מבקר חופשי

פורסם ב"מעריב" במאי 2010

זה ספר מינורי. הגיבור-המספר, שקרוב בזהותו ככל הנראה לסופר עצמו, הוא צעיר מיפו שלומד באוניברסיטה העברית בירושלים. בפרקים קצרים הוא מספר לנו על חייו כצעיר ערבי חילוני המוטל בתווך בין חברה דתית, שוביניסטית וקפואה לבין חברה "מארחת" מיליטריסטית, חסרת סקרנות ואף עוינת. הוא מספר על אחותו סָמָאהֶר שעומדת להתחתן בשידוך עם גבר שלא בטוח שהיא אוהבת ושלמעשה הקריבה את עצמה על מנת שהגיבור יוכל ללמוד באוניברסיטה (למשפחה אין כסף לממן את לימודי שניהם); על אהובתו שריהאן שתתחתן אף היא בשידוך ועם אחר, וככל שהצלחתי להבין משום שהמספר לא נמצא ראוי בעיני משפחתה (בגין מצבו הכלכלי ואולי בגין אי-אדיקותו); על חברתו היהודייה ניצן; על אביו, המוסלמי האדוק, שנהרג בתאונה במפעל בו עבד; על תהליכי הג'נטריפיקציה והיהודיזציה שעוברת יפו; על תשוקתו של הגיבור להיות סופר, שמעניקה לו עליונות, מדומה ואמיתית, ביחס לתנאי החיים שמצא עצמו לכוד בתוכם.

סיכסק משתמש הרבה באירוניה מודגשת על מנת לבטא את האירוניה הבסיסית במצבם של ערביי ישראל, אירוניה שמצויה כבר בשם עצמו, "ערבי-ישראלי", שהוא אוקסימורון שמתחזה לצירוף (נגיד, שוקו-סחוג שמתחזה לשוקו-בננה). האירוניה המודגשת מוגשת לקורא, למשל, כשחברתו, ניצן, המתפרנסת כמאבטחת, מסבירה לו איזה אנשים לימדו אותם מדריכיהם להתעכב עליהם. "'צריכים להחליט מהר' היא המשיכה, 'אז קובעים לפי המראה. בעיקרון, אם הם קצת כהים בעור ובעיניים, זה כבר מדליק נורה אדומה'". אירוניה מודגשת נוספת מתגלה כששריהאן, חברתו, מקבלת מלגה באוניברסיטה הניתנת לה ממשפחתו של אחד מ"חלוצי היישוב היהודי בישראל".

זה ספר מינורי, ואולי מינורי מדי. הסיפורים מסופרים ברהיטות, ובעדינות מרפרפת וחרישית, לא חודרנית ולא מתלהמת. השיאים הדרמטיים הם רגעים קטנים בדרך כלל: המספר שנוטל מתוך מבוכה סופגנייה שהוצעה לו חינם נתקל בצעירה ערבית שמברכת אותו בערבית ב"בתיאבון" אירוני. היא מצדה מסרבת להיכלל אפילו בטעות מבדחת בקולקטיב היהודי: "לא, תודה. אני לא אוהבת סופגניות".

אולי אין זה הוגן לתלות את הדברים שלהלן על כתפיו של ספר צנום, עדין ולא יומרני כמו "אל יפו". אבל, מצד שני, עצם הבחירה לעסוק בספר הלא יומרני הזה, כשמולו מתחרים עוד ספרים רבים שכמהים לתשומת לב ביקורתית, ועצם העובדה שלספר נכתבה אחרית דבר בידי פרופסור מכובד לספרות עברית, גם היא נובעת מהתהיות שלהלן. כך שהספר נשכר ונפסד במידה שווה, יש לקוות.

בעשורים האחרונים נדמה שהפרויקט של הספרות בפרט ו"התרבות הגבוהה" בכלל אינו ברור עוד. מה הספרות הגבוהה אמורה לבטא? מהו בדיוק הפרויקט שלה? האם תפקיד התרבות הנו עדיין, כפי שניסח זאת במאה ה-19 מבקר הספרות האנגלי המשפיע מאד מתיו ארנולד, לשמר את "הטוב ביותר מכל מה שנחשב ונאמר"?

לתוך המבוכה, ובעצם הוואקום הזה, שהתגלע בלב התרבות הרצינית במערב היגר פיתרון פשוט מאד: תפקידה של הספרות הינו פוליטי, ותוכנה הוא לתת פתחון פה, פשוטו כמעט כמשמעו, למיעוטים. זהו "פתרון" קל שנולד מכך שלא נעשה בירור פנימי לגבי מהות הפרויקט של "התרבות הגבוהה". ו"הפתרון" הקל הזה בעייתי מאד, ויצר צמצום נורא של הספרות. אזכיר בקצרה בעיה אחת: "הפתרון" הזה הפך את הספרות מכלי הביטוי של האינדיבידואליות לכלי ביטוי של קולקטיביות חדשה, קולקטיביות "מיעוטית". מעל הכל צריך לזכור כי הפתרון הזה הוא אכן "פתרון", כלומר ברירת מחדל שבדיעבד שמתחזה לאידיאליזם לכתחילאי. ושוב, חשוב להבין  את התהליך התרבותי שקרה כאן: הזיהוי של "התרבות הגבוהה" כהזדהות עם מיעוטים, זהות שנראית לנו היום טבעית כל כך, זהות שבאה למשל לידי ביטוי באופן מובהק במדיניות העריכה של המוסף ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", הנם זיהוי וזהות שאינם מובנים מאליהם כלל וכלל ושנובעים מריקנות ומאבדן ביטחון עצמי בטיבו המדויק של פרויקט "התרבות הגבוהה".

הספר של סיכסק אמנם מעלה למודעות כמה תופעות חשובות ומפחידות: למשל, נוכחותם החדשה המאיימת של שוטרי מג"ב ביפו, שמטשטשת עוד יותר את ההבדל בין חזית ("גבול") לעורף, ומאיימת כך, איום אחד מני רבים בשנים האחרונות, על אופייה הדמוקרטי, החופשי והאזרחי של ישראל. המאבק על אופייה הדמוקרטי של ישראל, והמאבק בשנאת הזר והערבי בחברה הישראלית, הם מאבקים חשובים ביותר. אבל הם לא בהכרח מניבים ספרות מעניינת או חשובה.

ב

רגע אחד של קרבה בין יהודים לערבים המתואר יפה בספר רווי גם הוא כולו אירוניה מודגשת, וזה הרגע בו מתבקש המספר להיות "גוי של שבת" ולהדליק את האור בבית הכנסת השכונתי. חבל שסיכסק אינו מפתח את הסיטואציה לכדי סמל, פיתוח שלו הסיטואציה בהחלט ראויה. "גוי-של-שבת" הוא קונספט אירוני בפני עצמו, קצת בדומה ל"ערבי-ישראלי". מצד אחד ה"גוי-של-שבת" הוא הרי החלום הרטוב של פילוסופיית "האחר": הוא "האחר" שזקוקים לו בדיוק משום שהוא "אחר", ולו לא היה "אחר" היה מאבד את יכולתו לתרום. מצד שני נזקקים ל"גוי-של-שבת" כשואב מים וחוטב עצים, כלומר כ"אחר" משרת.