שניים קצרים בעניין "פולישוק", מציאות "הזויה" והשלט הגנוב מאושוויץ

1. צפיתי פעם נוספת (בוי.או.די) במקבץ פרקים של הסדרה "פולישוק", הסדרה הסאטירית על הפוליטיקה הישראלית.

בצפייה בפעם הראשונה (מקבץ הפרקים הראשונים) לא התפעלתי במיוחד: ראו את הזיעה, את מה שהיוצרים ניסו לעשות אבל היו כמטחווי קשת מלעשות זאת בפועל וביקשו, עם זאת, את הערכתנו כאילו כוונתם התממשה. במילים אחרות: ביקשו את הערכתנו על עצם הכוונה לעשות סאטירה על הפוליטיקה הישראלית.

נוסף על כך: חשבתי, ואני עדיין חושב, שסאטירה על פוליטיקאים בישראל היא שיתוף פעולה עם ייצורה של "תודעה כוזבת", שעיקרה הסטת תשומת הלב מבעלי הכוח העיקריים בחברה הישראלית, שהם בעלי ההון, לטובת מטרות-דמה, הפוליטיקאים.

בו זמנית, בזמן שהיא מסיטה את תשומת הלב מבעלי הכוח האמיתיים, מחלישה הסאטירה הלועגת לפוליטיקאים את הדמוקרטיה הישראלית באופן אקטיבי: היא מכרסמת בציבוריות הישראלית, שנופלת כפרי בשל-יותר למגמות הפרטה (הצופה אומר לעצמו: "החברה האלה של נוחי מקצוענים אחד אחד, שם לא יהיה הברדק הזה שרואים בפולישוק").

ועם זאת, בצפייה במקבץ נוסף, נהניתי למדי. אולי היה זה היין ששתיתי לפני הצפייה, ואולי הפרקים הפעם היו פשוט יותר מוצלחים. אולי. העובדה היא שצחקתי ומי שמצליח להצחיק אותי אני חש כלפיו אסירות תודה מיוחדת.

ועם זאת (צמד מילים חביב עלי), הבנתי פתאום מה סוד ה"גניוס" הפולישוקי, מה עושה את הסדרה הזו, מה ניצב בליבה. והגילוי הזה הפך את ההנאה ממנה לאמביוולנטית.

כי הסוד של הסדרה הזו הוא האלימות המילולית משולחת הרסן שבה.

כולם בסדרה מחרפים ביצירתיות את כולם, ומגדיל לעשות "קוזו" (גיא לואל), יועץ התקשורת של שר המשפטים, שבמובנים רבים הסדרה היא עליו ולא על פולישוק. החלקים בהם הצופה מתמוגג הם ברובם רפליקות ססגוניות מאד של אלימות מילולית. וההכרה בכך הופכת פתאום את ההנאה מהסדרה לאי-נוחות.

האם הספרי עלה כאן על תו מרכזי בישראליות ואולי רק על מקומו בתוכה (הרי האלימות המילולית הייתה גם אחד המאפיינים המרכזיים במניפסט השמאל הלאומי שפרסם, ושהפכה אותו למופע אימים ולא לאירוע פוליטי חשוב. הנימה המתלהמת והאלימה, הכמעט "פשיסטית", סירסה את התוכן של המסמך בעל הערך המסוים; ועם זאת, "חמץ" שלו זכורה לי כהצגה מרגשת מאד)?.

2. אני חושב שההכרזה על המציאות כ"הזויה", היא, בין השאר, חיווי לא תמים, אלא חלק מהאידיאולוגיה (במובן של המונח הזה במסורת ביקורת התרבות המרקסיסטית) של העידן שלנו. מציאות "הזויה" היא מציאות שאיננו יכולים להבינה ולכן לא לשנותה. בקיצור, למי שנמצא למעלה נוח לטעון שהמציאות היא "הזויה", נוח לו לא להתעמק יותר מדי. ואילו מי שנמצא למטה חייב להבין את המציאות, כי המציאות הזו הרי מועכת אותו.

לכן, אגב, אני גם סולד מתת-זרם בספרות הפוסטמודרנית שמתענג על האבסורדיות שבמציאות העכשווית, על היותה "הזויה" ובלתי מפוענחת. אני סבור לכן שחלק מהתפקיד של ריאליזם בעידן שלנו הוא לנסות לשפוך מעט אור על מציאות סבוכה ולכאורה בלתי ניתנת להבנה, שבה אנחנו חיים.

 

  

ועם זאת (עיין סוגריים לעיל): השלט "העבודה משחררת" נגנב מאושוויץ.

 

2א. ועם זאת, יש כמה סיבות רציונליות לכך שהמציאות העכשווית נדמית לנו "הזויה".

הראשונה, נוגעת לטשטוש ההבדל בין מציאות לבדיה, בגלל התפתחויות הטכנולוגיה ויכולות השעתוק של העשורים האחרונים. 

השנייה, נוגעת לשילוב בין מהפיכת המידע ותעשיית החדשות. כיוון שאנחנו יודעים היום כל כך הרבה, כיוון שמידע נאסף מקצווי ארץ, כיוון שלמוסד החדשות יש אינטרס בקוריוזים, הרי שהללו נמצאים ומובלטים. בכפר קטן קורה מקרה "הזוי" אחד בדור (הפרה של שצ'ופק המליטה עגל דו-ראשי). ב"כפר גלובלי" מקרה "הזוי" קורה, סטטיסטית, אחת לשעה.

השלישית, המציאות ה"הזויה" היא תחושה שנובעת מהגלובליזציה, מהתחושה המוצדקת שהמנגנונים החורצים את גורלנו (הגיאו-פוליטיים והכלכליים) מסובכים וקשים להבנה. להבין מי נגד מי במדינת הלאום המודרנית קל היה בהרבה מלהבין מי נגד מי בעידן הגלובלי. זאת ועוד, ערבול הדיסקורסים האתניים והלאומיים שהביאה לו הגלובליזציה יוצר "מיקסים" שנראים לעיתים "הזויים".

במקרה של השלט באושוויץ המקרה הוא "הזוי" בגלל שתי הסיבות האחרונות.

ראשית, הוא מבטא (כנראה) התנגשות של שני דיסקורסים, שלולי הגלובליזציה, לא היו באים לידי סמיכות: הדיסקורס המערבי-ישראלי על השואה, והדיסקורס של אחד פשישפש, עבריין פולני קטן, שמבחינתו זו מתכת ככל מתכת ולהתפרנס צריכים (העבודה מחייבת, אתם יודעים).

 יש לשער שבשנות השבעים לו היה נגנב השלט אזי אחת מהשתיים: א. או שלא היינו שומעים על כך כלל. ב. או שזה לא היה נראה לנו כל כך מוזר ו"הזוי", כי הדיסקורס שלנו לא היה "חודר" גיאוגרפית לפולין (אושוויץ היה מושג יותר מאשר מקום ו"מוזיאון"), חדירה שהיא תולדה של, בין השאר, הגלובליזציה.

   

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דוד  ביום דצמבר 22, 2009 בשעה 8:22 AM

    לדעתי פספסת פה את העניין. המילה הזוי נובעת קודם כל מחוסר יכולת לקבל שוני. "האחר" נתפס כהזוי מאחר שהוא אחר. שים לב למשל כמה פוליטיקאים שמתבטאים על יריביהם ומכנים את דבריהם כ "הזויים". כלומר, המחלוקת עצמה, האפשרות שיש נקודות מבט שונות לחלוטין משלי, נתפסת כלא לגיטימית במידה כזו שהיא כבר הזויה. המילה "הזוי" היא תולדה של אגוצנטריות קיצונית, שבה האדם כל כך אגוצנטרי שהוא מצפה מאנשים אחרים ומכל המציאות שתתנהג על פי ציפיותיו, וכל סטייה כזו מתפרשת כהזיה. לכן מצבים "הזויים" הם פשוט מצבים שבהם האדם נקלע לחברת אנשים שונים ממנו שמגיבים באופן שונהממנו, או שמשהו פתאום מתרחש בניגוד לציפיותיו, וזה מעיף אותו פתאום לסרט, להזיה. במלים אחרות, לא המורכבות של המציאות וחוסר הבנתה היא העניין, אלא חוסר ההכרה בכך שהמציאות מורכבת.

  • אריק גלסנר  ביום דצמבר 22, 2009 בשעה 9:32 AM

    נדמה לי שכיוונתי למשהו לא רחוק ממה שכתבת בטענה על התנגשות בין דיסקורסים ונרטיבים כתוצאה מהגלובליזציה. עם זאת (!) לטעמי, לא אי מוסריות או היעדר גמישות הן הסיבה, כלומר לא הידרדרות מוסרית שקרתה פתאום לדאבון הלב בדור האחרון ואחראית על נפוצותו של הביטוי "הזוי" המבטא אי-סובלנות, אלא ההתנגשות היא הסיבה, כלומר השינוי הריאלי שאכן קרה בדור האחרון והנו הגלובליזציה, והיעדר הגמישות הוא התוצאה.

  • דוד  ביום דצמבר 22, 2009 בשעה 10:28 AM

    תגובתך מחדדת את עמדתך ובהחלט מאירה עניין מסוים, שאכן נעדר מדבריי, ועם זאת (…) אני חושב שהפוקוס של תחושת ההזיה אינו טמון בגלובליזציה אלא באינדיבידואליזציה.
    אמנם ניתן לטעון שההתנגשות היום רבה יותר (לא בטוח, אגב. למשל, כל העולים שהגיעו מארצותיהם לא"י ונתקלו בחיי היום יום בפסיפס תרבותי מדהים, אותו לא הכירו כלל), אבל גם בדורות הקודמים וודאי התקיימו אותם מצבי התנגשות שחבר'ה צעירים תופסים היום כ "הזויים". הדוגמא שנתתי על הפוליטיקאים ממחישה זאת בעיניי, כי על רקע ההתנגשות האידיאולוגית העזה שהייתה אז, יריבים שונים התייחסו זה לזה במונחים של "אדם מסוכן" או "מניח הנחות שגויות" וכו', אבל תמיד הכירו בממשותו של האחר. ייתכן ובזו לו, ייתכן שחששו ממנו, אבל הוא היה שם. (הייתי אף מתפתה לומר כי אחרותו הבוטה העניקה לו ממשות שלא ניתן להימנע ממנה).
    המילה "הזוי", לעומת זאת, טומנת בחובה את תחושת ההפתעה מעצם העובדה שהאחר הינו באמת אחר. והתחושה הזו הינה תוצאה של ציפייה פסיכולוגית אגוצנטרית מאד שהאחרים יתנהגו כמוני וכל סטייה מתו התקן הזה משולה להזיה לא מציאותית, כי הרי רק אני קיים.

  • אריק גלסנר  ביום דצמבר 22, 2009 בשעה 10:40 AM

    מעניין. ועם זאת (?( נראה לי שהדיון שלנו קשור לדיון על הסיבות לפונדמנטליזם בעשורים האחרונים (פונדמנטליזם איסלמי, כמו גם נוצרי, וגם יהודי) וגם פונדמנטליזם אתיאיסטי (כך הוא ריצ'רד דוקינס, אטום ויהיר). התחושה היא שחוסר הסובלנות נובע מתחושה עמוקה של ערעור על הזהות: כלומר יש כאן דיאלקטיקה, ככל שהגלובליזציה בוללת יותר את בני האדם, הם מרגישים צורך בבידול. בקיצור, יש כאן שילוב של מה שהצעתי כסיבה ל"הזוי" (הגלובליזציה) עם הנקודה שהארת, קרי, התוקפנות שנולדת מהגלובליזציה. ועם זאת (!!) ייתכן הסבר נוסף.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: