על "אנשים טובים", של ניר ברעם, הוצאת "עם עובד"

זה ספר שאפתני. דבר משמח, שאפתנות ספרותית. מרחיב את בית החזה. הופך את הספרות הישראלית לזירה יצרית של אמביציות מתגוששות. ובתקווה, גם של כישרונות מתיזי ניצוצות שיתלוו לאמביציות המתחככות.

השאפתנות הובילה את הסופר לנושא הגדול מכולם: מלחמת העולם השנייה. לא, לא השואה. זו נמצאת רק בשוליים של הרומן המתרחש בין 1938 ל-1941. אלא הנאציזם והקומוניזם והעימות ביניהם. הרומן מתלווה (בגוף שלישי) לתומס הייזלברג, פרסומאי ברלינאי, אדם ללא תכונות המחפש אחר זהותו וחושד בהיעדרה, המוצא עצמו בשירות משרד החוץ הנאצי. לסירוגין מתלווה הרומן (גם כן בגוף שלישי) לאלכסנדרה וייסברג הצעירה והחצי-יהודיה, שבקשת נקמה נוראה במאהבת של אביה, הובילה אותה, בשלהי עידן הטיהורים הסטליניסטיים, להתגייסות לשירות הביטחון האימתני הסובייטי.

הבחירה בנושא הנ"ל בעייתית. ראשית, היא מריחה מפנייה של הסופר לקהלים לא ישראליים. יש תחושה מטרידה שזהו ספר שנכתב לקוראים בגרמנית לא פחות משהוא נכתב לקוראים ישראליים (ספרו הקודם של ברעם תורגם לגרמנית). שנית, בחירה בנושא גדול נושאת אחריות כבדה. כאן, למשל, נרמז בין השיטין על תיקוֹ מוסרי בין רצחנות הנאצים לרצחנות-הפנים הסובייטית. זו סוגיה פילוסופית ומוסרית כבירה, ואני לא חש שלברעם יש כיום את האוטוריטה לפסוק בה. וגם, מתגנב אל הלב החשד, קוראיו הגרמניים העתידיים של הרומן הטו (בלא מודע) את תוצאת ההשוואה כך שתחמיא להם. שלישית, הבחירה בנושא כה "ראוי" למי שרוצה לכתוב ספרות "גדולה", היא בחירה מתבקשת מדי, כמעט מכאנית-אטומה, וההליכה בתלם "המכובד" הזה מצטרפת לתחושה הדקה מני דק, המלווה את הקריאה ברומן, התחושה שלפנינו מין חיקוי פסטישי ערמומי של רומן "איכותי". רביעית, ואולי החשוב ביותר: הבחירה בנושא הגדול לא מתלווה כאן לשינוי עמוק שעורך הרומן בתפיסתנו את הנושא הגדול גופו.

ולמרות כל האמור זה רומן מרשים מכמה בחינות. ראשית, משום שבעוד בחלק השאפתני באופן מוצהר הרומן אינו מצטיין, הרי שדווקא במשימות השגרתיות והצנועות יותר שבהן נבחן רומן מן המניין, הוא עומד בכבוד גדול. שתי הדמויות הראשיות שלו, בייחוד הגרמני, מעניינות. לפרקים מעניינות מאד. בפשטות: אתה רוצה לדעת מה יעלה בגורלן. הזירות האנושיות והלוקיישנים הגיאוגרפיים השונים בקרבם ממוקמים הגיבורים מתוארים בחיוניות רבה, שגוברת על תחושת הפסטיש שהזכרתי. הסופר מגלה הכרת מציאות מרשימה. למשל מרשימה ההבנה שהוא מגלה למערכות ביורוקרטיות גדולות. השפה אינה מתיפייפת והרומן נעדר סנטימנטליות שהציקה ברומן הקודם של ברעם. לבסוף, יש לברעם חוש חריף לדקויות רגשיות, ובפרט חוש נדיר לדקויות של רגשות זדוניים ו/או לא-פוטוגניים. נקודה זו, האחרונה, היא נכס שיכול להפוך כשלעצמו כותב לסופר.

בעצם, הנושא הגדול של הרומן השאפתני הזה הוא עצמו שאפתנות וקרייריזם. שני הגיבורים עסוקים בטיפוס מקצועי בעולם מטורף ובמחירו המוסרי. ברעם בכך קרוב להלך רוח רווח ובעייתי שחנכה חנה ארנדט: החלפת הדיון ברוע ובאידיאולוגיה הנאציים בדיון ביכולת הארגונית וביעילות הדורסנית של המערכת הביורוקרטית הנאצית ואף היקסמות מהם. זו, במובנים רבים, היקסמות אנכרוניסטית של הווה תאגידי ופוסט-אידיאולוגי המושלך על העבר. ההיקסמות ממנכ"לים יצירתיים כמו סטיב ג'ובס לא רחוקה כל כך מהעיסוק באייכמן כקרייריסט, "ספציאליסט", מקצוען של השמדה; העיסוק במנגנון ההשמדה הנאצי, שחיפש ומצא ביעילות כזו את היהודים האירופאים, אינו רחוק כל כך מההתפעלות מיעילותו של מנוע החיפוש של "גוגל".

אבל, וזו מעלתו השנייה של הרומן, ברעם יוצר מהאנכרוניזם הזה, השלכת ההווה על העבר, דבר מה מעניין. בניגוד למגמה המוזכרת, האנכרוניזם שלו בוטה וכמעט-חשוף. תומס עובד בשירותה של חברה אמריקאית "מילטון לחקר שווקים" ומנהל את סניפה הברלינאי. תומס גם מטופל אצל פסיכואנליטיקאית יהודייה. כך מתאפשר לברעם להחדיר פרספקטיבה של עידן אמריקאי, אינדיווידואליסטי וגלובלי, לשנות השלושים. האנכרוניזם הזה הופך, למשל, למרתק כשברעם שולח את תומס לבנות מודל של "חקר שווקים" לניתוח האופי הפולני שמשרת את הנאצים במלחמתם.

בקריאה נדיבה, ייתכן והעמדת הקפיטליזם האמריקאי בצד הנאציזם ואף בשירותו, לא רק יוצרת עניין בגין הקונטרסטיות החריפה, אלא אף מעניקה זווית רעננה להבנת הנאציזם. בקריאה נדיבה פחות, ההצבה הזו חושפת את התשוקה הלא מודעת של הטקסט: טיהור שמם של השאפתנות האישית והקפיטליזם האמריקאי. השאפתנות האישית של הגיבור הגרמני-אמריקאי נתפסת כחיובית, בגלל שהאלטרנטיבה היא לאומנות רצחנית או דיקטטורה טורפנית של הפרולטריון.

ב

כאמור, הבחירה בנושא היסטורי גדול לא מביאה כאן לשינוי בתפיסתנו ההיסטורית. לפיכך, תחושת הגדלות שיש ברומן אינה נובעת ממנו עצמו, היא נובעת מהנשימה הכבדה של ההיסטוריה שגיבוריו של ברעם דבוקים לחזה. אפילו המתח העלילתי שאול בחלקו מאותה היסטוריה: הציפייה לפרוץ התקפה הגרמנית ברוסיה ביוני 1941. הבעיה הזו קיימת גם ביצירה מרשימה מזו של ברעם, "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל. בניגוד ל"מלחמה ושלום", שהציג תזה היסטורית רדיקלית רעננה לזמנה בכל הנוגע למלחמות נפוליאון, שהתרחשו כששים שנה לפני פרסום הרומן של טולסטוי, "נוטות החסד" ו"אנשים טובים" אינם מציגים בעיקרו של דבר ראייה חדשנית של האירועים שהתרחשו לפני כשבעים שנה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • מורדו אברהם  ביום ספטמבר 4, 2010 בשעה 10:04 AM

    שלום ניר. מאוד רציתי לפנות אליך ישירות, אבל איני יודע איך. על כל פנים אני רוצה לומר לך שאני קורא את סיפרך "אנשים טובים" כבר פעם שנייה ונהנה אף יותר.אפילו מסמן לי על דפים מסוימים בעיפרון כמובן {כי הספר שלי},פסקאות כה יפות שבקלות יכלו גם להיות שירה נהדרת."אנשים טובים" הוא ספר מפתיע ביודעי עד כמה צעיר אתה. אבל גם מוצרט כתב מוזיקה עבור המלאכים כשהיה צעיר מימך. אני מחכה לספר הבא שלך. אל תילחץ, אני אחכה למרות גילי הרב. תודה.

    • ניצה  ביום אוקטובר 10, 2010 בשעה 5:38 PM

      לאברם
      מענין שפתאום אני רואה את שמך בכל מקום כמו שאמרה הבת….אבל אני לעומתך לא אוהבת את הספר אני חושבת שהדמויות שטחיות וההסטוריה שרצה להראות מראים אותה טובים ממנו, טוב ממנו(מניר ברעם)
      בכל אופן אני קוראת את הספר למרות זאת…..
      ממני ניצה

  • גזית גד  ביום ספטמבר 19, 2010 בשעה 5:37 PM

    "אנשים טובים" האמנם?
    הרומן ההיסטורי שכתב ניר ברעם הוא ניסיון מענין, בעיקר משום שהוא מתיימר לחדור לנפשם של אנשים שאין למחבר שום קשר ישיר להם ולתרבותם. זהו גם ניסיון יומרני של סופר החי בתקופה רגועה, להבין לתאר ולהסביר את נפשם של אנשים שנפל בגורלם לחיות ולפעול בתקופה דרמטית סוערת באופן קיצוני, כאשר מחשבתו של המספר מתיימרת להיות חופשית מנגיעות הזמן והמקום ולכן אולי גם אוביקטיבית? בולט עד קיצוניות ברומן הזה קו נוקשה של המנעות מלהביע עמדה ובודאי זהירות מכל שפיטה. לצורך זה ארועים אכזריים מנוסחים כמן דיווח יבש בלתי מעורב שלא לומר מנותק מכל רגש.
    לטעמי מדובר בהגזמה של יתר אוביקטיביות, שמקורה ביהדותו וישראליותו של הסופר, ולא מן הנמנע שגם משקולי פזילה אל הקורא הפוטנציאלי הגרמני הפולני ו/או הרוסי.
    שם הרומן והחדירה לנפשם של אנשים אחרים מזמן אחר לחלוטין, זמן טראומטי ליהדות, ע"י סופר צעיר ויהודי, מעורר את המחשבה הידועה שדפוסי ההתנהגות של בני אדם במצבי קיצון הם אוניברסליים, ויתכנו ויתפתחו בכל עם בנתוני פתיחה דומים.
    מאחר ולטעמי זאת תאוריה גורפת מדי, שלא לומר נוגעת בפופוליזם, איני יכול להשתחרר מהתחושה שיש כאן שמץ פזילה לחנופה ואולי גם שיקול מסחרי.
    בניגוד לחוסר העמדה הקיצוני בתאורי הספר, כבר בשם שניתן לספר מוצהרת עמדה. מה הם בכלל אנשים טובים?
    האם אנשים משכילים תרבותיים, המונעים מאמביציות, שנכונים לשרת, שגמישותם המוסרית מאפשרת להם לרתום את עצמם כבהמות ביתר קלות, לעגלות שמונהגות ע"י עגלונים שונים, עונים להגדרה "אנשים טובים"? גם אם הם הרוב?!
    אם כבר להביע עמדה בשם הרומן, הרי סתם "אנשים" או "העדר" נראה לי יותר.
    גם בתמונת העטיפה, ציור פוליטי של גיאורג גרוס שנקרא "ליקוי חמה" יש משום הבעת עמדה, ושוב בניגוד לרוח הספר. ציור הסמלים הזה הושפע מגורמי, ארועי ותוצרי מלחמת העולם הראשונה. כאשר דנים בהתנהגות "אנושית" במצבי קיצון טרופים של עמים ומדינות תוך רמיזה לחולשה האנושית הכללית, מה עינינו של הרצף מאורעות ההיסטוריים לכאן?…
    תמונת קן נמלים או עדר כבשים או אפילו מספר מריונטות מתאים בעיני יותר, כציור לעטיפה.
    קיימת גם סתירה מובנית מסוימת, שאינה בהכרח פוגמת בספר אבל יש מקום להזכירה: הרומן מתאר עיסוק גרמני במודל מאפיין תכונות לאומה הפולנית, כחלק מתורת הגזע האופיינית לגרמנים של אז (ולתחושות גזעניות בכלל). הרעיון בכללו והמודל עצמו זוכים לספקנות וביקורת רבה ולעג מצד גרמנים משפיעים רבים כרעיון חסר ביסוס.
    האם הרעיון שהתנהגות "האנשים הטובים" במצבי קיצון היא אוניברסלית, אינה נגועה "במודליזם"?…
    את המתרחש בגרמניה "וטרופה" הנאצי ניתן להבין על רקע תוצאות מלחמת העולם הראשונה ותהליכי איחוד הקיסרות שקדמו לה מחד, ועל רקע חרדת הנהגתה מהטרוף הבולשביקי שהתרחש בבריה"מ שכנתה מאידך. הטוטליטריות הקומוניסטית הנחרצת הדיכוי התהפוכות החברתיות והבעיות הכלכליות העצומות התפרשו אצל הגרמנים הנאצים כאיום מידי מצד חברה עצומה עניה מתהפכת ומתעצמת בעלת אידיאולוגיה שאפתנית ומוצהרת. הפחד וההנחה שפולין התקועה ביניהן תיכבש במוקדם או במאוחר, "אילצה" את הגרמנים להקדים לעשות מעשה.
    גרמניה הייתה שטופה ע"י האידיאולוגיה הנציונל סוציאליסטית ובריה"מ אחוזה בטרוף הקומוניסטי. המחבר לא מסתפק בהבנת הנפש הגרמנית הוא חותר לחדור גם לנפש הרוסית הקומוניסטית שרותמת את עצמה מרצון או חוסר ברירה לעגלה המטפסת.
    "אנשים" בשתי אומות מוטרפות נרתמים אל עגלות המונהגות ע"י עגלונים נחושים או רתומים בעצמם למושב למושכות ולשוט.
    לטעמי המחבר מאריך ומרבה עד לזרא בתאור והתפתלות בחיבוטי הנפש של גיבוריו.
    הרתומים הם מריונטות תלויות אל חוטי הארועים בעברם. העגלונים הם ציניים גמורים שבחטאיהם, הרואים עצמם שחקנים חסרי ברירה במחזה החיים. או ערמומיים צבועים מנצלי הזדמנויות.
    בולטים בחסרונם המוחלט האידאליסטים האמיתיים! אותם "שבבים" רבים מאד, נאצים או בולשביקים מאמינים, נגועים סוגדים לאמונה ברעיון ובצורך להגשימו בכל מחיר למען המטרה הסופית. בטיפוסים האלה ניר ברעם נשמר מלגעת וסיבותיו עמו… מלבד כל אלה מצאתי את הספר יחודי ומענין בעיקר למי שמכיר את התקופות המדוברות.
    נדמה לי שישנה מידת יהירות ברצון ובנסיון של יהודי ישראלי צעיר, להתימר להבין ולספר לגרמנים לפולנים לרוסים על עצמם…
    גד גזית – רעננה. יום שבת 18.09.2010

  • רחל  ביום פברואר 17, 2011 בשעה 11:30 AM

    הייתי רוצה שתגובתי זו תגיע לידי ניר. כבר מזמן לא יצא לי להפגש עם ספר ישראלי כל כך טוב.וטוב – מהרבה נקודות מבט.
    ההתבטאויות המרשימות והכל-כך מצליחות להגיד את מה שהסופר רוצה להגיד.סיפור מרגש ולו רק מהההרגשה – "אני קוראת ספר ממש טוב".
    הנושא המרתק ושירתק תמיד – ההתמודדות המוסרית של "אנשים טובים" במצבים בלתי מתקבלים על הדעת.
    הסיפור ה"בנוי לתלפיות" (כמעט).הדמויות, האווירה, ועוד…
    אני מתעלמת מהרצון של גלסנר למצוא כוונות ניסתרות שאיננן ממין העניין, כמו גם התייחסות לעניין ההשוואה בין הנאציזם לקומוניזם, שעם כל ההבדלים, כל בר-דעת בימינו לא יכול שלא להשוות.
    וכפי שכבר אמרתי-ליבו של הקונפליקט בספר – התמודדות מוסרית במצבים קיצוניים, כאן – על הבחירות של החיים במשטרים טוטליטרים.
    טוב, התברכתי ואני מברכת את ניר על ההשג הלא מובן מאליו.

    ומוסיפה – ממני אליך ת ו ד ה. רחל

    • נירגל  ביום אוגוסט 15, 2013 בשעה 1:44 PM

      אין מה לעשות. מיליוני קוראים שממש אוהבים ספרים לא סובלים מהיכולת לזהות סצינות, הייתי אומרת באין מילה אחרת, עקומות, סצינות ש'מתנהלות' באיזה אופן חייזרי, כלומר שאינו עונה על מה שהחושים ועל – חושים תופסים באופן טבעי. כך הרגשתי בספר הזה, ואיני מבינה למה המבקר כותב שזה הקטע שהצליח בספר. הדמויות אולי כבויות? אם אפשר לומר. לא בדיוק מחוברות לעצמן? משהו בהן כאילו 'חייזרי'. ברור לגמרי שהמוני אנשים פשוט לא רואים את זה. לי נדמה שאלה אנשים, אולי רוב האנשים? שמנועים מלזהות המון ניואנסים, הראייה שלהם פיתחה כושר עמידות מהמם. זה כנראה בריא יותר, שחלק ניכר מהדברים אתה פשוט לא רואה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: