על "לעוף כמו בוב בימון", מאת גונן נשר, הוצאת הקיבוץ המאוחד

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" ביוני 2010

כל הסיפורים בקובץ מסופרים בגוף ראשון וגיבורם הוא אותו גיבור, הסופר עצמו (בחלק מהסיפורים מוזכר שמו). מה שכמובן אינו מעיד על היותם "אמיתיים" (לפעמים צריך להזכיר את המובן מאליו, את הזכות של הספרות לדמיין). הסיפורים מתרחשים לאורך תחנות שונות בחיי הגיבור, מילדות עד סביבות גיל ארבעים. משותף לגיבור ולסופר עצמו (כפי שנכתב על גב העטיפה) היותם כבדי-שמיעה. כבדות השמיעה ממלאת תפקיד, קטן או גדול, בכל הסיפורים. בסיפור אחד, למשל, מסופר על הצתת ביתן הפנימייה בבית הספר האזורי בקיבוץ מזרע בו למד המספר ושאותו גם הצית בגלל התעללות שהתעללו בו ילדי הפנימייה שהשחיתו גם את מכשירי השמיעה שלו. בסיפור אחר מתאר המספר איך בתו הפכה להיות מכשיר האזעקה הפרטי שלו בזמן מלחמת לבנון השנייה, כי את האזעקה הכללית הוא התקשה לשמוע. בסיפור אחר נפגש המספר עם גידם ו"התחלנו להחליף קצת חוויות של אנשים פגומים".

הסיפור הראשון, הישיר, הוא החזק ביותר והוא קינה בוטה ומלאת תנופה על המגבלה שלתוכה נולד הגיבור. הנה פתיחתו הפראית, התומס ברנהרדית משהו: "אני מתתי בחורף של שנת אלף תשע-מאות שישים ושמונה. מתתי בחורף של שנת אלף תשע-מאות שישים ושמונה, ודבר ממה שהתרחש בימים שקדמו למוות הזה, העצוב כל כך, לא רמז לכך […] מתתי בחדר לידה מספר עשרים ואחד, שהיה אז ועודנו היום החדר הראשון של הקומה השנייה בבית חולים רוטשילד בחיפה. כיצד אני יודע ששם מתתי? הרי זה ברור. כך כתוב בתעודת הפטירה שלי, שמסיבה לא מובנת רשום עליה תעודת לידה […] מה קרה בחדר הלידה, שכל כך לא רציתי לשמוע וגרם להסתגרותם של קפלי האוזניים, עור התוף, הקונכייה ושערות השמע שלי?".

משותפת לסיפורים גם מוזיקליות בולטת. הסיפורים נקראים באופן שמזכיר אוושת לחיכה ויניקה, זו פרוזה מהוקצעת ונטולת חתחתים לשוניים, אם להשתמש במטפורות נוספות, שלפעמים אף מנשבים בה משבי-תנופה מרשימים. אולי בהתאם לחוק שמגבלה בחוש מסוים גורמת לפיצוי בחוש אחר, קלישאה שבהקשר אחר הגיבור שונא, המוזיקליות החרישית, האוושתית, של השפה הנכתבת והנקראת, הקלילות בהולכת הסיפור הכתוב, נולדה כפיצוי לכבדות שמיעתה של השפה המדוברת.

בחלק ניכר מהסיפורים יש דיגרסיות, סטיות-מהנושא. היזכרות מובילה להיזכרות, אסוציאציות מחוברות ביניהן ברפיפות כמו אבני דומינו. למשל, בסיפור "אופה האזניים": ההתחלה מתארת ביקור במעבדת אוזניים. אגב הזכרת המגזינים בחדר ההמתנה במעבדה מספר לנו הגיבור בדיגרסיה ארוכה על להיטותו אחר מגזינים בילדותו. יש בסיפורים  תחושת שיוט מבחינת מעשה הסיפור שלעיתים יש לה מקבילה הולמת בתכני הסיפורים כשהם, בהתאמה לשוטטות הסיפורית, סיפורי מסעות.

ככלל הסיפורים אנושיים וחמים, לעיתים יצריים מאד כי הגיבור הוא אדם יצרי מאד שהארוס מכרסם בתודעתו. יש כאן כמה סצנות חזקות וכמה רגעים של יופי. הנה, למשל, רגע יופי כזה: בטאפאס-באר ספרדי מאזין הגיבור לאלמנה ספרדייה המשתפת אותו בתהפוכות חייה הכאובים: "מישהו רצה בחברתי בערב הקר ההוא בסן סבסטין, מישהו היה זקוק לאוזן שלי […] אלמירה המשיכה לדבר, וזה נראה כאילו היא כלל לא דיברה אלי אלא אל החלל כולו, אל העשן והרעש והמוסיקה והלהקה והאנשים והברמן והבשר, ומבחינתי הסיפור שהיא סיפרה היה כמו סיפור שריקוד הפלמנקו סיפר". יושם לב לאירוניה בפתיחה ("זקוק לאוזן שלי") ולהשוואה בין גילוי הלב לריקוד פלמנקו, השוואה שעורכת, ראשית, אסתטיזציה לסבל אך כזו שאינה מבטלת את הסיוע הג'נטלמני שמעניק הגיבור המקשיב לאלמירה, ושמקבילה, שנית, בין שפה תנועתית (פלמנקו) לשפה דיבורית (סיפורה של אלמירה).

ועם זאת, ככלל, הסיפורים אינם מתעלים לכדי יהלומים מלוטשים. אין תחושה שכל רכיב ומשפט בהם הכרחיים והכרחיים במיקומם הספציפי. הג'אזיות, ההיסחפות ותחושת השיוט שהזכרתי מעידה לעיתים על חוסר מיקוד, קשורה לתחושה שהסיפור אינו תמציתי מספיק. לעיתים חסר לסיפור עוקץ שיוציא אותו מהבנאליות ולעיתים הרעיונות המבוטאים בסיפורים פשטניים (בסיפור על אותה אלמנה ספרדייה בבאר: "הנה אשה מספרת סיפור על גוף שזיין וגוף שמת. הנה שני אנשים אוכלים ורואים ונושמים וממששים בשר. הנה בשר אנושי רוקד על הבמה, הנה אצבעות בשר קטנות נפגשות בצלוחית בשר"). לעיתים רחוקות אף פולשים לסיפורים רחמים עצמיים מתונים שאינם מעובדים מספיק ספרותית. בקצרה, סיפורים מעניינים אך לא יוצאי דופן.

ב

מרגרט אטווד המשילה באופן קולע את היחס בין יצירות מופת לסופרים שכתבו אותן ליחס בין הפאטה לאווז. האווז לא מעניין. הפטה הוא זה שמעניין. ספרות גדולה, ולמרבה הפלא גם כשהיא אוטוביוגרפית, משכיחה ממך שמאחוריה ניצב אדם שישב מול המחשב וכתב אותה. ספרות גדולה, באופן מעט פרדוקסאלי, משכיחה ממך בזמן הקריאה את הסופר. אתה מרוכז בפאטה. הסתננות של צרכים של הסופר לתוך היצירה – רצון באהבה או באהדה או צרכים אקסהביציוניסטיים – פוגמת בה, בכך שהיא מזכירה לנו שניצב מאחוריה בן אדם. אסור לסופר להטיל את צלו על יצירתו. הדברים נאמרים באופן כללי. כאמור, במקרה הזה יש רק אבק של התופעה.

.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: