1. עוד הערה קצרה על "מחוברים" ואז אחשה לנצח.
ההערה נוגעת לסוגיית טשטוש הרשויות. גם תרבות, כמו החברה בכללותה, היא מערכת שזקוקה לאיזונים ובלמים, ולפיכך להפרדת רשויות. אחת הבעיות ב"מחוברים" היא טשטוש הגבולות, כשהרשות השופטת, העיתונות, הופכת להיות גם הרשות המבצעת.
ב"מחוברים" בא הדבר לידי ביטוי עילאי בצלילותו בכך שמבקר טלוויזיה מבצע ביקורת טלוויזיה בסדרת טלוויזיה. טשטוש גבולות כזה אינו היגייני לתרבות. ואגב, לכן לא נשמעו כמעט קולות בתקשורת נגד הסדרה. כי התקשורת – כלומר נציגיה – מופיעה בסדרה!
יש כאן גם את היגיון הקוזה-נוסטרה, היגיון הנטוורקינג והאימפרטיב הקטגורי של "יצירת הקשרים" הענפים, שתוקע את התרבות הישראלית.
2. אחת המטפורות המהממות של בודריאר לתיאור העידן שלנו היא "טבעת מביוס". זהו מושג שלקוח משדה המתמטיקה, המתאר טבעת דו-מימדית שמחליפה במרוצת התעגלותה, מעשה קסמים, את משטחה העליון במשטחה התחתון. המטפורה היא למציאות הגיונית לכאורה, שבמהלך פעולתה הטבעית כביכול, מובילה להיפוך מוחלט של הרציונאל שלה.
מעין היגיון מביוס של בודריאר הוא הרגע, למשל, בו מבקר טלוויזיה מופיע בטלוויזיה כשהוא מבקר טלוויזיה. היגיון ביקורת הטלוויזיה מתחלף פתאום בהיגיון הספטקל, שלו הוא אמור להתנגד הרי, תוך המשכה לכאורה של פעילות הביקורת.
2א. סוג נוסף של "טבעת מביוס" ישראלית מתגלה כששדרות מאז"ה חוצות את שדרות רוטשילד, או אז מתחלף בלי התראה שביל מסלול האופניים לאורך השדרה בזה של הולכי הרגל וההיפך. תמהני אם יש עוד עיר בעולם הראשון שבה – מהיעדר סיבה אחרת, מלבד רשלנות – שביל אופניים מגלה יצירתיות שכזו.
3. לבודריאר המאוחר "מתפלק" משפט רומנטי מאין כמוהו, במרוצת אחת ממסותיו. העידן המודרני (בודריאר לא חיבב את המונח פוסט-מודרני, ואימצו בעל כורחו כמעט) לדידו הוא אורגיה גדולה של שחרור. זה המונח בו הוא משתמש. וכעת, כשהכל משוחרר לא נותר דבר לעשותו, הכל שומם אחרי השחרור הגדול. מלבד, מעיר בודריאר, אפשרות אחת אולי, אותה הוא ממשיל לגבר השואל אישה במרוצת האורגיה: תגידי, מה את עושה אחרי האורגיה?
זה רומנטי מאד. הלא כן?
4. כשנשים, כך נאמר, נמשכות לאינטליגנציה או אדיבות, למה בדיוק הן נמשכות? הן נמשכות להן פר-סה, או כאל כמצע קונטרסטי להתפרצות היצר והאלימות המינית המקווה שתבוא על רקען? כלומר לראשונות כשלעצמן או לאינטליגנציה ולאדיבות כתבלין מחדד לאחרונים?
מבקר חופשי 
תגובות
לגבי 4 – ולזכרו של טוני קרטיס, הנה: http://www.youtube.com/watch?v=-8J8Y5okMxA
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים
דימויים מעניינים.
לנקודה 4 – אפשר לתאר זאת כעוד סוגים של משיכה לסמכות (אינטליגנציה = סמכות אינטלקטואלית, אדיבות = פטרונות).
הפרדת רשויות היא אמנם עיקרון הגייני רצוי, אבל ברור שבקצוות אינו לגמרי ישים – שהרי ח"כים מחוקקים חוקים הקשורים בבית המחוקקים עצמו, ושופטים שסרחו נשפטים על ידי שופטים אחרים. מסקנה: בלתי אפשרי 'לנקות' את המערכת מלגעת בעצמה. זה קצת כמו פרדוקס הספר של ראסל, איך שאתה לא מסתכל על זה – אתה נתקע. גם פרדוקס ראסל, בהפשטה, הוא שאלה של היגיינה. זה די הגיוני אם חושבים על זה שבקבוק קליין (ההרחבה התלת מימדית של טבעת מוביוס) מזכיר כלי לאיסוף שתן (אבל לא מומלץ לנסות את זה, כן).
את צודקת מירי. יש דרגות שונות של גילוי עריות או שעטנז שהן בלתי נמנעות. התחושה שלי שבמקרה דנן יש דרגה גבוהה של טשטוש גבולות.
כשגברים, כך נאמר, נמשכים לאינטליגנציה או אדיבות, למה בדיוק הם נמשכים? הם נמשכות להם פר-סה, או כאל כמצע קונטרסטי להתפרצות היצר והאלימות המינית המקווה שתבוא על רקען? כלומר לראשונות כשלעצמן או לאינטליגנציה ולאדיבות כתבלין מחדד לאחרונים?
מה עבר עליך כשהתפלקה לך (ואולי "התפלקה" לך) היציאה השוביניסטית החזירית שכתבת בסעיף 4?
כשנשים נמשכות לאינטליגנציה ואדיבות הן נמשכות להן פר-סה.
למה מכניסים את הסקס לכל דבר – זו חשיבה גברית כל כך (ועזבו את פרויד כרגע). כן, אדיבות היא תכונה מושכת – היא אומרת לי שהגבר הזה יהיה לי בן זוג טוב ואוהב. אינטליגנציה – שהוא יהיה לי מעניין. הסקס אפילו לא עובר לי בראש באותו רגע.
איזו יציאה מוזרה…
ראיתי כמה קטעים ממחוברים לא פרקים שלמים. אני חושבת שאי אפשר לפטור את הסדרה בכמה אמרות כאלה או כאלה. כי האמת היא שיש שם משהו נוגע ללב אבל מאוד מרתיע כאחד, שילוב מטריד נורא. בכל אופן המוסר השתנה; בכל מה שנוגע לטלביזיה. מדובר באמות מידה שונות לחלוטין מאלה שאתה מציג כבסיס התייחסות
ברור שנשים אינטילגנטיות אוהבות גברים אינטליגנטיים, פרסה. אנשים אינטילגנטיים מעדיפים אנשים אינטילגנטיים. ומה פירוש "כך נאמר" מי אמר ואיפה זה נאמר? אתה לא אוהב נשים אינטילגנטיות, פרסה? או שאתה מצפה שיקרה משהו נוסף "כתבלין מחדד"? או שאתה מעדיף נשים סתומות? אגב. אני לא מומחית למגדר אבל מה שמעניין ואף אירוני באמירה הזאת זה שהתפיסה שהצגת על מין ואלימות מקובלת בקרב חלק מן הפמיניסטיות ותיאוריות מגדר שונות, כלומר, יצאת פמיניסט אבל בדרך נעבעך שוביניסטית… אבל בסופו של דבר אפשר לקבוע, באמת, שיש באמירה הזאת עקבות ברורים ובולטים של כביכול פסיכולוגיה שמבוססת על רומנטיקה עתיקה שהחלה להתפתח נדמה לי במאה -18 ואף ה-17 של כוחנות בין מינית, סקסיסטית, הסרט הזה שכחתי את שמו הציג תמונה חריפה של רומנטיקה כזאת …זו השעה של הלילה כנראה. אגב, ג'ין אוסטן הייתה באמת גאונה כבירה, היא ראתה מעבר למעטה החיצוני ובאופן כל כך מעמיק והצליחה ללרקוח ממש מטעמים שהם כל כך שונים מן הרומנטיקה ששלטה אז, למשל "אנקת גבהים", היא חשפה אמת עמוקה שעדיין רלבנטית כל כך ובצורה הגונה ומכובדת כל כך ועם כל כך הרבה הומור
לאיה.
תודה על תגובתך.
באפוריזם שהבאתי כאן לא ביטאתי מסקנה סופית טוטלית ונחרצת על יחסי גברים נשים. אלא מחשבה, או ליתר דיוק רגש מנוסח, או הרהור, שלטעמי יש לו מקום. והוא גם הרהור שניסה לבטא כאב מסוים.
יחסי גברים נשים אינם רק דמוקרטיים וליברליים, או צריכים לשאוף להיות כאלה ("אינטליגנט נמשך לאינטליגנטית" מש"ל)יש בהם צדדים אפלים מכיוונים שונים (וכשאני כותב "אפלים" אינני בא להכשיר שום שרץ של כוחנות פשוטה ובוטה, זה לא "אפל" בעיניי אלא דוחה ופסול מכל וכל). זה חלק מ"קסמם הרע", אם לצטט את ברונובסקי שמצטט אחרים.
לאריק,
אם ניסית להעביר כאב אז אני מתנצלת, אבל לא יכולה להגיד באמת שאפשר היה לחוש אותו, מתוך האמירה כפי שנוסחה, ההרגשה היא שיוצא ממנה משהו מתריס. המילים פשוט נפלו ככה. ואולי גם מפני שהיאמביטה על הנשים ואומרת משהו עליהן, הפנייה היא החוצה ולא פנימה.
אין נקיון מוחלט בשום קשר בין אנשים.
אגב. נראה לי שלהגיד בנשימה אחת "קסם הרע" ו"דוחה" זה אוקסימורון – מעצם אופיו של "הרע הקסום" שהוא "קוסם" למישהו כלומר מפתה. ואין אשמים בסיפור הזה. אלא אם כן מדובר בשוביניזם טהור
בקשר לסעיף 4:
קראתי פעם באינטרנט ראיון שנערך עם נשים, שבו הן נשאלו מה מושך אותן בגברים. אחת הנשים ענתה, באופן צפוי לגמרי, שהיא נמשכת לאינטליגנציה, ואז המראיינת שאלה אותה למה? מה בדיוק מושך אותך בזה? והתשובה שלה הייתה מאוד מעניינת: היא אמרה שכשגבר הוא מאוד אינטליגנטי, אז תמיד יש בו איזה חלק שנראה לה מסתורי, חלק שאין לה דריכת רגל בו – אולי אפל באמת (במובן הספציפי מאוד הזה)? – וזה מה שמושך אותה בו. אז זהו, אני מסכימה איתה – לדעתי היא פיצחה את העניין, אז "פר סה".
[וכמובן, שהסיבה הזאת תקפה גם במצב ההפוך (גבר שנמשך לאישה אינטליגנטית), וכמובן שזה גם לא פוסל את המצב בין שני אנשים שהם אינטליגנטים באותה מידה, אבל כל אחד אחרת].
בנוגע לאדיבות: לדעתי מחוות של התחשבות בין בני זוג, במיוחד כאלה שנובעות מהיכרות עמוקה, ובדרך כלל גם חרישיות ולא נעשות על מנת לקבל תמורה (ובמיוחד במיוחד כאלה שמתחשבות – לעתים לאחר ייאוש 🙂 – בחולשות הייחודיות והמעצבנות של בן/בת הזוג) הן המחוות הרומנטיות האמיתיות (אני למשל זוכרת אותן גם שנים אחר כך). אז גם פה אני מצביעה "פר סה" וגם פה לדעתי אין חשיבות למי נמשך למי, האישה לגבר או להפך.