1. הסופרים הגדולים, אומרת אחת הדמויות ב"תמול שלשום", אינם פקחים באמת, אלא יודעים להתראות כפקחים (משהו מעין זה, אינני זוכר בדיוק).
חלק מהסופרים הטובים אכן אינם פקחים במיוחד, וליתר דיוק פקחותם העיקרית נוגעת ליכולת נגטיבית, ליכולת לא לדבר שטויות ולעשות טעויות.
התוצר, הלא מרעיש כשלעצמו, מבהיק כך בניקיונו. הוא מזהיר מהיעדר זוהמה.
2. קראתי עוד פעם את "חיי כגבר" הנהדר של פיליפ רות, ספר שלא פחות משהוא על מלחמת המינים הוא על מלחמת הנרטיב בין הסופרים לפסיכואנליטיקאיים: מי מספר את הסיפור האנושי טוב יותר, עמוק יותר.
קוריוז אירוני יש בקריאה בספר ב-2010 בקטע שבו גיבורו של רות הצעיר (רות שהיה אז פחות מארבעים) מתייחס לפרס הנובל לספרות. הוא לועג לנאום נופת הצופים של פוקנר בקבלת הפרס, להומניזם הרגשני שהתבטא בנאום, נאום שעומד בניגוד לאמת הקשה של הספרות, בין השאר כזו שפוקנר עצמו כתבה.
הקוריוז האירוני בגלל מועמדותו הקבועה לנובל בשנים האחרונות.
3. כרך מכתבים של סול בלו ראה אור בארה"ב ומעורר שם עניין לא מועט. מאמר ביקורת נהדר על הכרך ועל בלו בכלל כאן.
4. אינני יודע מה זה אומר, אבל במסגרת קריאה מחדש בשבועות האחרונים קראתי כמה וכמה ספרים. משום מה, בקריאת "לוליטה" בפעם השנייה (או השלישית?) לא התמדתי. האם הסגנון המאני היהיר של נאבוקוב-הומברט עייף אותי? האם בגלל שב"לוליטה" יש ממד של מותחן, והרי את "הסוף" אני יודע, אז רפו עיניי?
5. "בית הפגישות " של מרטין איימיס, שראה אור לאחרונה בעברית, אינו מהמיטב של איימיס ("כסף", הרומן הנהדר והקורע מצחוק שלו, למשל, שטרם תורגם). ועם זאת, ישנם בו הבלחות של גדולה.
יש בו גם הערה מעניינת על פרוזה אנגלית מול שירה אנגלית. "בתביעתו לדומיננטיות עולמית, הרומן האנגלי מוכרח להביט בחרדה אל הצרפתי, אל האמריקנים [איימיס הוא מעריץ גדול של הספרות האמריקאית, ובמיוחד של סול בלו], וכן, אל הרוסים". אבל השירה האנגלית היא "קורפוס שירה שאינו פוחד מאיש".
זו מוסכמה ששמעתיה בעבר מאנשי תרבות שונים, ובכל זאת מעניין לשומעה מפי הסופר הבריטי הבולט בדורו (ככל הנראה, הבה נסייג).
תגובות
יש משהו מתיש בלוליטה, אבל נראה לי שפנין ותפארת תמיד מושכים
אין דרך לכתוב לך מייל משום מה. אנא כתוב לי
חלי זה המייל שלי
arikglasner@hotmail.com
טרם פיצחתי את הדרך בה מתאפשר לשלוח לי מייל מהבלוג