מבקר חופשי

1. ניתן להמשיל את ביקורת התרבות לטיפול שורש.

רופא השיניים משתמש בכלים הדקים ביותר שברשותו על מנת לנקות את תעלות העצבים הרקובים של השן החולה.

כך מבקר התרבות מנסה להשתמש בכלי הניתוח החדים ביותר שברשותו ולהגיע להגדרות הדקות והמדויקות ביותר של תרבות זמנו על מנת שיוכל לנקות אותה מריקבון.

השן הבריאה – כלומר תוצאתו של טיפול שורש מוצלח – היא שן מתה. גם התרבות הבריאה – כלומר כזו שכבר לא מכאיבה ליחיד בעקבות ביקורת התרבות החדה והמדויקת שלו – היא תרבות שמונחת לפניו מתה.

הניתוח הצליח – התרבות מתה.

2. כשאומרים שהספרות הפכה להיות מוצר צריכה צריך להבין מה הכוונה. אין הכוונה שהספרות הפכה להיות מוצר "מהנה". עונג אינו דבר שלילי. אברהם מנוחין, גיבורו של ברנר ב"מן המיצר", "הקדוש החילוני" המוצלח ביותר של ברנר, אמר בצדק (בציטוט חופשי): "בעיקרו של דבר, אין לנו דבר חשוב מהעונג".

לא. כשאומרים שהספרות הפכה להיות מוצר צריכה הכוונה צריכה להיות שהספרות חדלה לחפש אחר ביטויו של משהו חיצוני לה, והפכה להיות חיפוש אחר קומבינציה מוצלחת בהשוואה לקומבינציות מתחרות. זו מהות "חברת הצריכה": מוצרים שאינם עונים כבר על צרכים קונקרטיים, אלא מתחרים מול מוצרים אחרים על הבדלים סגנוניים (אני נעזר כאן בבודריאר בספרו "חברת הצריכה").

זו הכוונה ב"ביטול מודל העומק", שג'יימסון (בעקבות בודריאר; בכלל, יחסי ג'יימסון בודריאר הם יחסים מוזרים ביותר, כשג'יימסון משמש כפרשן ה"סופר אגואי" הגאוני-למחצה של "האיד" הגאוני של בודריאר; חלק נכבד מרעיונותיו של ג'יימסון הנם ניסוחים מחדש, אחראיים ופוליטיים במובן הטוב של המילה, של רעיונות בודריארים ניהיליסטיים; שתי מטפורות לא ממצות ולא מדויקות ליחסים ביניהם: שוליות אמני הרנסאנס הדגולים שהשלימו את עבודותיהם של המאסטרים+האם המנקה אחר בנה היצירתי והפרוע) מדבר עליו. התרבות – בחלקה המכריע – עברה מהפכה "סטרוקטורליסטית", בה ערכיה נמדדים לא לעומת איזשהו נעלם טרנסצנדנטלי (כך?) שהיא מחפשת "לבטא" אותו, אלא אלה לעומת אלה, בתחרות אימננטית.

3. את "הניו אייג'" הוולגרי לא חייבים להפריך באמצעים מדעיים. כלומר, לא חייבים לערוך ניסוי ולבדוק אם באמת יש אמת במזלות, למשל. אפשר גם להתנגד לו מוסרית: לא די שעולם הטבע הוא שרירותי, אנטי-אנושי, אתם באים להוסיף לי מערכת נוספת שאינה תלויה במעשיי, במידותיי הטובות או הרעות?

"האדם המורד" באבסורד, מורד ב"טבעי" ובעל טבעי" כאחד.

4. אסור לשכוח שאנחנו חיים לא בחברה פוסט-אידיאולוגית אלא בחברה רוויית אידיאולוגיה עד שורשה, אידיאולוגיה במובן המרקסיסטי של "תודעה כוזבת". בין שאר תכני האידיאולוגיה שאנחנו חיים בה מצויה המחשבה שאנחנו חיים בחברה פוסט-אידיאולוגית.

5. לעיתים, ניתן לתפוס את תרבות זמננו "על חם" בחוסר תשומת לב שחושף את האידאולוגיה שלה. למשל, השימוש של תרבות זמננו ברעיון "הקדמה" (progress), שהוזנה ואיבד כל תום וטוהר בפרסומות זמננו.

כך פרסומת ל"ויינדואוז 7" מדברת על הצורך להתקדם, וממשילה את המעבר ל"ווינדואוז 7" למעבר מכביש החוף לכביש 6 ומאנציקלופדיה לוויקיפדיה.

מה שמעניין כאן הוא שנוצר תלכיד אידיאולוגי בין רעיון "הקדמה" הגדול בן המאה ה-18 והפחד החברתי "הקטן" בן זמננו של "להישאר מאחור". מה שעוד מעניין זה שהצורך להתקדם הוא צו חסר "תוכן": כי וויקיפדיה אינה "טובה" יותר מאנציקלופדיה, ולכביש 6 חסרונות ידועים משלו. אבל "צריך להתקדם" כי "צריך להתקדם".

6. האידאולוגיה של העידן שלנו מציגה אותו כעידן אינדיווידואליסטי, כמעט-אטומיסטי.

אבל האמת היא שכוחו של החברתי בעידן שלנו עצום. חישוק החברתי הוא, למשל, אחד התפקידים הסוציולוגיים של הסלבז.

עיני החברה כולה הנשואות לעבר הידוענים הנן המקבילה בת זמננו לעליות לרגל למקדש בירושלים. שתי התופעות יוצרות לכידות חברתית ומונעות מהחברה להתפורר.

7. ההישג הבסיסי ביותר של ביקורת תרבות בזמננו הוא עצם קיומה. זאת כיוון שהאידיאולוגיה של זמננו מציגה את תרבות הזמן הזה כדבר הטבעי והפשוט ביותר שקיים, כזה שלא מצריך שום פרשנות; הבולט בולט כי הוא פשוט טוב, המוצלח מוצלח כי הוא מוצלח. אין פשוט מה לפרש ולפרשן.