חוסר-תקשורת, והמדיה היא למעשה אנטי-תיווכית (mediatory). תקשורת ותיווך בנויים על החלפת מסרים הדדית. ואילו אמצעי המדיה משדרים לקהל שלא יכול להגיב (במקרים בהם ישנה "השתתפות קהל", הרי שהיא מוכוונת מלמעלה; אני יכול להצביע על מתמודד זה או אחר ל"כוכב נולד", אני לא יכול פשוט לשנות את נושא השיחה ולדבר על הבצורת) – זו מהותם. כל עוד אין תחלופה הדדית של דיבור, כמו תחלופה הדדית של דיבורים, מבטים וחיוכים בתקשורת פנים אל פנים, המדיה היא דכאנית מטבעה. דכאנות הנה "המסר" של המדיום. בהרחבה של טענת בודריאר: הסלבריטאים, גיבורי המדיה, קבוצה שיותר ויותר כדאי להתייחס אליה כמעמד (class) בחברה העכשווית, יכולים להיות מוגדרים כמוה. מה המדיה הנה מי שמסתכלים בה אך אינה מסתכלת בחזרה, כך הם מי שמסתכלים בהם אך אינם משיבים מבט. אין צורך לפנטז על טלוויזיה בשירות משטר טוטליטרי, מעין זו שב- "1984" לאורוול, טוען בודריאר. הטלוויזיה עצמה היא צורת משטור חברתית, בלי קשר לתכנים המשודרים בה. בהיותה חד-צדדית, משדרת ולא קולטת, היא יוצרת שליטה ואקטיביות מצד אחד ופסיביות וכניעה מצד שני.

אפשר לנסח את טענת בודריאר ב"רקוויאם למדיה" לפי המושגים "ספרה פרטית" ו"ספרה ציבורית". אם ב"חברת הצריכה" טען בודריאר שהמדיה יוצרת התפוררות של "הציבורי" באמצעות חיזוק "הספרה הפרטית" האסקפיסטית על חשבונו, הרי שכאן הניתוח שונה. המדיה היא כלי שליטה של המערכת בנתיניה. בהיות המדיום חד-סטרי, ולפיכך כזה המחזק את הפסיביות של הפרטים בחברה. אך שני הניתוחים עולים למעשה בקנה אחד: המדיה יוצרת היעדר מעורבות של הפרטים ב"ספרה הציבורית" ואי-נגישות אליה, וכך וא-פוליטיזציה של הקיום.

במאמר מאוחר יותר, מ-1983, "האקסטאזה של התקשורת", מדבר בודריאר על מציאות חדשה ורדיקלית יותר. המאמר מהווה דוגמה מובהקת לבודריאר המאוחר, כשההפרזה וחדוות-הקטסטרופה בכתיבתו מאפילות על תובנותיו המבריקות.

ב- 1983 טוען בודריאר שהביטויים "ציבורי" ו"פרטי" אינם רלוונטיים עוד. אנחנו חיים בחברה של "רשת" (צריך לשים לב לאיכות הנבואית במאמר; בודריאר כותב כאן לפני האינטרנט והוא, באופן מרענן יש לומר, הרבה פחות אופטימי מרוב נביאי הרשת העכשוויים) בה כל הפרטים מתקשרים ביניהם, ולפיכך אי אפשר כבר לדבר לא על "ספרה פרטית" ולא על "ספרה ציבורית". "הסצנה הביתית, הסצנה הפנימית, הזמן-חלל הפרטי, האופוזיציות של אובייקט-סובייקט וציבורי/פרטי" נמוגים והולכים. הפרטיות נעלמת, "הסוד" של הקיום הפרטי נחשף לעיני כל במדיה. בודריאר מדגים זאת באמצעות תוכניות הריאליטי בגרסותיהן המוקדמות (משנות השבעים!). אך כשם שהפרטיות נעלמת, נעלמת גם הציבוריות. הציבוריות נעלמת בעקבות הפלישה של הפרסומת, במובן הרחב של המילה (הכולל תעמולה, שידול כללי לצריכה ועוד), לחלל הציבורי, שחדל להיות חלל נטול-פניות. אם בשלב מוקדם יותר נוצר ניכור בין "הספרה הפרטית" ל"ספרה הציבורית", טוען בודריאר, הרי שגם הייתה בו נחמה מסוימת. הנחמה הייתה המחשבה על כך שהאחר (בא' רבתי) קיים, האחר שאינך יודע עליו הרבה, והוא יכול להיות מסוכן אך גם גואל שלך. אך בעולם של שקיפות וחשיפה מוחלטות, באור הזרקורים של המידע והתקשורת המוחלטים, נעלם גם האחר הזה. אנחנו מצויים כיום ב"אקסטאזה של תקשורת", ב"פורנוגרפיה של מידע", הכל גלוי, זמין, מתבטא בחופשיות. ולטעמו של בודריאר זו אינה ברכה. "הדיבור אולי חופשי, אבל אני פחות חופשי מאשר קודם לכן: אינני מצליח לדעת מה בעצם אני רוצה, החלל כל כך רווי, הלחץ גדול כל כך בגלל כל אלה שרוצים להישמע".

אבל לא השפע המבלבל הוא הסיבה העיקרית לחוסר הנחת. הטענה של בודריאר דקה יותר. בודריאר ממשיך במוצהר את הניתוח המרקסיסטי של הסחורה. כשם שהביקורת המרקסיסטית על המטפיזיקה של הכסף טענה שהכסף יוצר האחדה של כל המוצרים בעולם, שהוצבו על בסיס שווה של מחיר, וכך הם מאבדים מייחודם וחד פעמיותם, כך התקשורת, טוען בודריאר, יוצרת אבדן מסוימות אצל הפרטים המתקשרים ביניהם ללא הרף. תקשורת-היתר מעלימה את הסוד מחיינו; תקשורת-היתר מבטלת את הייחוד של הפרטים המתקשרים; תקשורת היתר אינה מאפשרת לנו להתמקד ביחידים בגלל היקסמותנו מתהליך התקשורת בעצמו.

ה

האם יש דרך לשקם את "הספרה הציבורית" עליה מדבר הברמאס? האם יש דרך להשתמש במדיה באופן לא דכאני או לא כזה שמעודד את הצד האסקפיסטי, כפי שניתח בודריאר? האם יש דרך לעשות תקשורת שעוסקת באופן ענייני, רציונאלי וביקורתי בטובת הציבור ולא נפלשת ללא הרף על ידי "הספרה הפרטית" (פרסומות ויחסי ציבור ותרבות ספקטקל סלבריטאית), או לא פולשת מצדה ל"ספרה הפרטית" (ריאליטי)?

ייתכן שיש. קוראים לזה "שידור ציבורי".

ברוך (ב-2005):

"ערוץ 2 קורא לעצמו 'אנחנו', 'כולנו', 'בית', אבל הוא לא אנחנו, כולנו או בית. הוא רק הוא. אנחנו כולנו רק חומר גלם שלו […] 10 אחוז רייטינג יומיים (בצפיית שיא) יהיה הישג עצום לערוץ ציבורי אמיתי (ערוץ 1). 10 אחוז מייצרים טלוויזיה נוכחת ומשפיעה. איך מגיעים לזה? פורשים מהמירוץ הפסיכי אחרי הרייטינג, ועוברים לטלוויזיה ציבורית שפויה, מתחייבת, רלוונטית. קל להגיד וקל לבצע; כי יש לזה ביקוש בחברה הישראלית; כי יש כוחות מקצועיים שיעשו את זה; כי חלק מהצופים של ערוץ 2 וערוץ 10 יעברו אז לערוץ 1. צריך להוציא את רוב ההפקות (תיעוד, דרמה) לשוק החופשי, אבל לא את החדשות, כי החדשות הן תמצית הזהות והאינטלקט […] מהו שידור ציבורי? צמצום מודע ושיטתי של הבידור כאסקפיזם מטמטם; צמצום הכניעה למותגים ולהון; ביטוי למושתקים; דוקומנטרי, תחקירים, תרבות ואמנות. ו'ישראליות' כחוויה מתהווה, ולא כמוצר סגור ומוסכם. משעמם? טלוויזיה בלי יצר הרע? אין לכם מושג עד כמה לא משעמם, ועד כמה יש יצר הרע בסדרה, נאמר, על המתהווה הרגע בבית המשפט העליון. מי שלא יבריא כבר מחר בבוקר את ערוץ 1, הוא אויב של החברה והתרבות הישראליות".

 

 

לאתר "אודיסאה" ולהתרשמות מהגיליון החדש

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דוד  ביום ינואר 27, 2011 בשעה 9:12 AM

    מנימת דבריך עולה הזדהות עם עמדותיו של בורדיאר. אתה לא חושב שגם הוא הקצין והדגיש היבט קוטבי אחד? לפחות לתחושתי, המימד המשיחי אוטופי קיים אף הוא, אמנם עמוק "בתוך הפוטנציאל", אבל עדיין שם.
    לעניות דעתי, ההבדל העקרוני בין מקלוהן לבורדיאר הוא בנקודת המוצא שלהם לגבי הקיום האנושי: מקלוהן מאמין בגאולה ובורדיאר לא. המבנה האינטלקטואלי מגיע רק אחר כך.

  • אהרן  ביום ינואר 27, 2011 בשעה 3:37 PM

    אריק,

    מאמר מצויין, אם כי ישנה סתירה בין השבחים שאתה ממטיר על בורדיאר לבין הסתירות שאתה מאתר בו. בלי להתיימר להכיר מדי את החומר הנידון, הרי לפחות מתוכן מאמרך עולה הברמס כמקורי וסולל דרכים להבין את תולדות העיתונות והתקשורת, באמצעות ההבחנה בין הספירות, בעוד בורדיאר מתגלה כאן כעוד צרפתי המעסיק את קוראיו באינספור הסתירות בשיטתו.
    (ככלל, אתה משועבד מדי לסוציולוגיה ולחקר התקשורת שמצויים שם יותר שרלטנים ובינונים מאשר בתחומים אחרים. ההיסטוריה האינטלקטואלית עשויה להאיר את התופעות בהן אתה דן ביתר שאת וביתר עוז. האם אפשר בכלל להשוות בין בורדיאר לבין מורנו ורבנו צ'רלס טיילור בספרו "מקורות העצמי" הדן בבקיאות ובחריפות מבהילים בהתעצמות הסובייקטיות וקריסת ההיררכיות הציבוריות)

    אך לא על כך באתי כאן אלא על "הקולב" למאמרך:
    אם אינך מעריך את ברוך למה נתלית בו בכדי לכתוב מאמר כה רציני ועמוס אסמכתאות?
    (בניגוד לכתיבתו של ברוך עצמו הנעדרת כל רפרנרס חיצוני מלבד אינספור הפוזות שלו והרדיפה אחר ייחודיות נרקיסיסטית).
    איך אתה מסביר את ההערכה לברוך והשפעתו? הרי הבן אדם לא אמר מאומה על העולם החיצוני והיה עסוק רק בעצמו?
    אתה מכיר את הביקורת המבריקה של אביעד קליינברג על "מה נשמע בבית"?

  • אהרן  ביום פברואר 6, 2011 בשעה 2:51 PM

    נו, לא מתאים לבעל הבלוג להגיב לי. ניחא, לי לא מתאים יותר לכתוב כאן.

  • אריק גלסנר  ביום פברואר 6, 2011 בשעה 3:41 PM

    אהרן, לא מובן לי הזעם.
    בכל אופן, כתבתי כמה פעמים שלעתים אני עסוק מאד ולא יכול להתייחס לכל התגובות, לעתים בייחוד למורכבות שבהן, אך עם זאת אני קורא את כולן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: