על "פתאום דפיקה בדלת", של אתגר קרת, הוצאת "כנרת זמורה ביתן"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" במאי 2010

לפני כמה שנים ראה אור בעברית רומן בשם "יורחי הדבש" של צ'ק קינדר. זהו רומן מפתח שאחד מגיבוריו הוא הסופר האמריקאי ריימונד קארבר. את הרומן על קארבר אהבתי הרבה יותר מאשר את סיפוריו של קארבר ("צ'כוב האמריקאי"), המתארים בלאקוניות ייאוש, סתמיות, עליבות. קארבר ברומן, קארבר שלפני הפריצה, השתיין, המסומם והעני, חי חיים עלובים למדי. ההבדל הוא שקארבר, בניגוד לגיבוריו, היה בעל אמביציה ותשוקה יוקדות: הוא רצה להיות סופר. הרצון הזה העניק לחייו תוכן, ארגון, יופי וויטליות. כששלל קארבר את התשוקה והמרד מגיבוריו, בשם הריאליזם כביכול, כשהצניע ביצירתו את האמביציה הפראית שגרמה לה להיכתב, הוא חטא הן בהיעדר יושר אמנותי והן בריאליזם פגום. האמביציוזיות היא גם חלק מהיש, לא רק העליבות.

קארבר היה בעל השפעה גדולה על דור הכותבים שקדם לדורי, דור שנות התשעים. עם בני הדור הזה נמנים, בין השאר, גדי טאוב, עוזי וייל, אורלי קסטל-בלום, אסף ציפור וכמובן אתגר קרת. כתיבתו נתפסה על ידי חלקם כמופת לכתיבה ישרה, "רזה", הפושטת את כל הכוזב והשקרי ונשארת עם האמת העירומה. אף פעם לא הבנתי איך מכל הגלריה הכבירה של הספרות האמריקאית בת זמננו (בלו, אפדייק, רות, מיילר, דלילו, הלר וכו') השפיע פה דווקא קארבר. גם היושרה שטענו לה המצדדים בקארבר נתפסה בעיניי כמפוקפקת. סופר שאינו מכניס ליצירתו את הצל שלו חוטא בחוסר יושר. וכך גם יצירותיהם של בני הדור המוזכר, שעסקו כולם באיזה "כל אדם" ישראלי, נתפסו בעיניי כחסרות משהו מהותי, מקבילה ביצירה עצמה לדמות הסופר שכתב אותה. כי הרי הסופר הוא לא "כל אדם" מעצם יכולתו להתבונן במציאות מבחוץ (נדמה לי שמענווה מזויפת זו ניסה להיחלץ לאחרונה אסף ציפור ב"המחוננים"; ואילו "אלנבי" של טאוב, רומן טוב מאד, רק מדגים את הבעיה). היה גם משהו חשוד בהתאמה של האידיאולוגיה הרזה של "כל אדם" לעליית כוחו של השוק בתרבות בשנות התשעים. "כל אדם" הוא הרי, במילים אחרות, "המכנה המשותף הנמוך".

מבחינה טכנית הקובץ שלפנינו מצוין. כשאני כותב "טכנית" אני מתכוון לחסכוניות והיעדר מוחלט של שומנים, לבנייה מופתית של העלילה, לכושר המצאה, לפאנצ'ים מהדהדים, למסרים נבונים הנמסרים בערמומיות ובפקחות. ניתן לאתר בקובץ גם מבני עומק. מוטיב חוזר הוא מפגש אקראי בין שני אנשים ותוצאותיו, ובכלל דיון ב"אפקט הפרפר" האנושי, השפעתנו זה על חיי זה. את קרת מטרידה גם מידת הייחוד שלנו. לבחור שחברתו צועקת את שמו, אילן, כשהיא גומרת, מסתבר שהיו לה 28 אילנים לפניו. הברקה גאונית. כשאני כותב "טכנית" אין הכוונה לזלזל. במובנים רבים יכולת "טכנית" היא לב העניין בספרות: היכולת ליצור אי טקסטואלי שכולו משמעותי, אי שאינו מקרי, המעיד כי מאחוריו עומד יוצר תבוני. יש כאן סיפורים טובים וטובים יותר, יש עם פאנץ', בלי ויש שחסרים את הפאנץ', יש סוריאליסטים ויש ריאליסטים. אך ככלל קרת מתגלה שוב ככותב הסיפורים הקצרים הטוב בישראל. שמעו לא יצא בטעות למרחוק. כמה סיפורים כאן קרובים לשלמות.

אבל יש יסוד מתחנחן ומצטעצע, קיטש מעודן, בקובץ הזה. שכיחות הגיבורים הילדים ממחישה זאת. מה מתוק יותר מילד? שכיחות הגברים ש"עזבו" אותם גם היא ממחישה זאת. מה יותר מעורר אהדה מגבר שנזרק? שכיחותם של איזו עממיות, דיבור סלנגי מושלך, ערסים אשכנזיים, וייט-טראש ישראלי, היא גם סוג של הצטעצעות. יש גם בקשת אהבה בקובץ הזה. ספר לא צריך לבקש את אהבתנו. כשמבקשים את אהבתנו הרי גם מתחנפים אלינו בערמומיות.

אבל מה שהיא אולי הבעיה המרכזית של קרת היא נוכחות האידיאולוגיה הספרותית של "כל אדם", שיש בה התחנחנות (מה שובה לב יותר מאחד שמוצג כסתם אחד?), חנופה (אישוש עליונותנו על הדמויות), וחוסר יושרה (הסתרת הצל, האמביציה והכישרון, של הסופר). "בנאדם ישר סך הכל, רגיל, לא שותה נפט", מוגדר אחד הגיבורים. בסיפור אחר גם הסופר עצמו מתואר כסתם אחד מכמיר לב: "איש אחד יושב לבד בחדר. הוא בודד. הוא סופר". ואילו בסיפור שלישי מתואר כך גם אלוהים בכבודו ובעצמו: "בראתי אתכם כך כי זה מה שאני יודע. זה הכי טוב שאני יכול". אצל קרת גם אלוהים הוא "כל אדם". מתחנחן, מטשטש את כוחו, מתחנף.

ב

"הפרסום הוא האמנות החשובה ביותר של המאה ה-20", טען חצי ברצינות מארשל מקלוהן. הכישרון הגדול והמובהק של אתגר קרת מזכיר לי כישרון של קופירייטר מוכשר כשד מוכשר. למשל, סיפור בו הגיהנום של רוצח סדרתי מתגלה כמקום אוהב ולא אלים. או סיפור בו נרצחת בפיגוע מתגלה כמי שהייתה מתה בלאו הכי מסרטן. חלק גדול מהסיפורים מושתת על "רעיון מבריק" כזה, על קוריוז מפתיע, צירוף מקרים מכשף, קומפוזיציה מוצלחת, היפוך מהמם. אלה כישרונות של קופירייטר שצריך ללכוד את תשומת לבך בזמן קצר, להמם ולהרשים אותך באחת, להתחנף בלי שתרגיש. קרת הוא הסופר הקופירייטר הטוב בדורנו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • tsoof  ביום מאי 21, 2010 בשעה 4:40 PM

    קראתי בעניין. אני חושב שאתה טיפה חוטא כאן למציאות. אני חושב שקופירייטר לא תופס ייסורים כשהוא כותב, או מדלג מעליהם, ואתגר קרת כן מדגיש לא פעם את הלכלוך והזוהמה. נכון שהוא עושה את זה באיזה חן מבריק, אבל הזרם התחתי שלו הוא כמעט תמיד ביקורתי או עצוב. ואתה זה אין בקופי.

  • אמיל  ביום מאי 21, 2010 בשעה 7:11 PM

    אבל כל הדוגמאות שנתת כאן (מתוך הסיפורים של קרת) הן חלשלושות למדי… בד"כ לא מחזיקות סיפור קצר ולא מקרבות אותו ל"מושלם"… לא?

  • אריק גלסנר  ביום מאי 21, 2010 בשעה 9:47 PM

    לאמיל. מטבע הדברים איני יכול להדגים בביקורת קצרה מושלמות של סיפור. אם כי, אכן יש מקום לנסות.
    לצוף (?) העצב והביקורת של קרת מאד מסוגננים ומצודדים או "חמודים". לא "חמודים" באופן פשוט, אחרת קרת לא היה קרת, ולא פוטוגנים באופן פשוט. אבל בכל זאת כאלה. וזה לא שהמספר-המובלע – אני לא רוצה לדבר על האדם הקונקרטי שכתב כי אני באמת מאמין שקשה להשליך מסיפורים על אדם בשר ודם – אינו ביקורתי או יודע רגשות שליליים מה הם, חלילה. התוצר הוא שיוצא טיפה מסוגנן מדי, מעוצב מדי, חינני מדי, או מתחנחן מדי. טיפה. אבל טיפה מעכירה ימה שלמה אם הימה טוענת לכתר או טוענים בשמה לכתר הימה היפה בארץ. ספרות גדולה היא ספרות נקייה מצרכים לא רלוונטיים של הסופר, מחנופה וכו' ולו מאבק דאבק. אלא אם כן יש בה צדדים אחרים גאוניים ממש שמחפים על זה (תומס וולף הוא כזה, למשל).

  • tsoof  ביום מאי 22, 2010 בשעה 5:39 PM

    לא הייתי מייחס לאתגר קרת גאונות דווקא. עם זאת אני חושב שיש לו ראייה מאוד מעניינת של המציאות ודרך מתוחכמת וחיננית להעביר את הראייה הזו. וגם אם החינניות הזו היא למטה מאלפיון הקוראים העליון (ואני לא באלפיון הזה)יש בה טעם של ממש לכל יתר הקוראים.

  • כן אבל  ביום מאי 27, 2010 בשעה 6:57 PM

    לדוגמא הסיפור עם הכלב – הגיבור הוא אדם או אולי לצמצם אותו לבעל שחושב שעדיף לו כבר להיות בקשרים רגשיים ומיניים עם הכלב שלו. אז… נכון אם הוא רק בעל אז הידרדרנו בעיקר לשנאת נשים שזה לא רעיון יצירתי כ"כ מוצלח לטעמי. אבל אם הסיפור מאפשר להרחיב את הבעל לאדם- אז יש פה לדעתי רעיון קודר שהחיים בחברה הזאת ירודים מחיים של זוג: אדם -חיה. כולל הכל, כולל מין. זה רעיון שווה ומטריד. אבל מכל מקום הביצוע של הסיפור הזה לדעתי לא מוצלח. והבנתי כמה הטענות שלך נכונות לגביו. אבל הרעיון..

  • שאלה לאריק  ביום מאי 28, 2010 בשעה 10:49 AM

    תודה על המאמר המעניין מאוד, אבל מבקשת הסבר איך הקטע המצורף מתקשר לקסטל-בלום. כמעריצה שלה ניסיתי להבין איפה הבעיה שהגדרת בספריה הטובים, ואני רק מבינה שקסטל- בלום מאוד ייחודית, ולא מצליחה להבין איפה התופעה של 'כל אדם' ו'הסתרת הכשרון' אצלה. תודה! "אבל מה שהיא אולי הבעיה המרכזית של קרת היא נוכחות האידיאולוגיה הספרותית של "כל אדם", שיש בה התחנחנות (מה שובה לב יותר מאחד שמוצג כסתם אחד?), חנופה (אישוש עליונותנו על הדמויות), וחוסר יושרה (הסתרת הצל, האמביציה והכישרון, של הסופר). "בנאדם ישר סך הכל, רגיל, לא שותה נפט", מוגדר אחד הגיבורים. בסיפור אחר גם הסופר עצמו מתואר כסתם אחד מכמיר לב: "איש אחד יושב לבד בחדר. הוא בודד. הוא סופר". ואילו בסיפור שלישי מתואר כך גם אלוהים בכבודו ובעצמו: "בראתי אתכם כך כי זה מה שאני יודע. זה הכי טוב שאני יכול". אצל קרת גם אלוהים הוא "כל אדם". מתחנחן, מטשטש את כוחו, מתחנף".

  • אריק גלסנר  ביום מאי 28, 2010 בשעה 10:56 AM

    אצל קסטל בלום הבעייה היא שונה. היא שונה בזה מאתגר קרת. יש שם לטעמי הסְכנה עם המצב המתואר, במסווה של ביקורת יש חדווה ממנו. ולכן "הכל אדם" שלה מתבטא דווקא באדם שלא מסתדר עם המערכת אבל אינו מוצא בו כוח לקורא עליה תגר כי הוא רואה אותה כטוטלית. כלומר הוא "כל אדם" דה פאקטו גם אם לא דה-יורה. כתבתי על כך במאמר אחר. נדמה לי שהוא באתר גם כן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: