על "הקיסרים חולמים", של דוד טרבאי, הוצאת "כתר"

"הקיסרים חולמים" היא יצירה לא שגרתית ומעניינת, ועם זאת זו יצירה שעננים כבדים ומעיבים נטויים מעליה.

זוהי ביוגרפיה (דמיונית) בגוף שלישי של איב יֶנסֶן, ארכיטקט גאון שתר אחר פתרונות גורפים לבעיות אקוטיות בתחום התכנון האורבאני במאה ה-21. ינסן נולד בהונגריה בשנות הששים של המאה ה-20, חווה מעין התגלות בילדותו כשניתן לו משחק הרכבה של קוביות עץ שבהרכבתן חש ב"סדר הפלאי של הדברים". ינסן היה גם ילד פלא במתמטיקה. בצעירותו היגר ינסן למערב ושקד באוניברסיטאות בריטיות על לימודי המתמטיקה (ועל החיזור אחר נערות). מבריטניה עבר ינסן לצרפת וחזר לתשוקתו הראשונה, הארכיטקטורה. מאמר מהפכני שפרסם על עיר העתיד האוטופית הביא אותו לקראת תום המילניום לניו יורק, בה פתח לבסוף משרד ארכיטקטים חלוצי שעיני כל נשואות אליו. כשאנחנו כבר בעתיד, כלומר אחרי שנת 2010 זמן קריאתנו, אנחנו מתוודעים לנפילה הכואבת של ינסן מאיגרא רמא. אך בזקנתו, באמצע המאה ה-21, ינסן ישקם את עצמו, ישנה את תפיסותיו הפילוסופיות והארכיטקטוניות ויציע תוכנית אוטופית חדשה לערי העתיד שאולי תפתור כמה ממצוקותיה הבוערות של האנושות.

נדיר ביותר למצוא בפרוזה הישראלית יצירה כמו "הקיסרים חולמים". זו יצירה אנינה, גדושה בהקשרים ורמיזות תרבותיים, פיוטית, מעודנת, אירופאית מאד. זו יצירה שדנה ברצינות רבה במופשט כמו גם בתשוקות מטאפיסיות ורליגיוזיות. זו יצירה מעודכנת טכנולוגית ועם זאת חפצה להעניק משמעות אסתטית וערכית להתפתחויות טכנולוגיות עכשוויות. זו יצירה שבה העלילה המרכזית היא למעשה שרטוט התפתחותה של מחשבה יוצרת. לבטיו של ינסן הן התלבטויות והיטלטלויות מעניינות מאד (לפחות בעיקרון): בין גישה רציונליסטית לבין כניעה של התבונה בפני הכאוס; בין עולם המספרים לבין עולם האמנות; בין חומר לרוח; בין תחושה שיש סדר קוסמי לבין כפירה בקיומו או בנחיצותו של סדר כזה. דרך הלבטים הארכיטקטוניים של ינסן מנסח טרבאי התלבטויות עמוקות, הנוגעות לעתידו של המין האנושי, הנקרע בין טכנולוגיות מתקדמות יותר ויותר לבין העולם האורגני מתוכו בקע, בין תרבות לבין טבע.       

ועם זאת, היצירה לוקה בכמה פגמים מהותיים. ראשית, יש לחלקים נרחבים של היצירה טון המורגש כטון שאול. התחושה היא שהטון הזה, המתאר את עלייתו של גאון לגדולה, טון שדוחס למשל בכמה משפטים תמציתיים, המבקשים להיות חזקים כהצלפת זנב כריש, תיאוריה חדשה שעלתה במוחו של הגאון, הוא משהו שאנחנו מכירים. אני מצאתי דמיון חשוד בין הטון של הרומן לאותו חלק ב"החלקיקים האלמנטרים" של מישל וולבק בו מספר וולבק על חיי הביולוג הגאון, אחד מגיבורי יצירתו. מחזק את חשדי, הדמיון הנוסף בין היצירה של טרבאי ל"החלקיקים האלמנטרים": היותן יצירות המתארות התפתחויות עתידיות שתקרינה במהלך המאה ה-21.

אבל הבעיה המרכזית של הרומן היא הנפיחות. רומנים של רעיונות עלולים במיוחד ליפול בפח הזה. בהם יכול אתה להיתקל במשפטים חידתיים כאלה: "הזמן הוא הקומפוזיציה המושלמת ביותר של אלוהים". קל וחומר שסכנת הנפיחות מאיימת על רומנים של רעיונות המתארים התפתחות של גאון עולה, גאון המתלבט בפומפוזיות ובנרקיסיזם בסוגיות מופשטות. ברומנים כאלה רגילים למצוא משפטים נפוחים כאלה: "הוא עשה את הצעד הקשה מכל: הוא התחיל ללכת בדרך משלו". או משפט "עמוק" כזה: "איב עוד לא ידע (…) כי הספק, היסוד שהניע אותו הלאה, עתיד לשחרר אותו מן האשליה המתוקה של האושר, המקפל בתוכו את חמקמקותו". קל וחומר בן בנו של קל וחומר שסכנת הנפיחות מאיימת על רומני רעיונות המתארים גאונים ושהם אינם גאוניים בעצמם (טרבאי, בספרו זה, מתגלה ככותב מוכשר, אבל הוא אינו רוברט מוֹסיל). וקל וחומר נינו של קל וחומר שהסכנה גדולה ברומנים של רעיונות שגיבורם הגאון הוא ארכיטקט. נדמה שמעשרה קבין נפיחות וקשקשת שירדו לעולם נטלה ארכיטקטורה עיונית חמישה (ארבעה אחרים נטלו אוצרי תערוכות של אמנות פלסטית).

בין השאר בגין האמור לעיל נוצר פער ניכר בין פתיחת הרומן וסיומו לבין אמצעו. הפתיחה והסיום פומפוזיים ומופשטים מדי. ואילו אמצעו של הרומן, כשטרבאי מתמקד בביוגרפיה של הקריירה של ינסן בד בבד עם תיאור יחסיו עם אהובתו מוניק, כשהסופר מפגין היכרות מרשימה עם זירות פעולה מחד גיסא וזירות אינטלקט מאידך גיסא, ושזירה נכונה שלהן, הרומן מרשים, עשיר ונקרא בעניין.

 

ב

כאמור, ארכיטקטורה היא אולי הדיסציפלינה הפגיעה ביותר לקשקשת פסבדו-אינטלקטואלית. כאילו לא הסתפקו הארכיטקטים בבנייה יפה ו/או שימושית, וביקשו להם גם כתר הגות ופיוט. הארכיטקטורה ניצבת על קו התפר בין עולם הרוח לעולם המעשה. היא עוסקת בחומר ומנסה להעניק לו משמעות ויופי. זו אולי הסיבה שהיא נוטה לפטפט וללהג על אודות המשמעות והיופי הללו; הארכיטקטים לא רוצים שיתייחסו אליהם חלילה כסתם בעלי מלאכה. בעולם הארכיטקטורה, בגין הימצאותו על קו התפר המוזכר בין החומר לרוח, נוצר גם טשטוש, אופייני לרוח התקופה, בין היזם הכלכלי לבין האמן, בין האתוס המצליחני למיתוס הגאון הרומנטי. גם זה מקור לא אכזב לפטפטת נרקיסיסטית, נרגשת ונפוחה.  

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: