קצרים בתפזורת

1. הדיבורים בעשורים האחרונים על אינטליגנציה מלאכותית, כמו גם הדיבורים במאה שקדמה לעשורים האחרונים על חפצון האדם, תוהים על  – או חרדים מ – האפשרות שהאדם שווה למכונה, שניתן לשכפל את האנושיות שלנו ולהפוך אותה לחפץ, לאובייקט.

בהקשר הזה, אולי כדאי לחשוב על העובדה המוזרה שאחד מיתרונות האדם על המכונה, כפי שאנחנו תופסים אותה בדרך כלל, שאחד מיתרונות הסובייקט על האובייקטים, הינו שהסובייקט האנושי הוא מכונה שתדיר מכשילה את עצמה, מכונה שפועלת בכוונה תחילה בחוסר יעילות. האדם הוא מכונה מוזרה שתוחבת מקלות בגלגליה שלה ושלעיתים משמידה את עצמה.

הרי ההיגיון העקום הזה לכאורה של מכונת האדם הוא זה שהביך כל כך את פרויד (אם אני זוכר נכון, ב"מעבר לעקרון העונג"). למשל, החזרה הכפייתית של נפגעי הלם קרב אל הסיטואציה שגרמה להם להלם, שאותה פרויד לא הצליח להסביר במניעים תועלתניים. זו הייתה חזרה אובססיבית שבפירוש לא ניתן להצדיקה בתועלת כלשהי שבאה לאינדיבידואל. ולכן הזדרז פרויד לזנוח תפיסה מכניסטית נאיבית של האדם ולהגות בקיומו של יצר המוות. להגות בכך שהמכונה האנושית כוללת רכיב שמתוכנת לחסל את עצמה.

2. באחד ממאות הקטעים המזהירים המפוזרים ביצירתו מסביר הסופר גרשון שופמן, גדול מספרי הסיפור הקצר העברי, את ההבדל בין שני סוגי פילוסופים והוגים. שני הסוגים דנים בכתבי פילוסופים שקדמו להם. אך סוג אחד מצטט את המחברים שקדמו לו פשוט כי הוא דן בהם. מושא הדיון שלו הוא שפינוזה או הגל. סוג אחר מצטט אותם כי הוא דן בבעיות שהטרידו את אותם הוגים, את שפינוזה או הגל, ומביא דעות של עמיתים. מה שמעניין את ההוגה מהסוג השני אינו הפילוסוף שקדם לו אלא הבעיה הפילוסופית.

3. על מנת לכתוב ביקורת תרבות מעניינת צריך השכלה רחבה. השכלה היא הכלים של ביקורת התרבות, כמו מברג ופלאייר פטנט לשיפוצניק. השכלה היא בחינת הכלים שאחרים השתמשו בהם ובדיקה אם הם מתאימים לפתרון הבעיה. בבחינת "תביא לי רגע את אדורנו והורקהיימר. לא, זה עדין מדי, אני לא מצליח לשלוף. יש לך סארטר קטן? מה זה, הוא עקום! טוב, תביא לי לוקאץ' אחד ותקפוץ לקנות פה ליד זימל קצר".

כך גם צריכה להיות קריאת ספרים, קריאת פרוזה. חיפוש אחר משהו שאתה זקוק לו, משהו שימושי לבעיות ולתהיות שמעסיקות אותך.

4. באחד הקטעים המהממים בפרק על חרושת התרבות ב"דיאלקטיקה של הנאורות" שואלים אדורנו והורקהיימר לפתע מה יקרה אם כל תרבות ההמונים תיעלם יום אחד במפתיע מחיינו. ככה סתם תתפוגג לאוויר הדק (כמו שאומרים באנגלית). מי יתאבל עליה? מי יקונן? אולי, אומרים אדורנו והורקהיימר, האישה שאולם הקולנוע היה המקום היחיד בו יכלה לפוש מעט מטרדות חייה (כלומר לפוש בלי להסתכל על הסרט, רק מעצם העובדה שהיא לא נתונה בחושך האולם לפיקוח).

ואני שואל גם: נניח תעלמנה כל אלפי היצירות היוצאות חדשות לבקרים, בכל התחומים, מוזיקה, ספרות, קולנוע וכו'. מה יקרה? האם נתאבל? האם נשב שבעה? האם נקונן מרה? האם חיינו יהפכו למשעממים וחדגוניים?

ואולי ההפך: שקט נפלא וארוך ישרור לפתע בעולם, כשאבן מקיר ואמן ממקלֵט לא יזעקו נואשות לתשומת לבנו. נוכל סוף סוף לשמוע את עצמנו. ודווקא לא נגיע למסקנה שמגיעה אליה גיבורת "סוף הדרך" (כך?) המופתי של ג'ון בארת, שהקשיבה לעצמה וגילתה כי "אין שם כלום בפנים" (ציטוט חופשי מהזיכרון).

5. הרי הריבוי המהמם של מוצרי התרבות, במיוחד במוזיקה כמדומה, מעורר שאלות חריפות: האם יכול להיות שיש כל כך הרבה יופי בעולם? ואם כן, האם הסובייקט האנושי בנוי לשאת כל כך הרבה יופי? ואולי היופי הוא הגדרה יחסית ושכיחותו היא אוקסימורון?

6. הפרוייקט של "פירוק הסובייקט" ובחינת יחסי ידע/כוח נולדו מתוך כוונות טובות, כוונות אמנציפטוריות, כוונות שחרור. אבל הדיאלקטיקה ההיסטורית הפכה אותם לפרוייקט דכאני. אנשי מדעי הרוח, הם במיוחד, ששמעו על "פירוק הסובייקט" ועל כפיפותו לדיסקורסים גדולים ממנו, מדכאים את עצמם. הופכים לחסרי אונים בעיני עצמם. "פירוק הסובייקט" הופך לנבואה שמגשימה את עצמה. ואילו מחוץ למדעי הרוח, אנשים שלא שמעו על פירוק הסובייקט, פועלים במלוא המרץ. יצחק תשובה חושב על עצמו שהוא סובייקט לא מפורק ומוצא גז.

היסטוריה עתידית של הרוח, אם תיכתב, תידרש לשאלה כיצד מלכדו את עצמם מדעי הרוח במחצית השנייה של המאה ה-20. כיצד הפכה רכישת הדעת בתחומים הללו הכשרה לדיכוי עצמי, ספקות עצמיים, סקפטיות כדרך חיים, סירוס.

זו, אגב, חקירה מרתקת. סיבה כשלעצמה להישאר בתחום מדעי הרוח.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • רוני ה.  ביום יוני 6, 2010 בשעה 7:54 AM

    לנקודה 6 – סביר להניח שזה שיקוף של התהליכים העוברים על החברה האירופית בכללה מאז מלחמת העולם הראשונה, שעיקרם דעיכה וירידת הרצון לחיות. זה לא קורה בתחומי המדע האחרים משום שאירופה לא מובילה בהם ולכן החשיבה האירופית שם לא רלוונטית או לא קיימת.

  • פ"פ  ביום יוני 6, 2010 בשעה 8:26 AM

    ואולי פשוט אינך מוכן להבין מהו אותו פירוק של הסובייקט. איפה סירוס, מדוע דיכוי עצמי? ההבנה שאתה מוגבל ממילא ולעולם, מאפשרת דווקא את החופש הגדול ביותר, בבחינת הקלות הנסבלת-למדיי של הקיום. אבל פירוק הסובייקט ממילא אין פירושו שאי אפשר לעשות דבר. אפשר למצוא גז, למשל. אבל מה עושה תשובה בעולם? מוצא גז, מרוויח כסף. זה תחום זעיר מאוד, ובתחומים אחרים אין הוא מסוגל לפעול גם לו ירצה מאוד. האם יבין את הטקסט שלך אם יקרא אותו? האם הוא יכול לשלוט בעולם או שהעולם שולט בו, גז אנד אול, ותמיד ישלוט? האם הוא חסין בפני כוחה של המדינה? הרי גם למצוא גז הוא יכול רק כי מניחים לו לעשות זאת (אלה דוגמאות פשטניות, אבל זו בסה"כ תגובה בבלוג). נחמד לו, לתשובה, שאינו יודע שהוא מפורק. נחמד גם לי, שיודע שתשובה מפורק בדיוק כמוני (ואפילו לא "באמצעים אחרים"; ההבדל בינינו הוא רק בכך שאני פועל באיזו גומחה נידחת של ספרות, ועוד ספרות שנכתבת בשפה שאיש אינו מבין, והוא פועל באיזו גומחה נידחת של גז, וגם יש לו יותר כסף). אף פילוסוף צרפתי לא יאמר לנו שאיננו יכולים לעשות דבר. אני גם לא מכיר הרבה מדעני-רוח מדוכאים (כלומר, לא בגלל התפרקותם; הם מדוכאים מסיבות אחרות, רובן ככולן מטופשות). פירוק הסובייקט פירושו, לתפישתי, בעיקר ענווה גדולה בפני כל מה שמסביב, ועמידה אנטי-הומניסטית – אכן, עמידה ספקנית וחקרנית – על מקומנו בתוך הבלגאן. מדוע ספקנות כדרך חיים היא עניין מדכא או פסול? מדוע ספקות עצמיים אינם בדיוק הדבר הרצוי לכולנו, שעשוי לחסוך חיי אדם? אני חושב שיש בכך דווקא פוטנציה גדולה, ודאי שלא סירוס. לכן אני גם חולק על גישתך הביקורתית, שמחפשת משהו בטקסט – ואז מתאכזבת כשאיננו שם – במקום לנסות לראות מה יש בטקסט הפרטי, איך אפשר לפעול בתוך היש הזה, איך אפשר להתחבר אליו באמת. במלים אחרות: גישה שלטעמי דווקא *מסרבת* ללמוד משהו מן הטקסט, לחוות ממנו משהו חדש. נו, אבל זה כבר דיון אחר 🙂 וזה גם המקום שבו סעיף 3 שלך מתחלק לשני חלקים, הראשון מדויק להפליא, והשני (לדידי) – מסקנה חפוזה.

  • lomili  ביום יוני 6, 2010 בשעה 5:55 PM

    פ"פ – זו היתה תשובה נפלאה לעצבות שהפילה עליי הערתו של גלסנר. קשה לי לחכות שכבר תבוא תשובתו של גלסנר (ותפיל עליי שוב את אותה עצבות).

  • אריק גלסנר  ביום יוני 6, 2010 בשעה 6:09 PM

    תודה על הערותיכם.
    ללומילי, ממש לא התכוונתי להפיל עצבות, ואם הפלתי אני מצטער. אני מעריך הגות או דברי עיון שמוסיפים אונים, חדווה וחירות לקוראים שלהם (כמובן, מבלי לכזב וליפייף את המציאות), זו הקובלנה שלי על מדעי הרוח בסעיף המוזכר, ובטח שבבלוגי הדל אני לא רוצה לדכא.
    פ"פ טענותיך מעניינות ומצריכות תשובה מפורטת יותר. ואולי אתפנה לכך בקרוב. לגבי עבודתי הביקורתית הרי שיש בה צד שמחפש משהו מוגדר אבל בהחלט יש בה צד שמחכה שיפתיעו אותו, שיוציאו אותו מהקופסה, וכשזה קורה, וזה קורה, אני שמח כפליים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: