1. ככל שאתה מתבגר, מתגברים בך הספקות לגבי סגולתן האמיתית של חלק מהיצירות שהפעימו אותך בצעירותך.
אני חושב שאת עיקר טעמי, ואולי גם רוב ידיעותיי הבסיסיות, בספרות ובתרבות, רכשתי בין גיל 20 לגיל 25, כשקראתי ספרים באובססיביות וצפיתי בשני סרטים ליום בממוצע, כמעט.
כשיוצא לי לקרוא בשנית ספרים שהתפעלתי מהם באותה תקופה, נדיר מאד שאני מתאכזב. הפגישה המחודשת מעניינת אותי בגין שינויי הדגשים בקריאה שלי, שממחישים לי את השתנותי, אבל איני מתפלא על התלהבותי וחוזר בי מהערכתי, בדרך כלל. אולם בסרטים המצב שונה. יצא לי לא אחת לראות סרט שהתפעלתי ממנו בעבר ולהתפלא על עצמי: מזה, מזה התפעלת?
הספקות נוגעים גם לתופעות תרבותיות רחבות יותר מאשר סרט בודד. האם, למשל, סרטי "הגל החדש", שאת הבולטים ביניהם ראיתי לפני עשור ומעלה והתמוגגתי מהם, ימוגגו אותי גם היום?
לכן שמחתי כפליים כשצפיתי (לראשונה) בסרטו של מלוויל מ – 1961, "ליאון מוראן כומר" (או בצרפתית: לאו מורא כומה), המקושר ל"גל החדש"; שמחתי בסרט ושמחתי בגלל העדות העקיפה שניתנה בו על טיבו של העידן הקולנועי ההוא.
איזה סרט גדול! כל הרגישות האנושית, החוש הטרגי, המיניות (שבסרט הקתולי-מעמיק הזה הופכת לאחת התמות המרכזיות) המעודנת, של "הגל החדש", קיימים אם כך, קיימים באמת (בלוויית דיון מיוחד לסרט ורלוונטי היום, רלוונטי תמיד, על הערצת כוח ועל התחרמנות מכוח והשלכותיהן המוסריות – הרומן מתרחש בזמן הכיבוש הנאצי של צרפת). הם לא היו רק פרי דימיונו של צעיר שרוצה מאד להתפעל מהתרבות החדשה שהחל לרכוש לעצמו.
2. הסרט "עג'מי" (שהזכיר לי מאד סרט ישראלי מצוין, שזכה, עם זאת, פחות להכרה, "וסרמיל"), הוא סרט על סקטור מקופח. המחאה החברתית שבסרט המעניין הזה חשובה מאד, כמובן.
ועם זאת, דרך הסיפור המתוחכמת, כמו שאומרים, של "עג'מי", מובילה לכך שבמשך כשלושת רבעי סרט טועה הצופה לחשוב ששוטר במשטרת ישראל רוצח בדם קר ערבי. רק בהתרת הסיפור – המסופר, כאמור, בצורה מתוחכמת, לא כרונולוגית – מתברר שהדברים אינם כה פשוטים. בקיצור, באליבי אסתטי הוחדרה כאן (אני מניח שלא בכוונה) אידיאולוגיה אנטי-ישראלית קיצונית.
גם ידידי עניינם של ערביי ישראל, ואני לא סבור שאיני כזה, יכולים למחות על העיוות הזה. גם בלי רצח בדם קר יש קיפוח ואפלייה ועזובה. יש מספיק לכולם.
3. הסיפור הגאוני-המפיסטופלי של חנוך לוין, "החולה הנצחי והאהובה", הוא ההתקפה המעמיקה ביותר על כל יומרה לפעילות רוחנית או ליצירת אמנות, שאינן כפופות כביכול לשוק, כלומר שאינן מותנות במבטו של האחר. כל מי ששואף ליצירת אמנות אותנטית, ובטח מי ששואף לחיי קדושה, לא יכול לעקוף את ההתמודדות העמוקה עם הגאונות השטנית של לוין, כפי שהיא מתבטאת בסיפור הזה. הסעיף הזה לאקוני, אני יודע. ארחיב עליו בהזדמנות.
4. אפרופו קריאה מאוחרת (מסעיף 1. אני, מה שנקרא, פוסח כאן לרגע על שני הסעיפים). קראתי פעם שנייה את "החלקיקים האלמנטרים" של מישל וולבק. הפעם הקודמת הייתה לפני שבע שנים. ההבדלים בין הקריאות? כעת התרשמתי מהרומן הזה אף יותר מאשר בקריאה הראשונה. הבדל נוסף, שלימד אותי הרבה: יותר עניינו אותי כעת קורות האח המדען מאשר קורות האח המכור לסקס (למרות שעלי להדגיש שאני עדיין מתעניין בהתפתחויות האחרונות בשדה הסקס ואף עוקב אחר כתבי העת הרלוונטיים בנושא ומקווה אף להיות מוזמן לכנסים בתחום או למצער לקבל תקן קבוע במחלקה רלוונטית). הבדל נוסף: הקריאה גם פחות מטרידה, יותר מנהירה (האימרה של קפקא על הטִרדה שספרות גדולה צריכה לעורר בנו אינה בהכרח נכונה). הספר גם נתפס בעיניי כפחות פסימי מבקריאתי הראשונה.
5. התקשרה שמרית והציעה לי להגדיל בתוספת של 6 ש"ח בלבד, כלומר להגביר את מהירות הגלישה באינטרנט. הסכמתי כמובן. מאז האינטרנט איטי יותר. בהן צדק.
6. בפרסומת חביבה לרשימת "עיר לכולנו" מלפני כשנה הופיעה שורת אמנים מתחומים שונים (עלמה ז"ק, דרור קרן, למשל, ואם למנות אהובה במובן אחד ואהוב במובן אחר) והביעו תמיכה ברשימה. הסב-טקסט היה: הם אמנם אמנים וידוענים, אבל מבחינה מעמדית הם מזדהים עם – ואף משתייכים ל – המעמד שמייצג דב חנין, ולא שייכים לעשירים שמייצג חולדאי.
זו דוגמה קלאסית לביזור כוח מוצלח בחברה דמוקרטית, לאיזונים ובלמים: ההון הסימבולי נאבק בהון הממשי.
וזו הסיבה שהשתתפותם של אמנים בפרסומות, פתיחת הרגליים – כמו שאומרים וסלחו לי על הביטוי – של זמרים, שחקנים (גידי גוב, למשל, דביר בנדק, למשל, דיייויד ברוזה, למשל, יפתח קליין, למשל, אהוד בנאי (!) בשירו, למשל – אם למנות דוגמאות מעצבנות במיוחד) לכסף הקשה ולהון הגדול והעבה, תופעה שמטפטוף זרזיפי הפכה לזירמת שיטפון של ממש בשנה האחרונה, כל כך מקוממת וחמורה. ההון הסימבולי וההון הממשי כורתים ברית ומשלבים ידיים, נגד חסרי ההון הסימבולי או הממשי.
הערה למבקרי ספרות שהפכו לאחרונה למבקרי רוק: אפשר לומר הרבה דברים על מוזיקאים לעומת סופרים. אבל אפשר לומר גם זאת: המוזיקאים, בניגוד לסופרים, אינם, בדרך כלל, גם אינטלקטואלים מי יודע כמה, ואינם מודעים תמיד לתמונה הרחבה ולהשלכות שיש למעשיהם.
7. לונדון וקירשנבאום – תוכנית התרבות (!) היחידה בארץ תקוצץ לטובת הטלנובלה "נשות הטייסים".
במדינה מתוקנת זה היה אייטם יחיד, המובא ללא פרשנות, ב"קצרים".
8. הספר של ניק קייב אכן לא משהו (אפרופו הערת הסיום ב – 6).
9. לעומת זאת, "ירושלים", של הפורטוגלי גונסאלו טווארש, שזכה לשבחים מופלגים באירופה, מרשים אבל חשוד. לטעמי, הרומן הזה הוא פסטיש מוזר לרומן הגרמני הגדול של בין שתי המלחמות, פסטיש מוזר של "האיש ללא תכונות", של קפקא, קצת תומס מאן ועוד (הפסטיש מצהיר על עצמו גם בשמות הגרמניים של הדמויות ברומן הפורטוגזי, המתרחש בארץ אנונימית: ארנסט, תיאודור וכו'). ויש בו גם תחושה דקה של זיוף, שנובעת לא רק מהפסטיש המוזכר. זיוף סתם.
בכל אופן, את "ירושלים" אני לא משאיר אצלי בספרייה עם תום הקריאה, וזוהי מבחינתי העדות – "האולטימטיבית", כמו שאומרים – לכך שהרומן לא ממש עשה לי את זה (כמו שאומרים, כמו שאומרים).
10. את "הזעקה של אוסף 49" של פינצ'ון אני קורא עכשיו. רומן מעניין ומעצבן. לעיתים מצחיק עד דמעות. לעיתים רחוקות.
בכל אופן, הייתה לי דעה קדומה נגד פינצ'ון והיא התגלתה כמוצדקת.
טוב, מוצדקת למחצה.
11. ברלוסקוני – אנשים הביעו תמיכה בהכאתו ברשימה שנפתחה בפייסבוק; מעניין אם נפתחה רשימה דומה כשהוכה אבי ניר, איש העשור בטלוויזיה, בעל המכתם: "האח הגדול הוא יצירה דוקומנטרית", כשהיה לרגע נדמה – לחרדתנו כולנו העמוקה – שאולי יש קבוצת אנרכיסטים אקטיביסטיים בישראל שהכוהו הכֹה.
12. ציטוט מגניב של טרי איגלטון, שמסביר את המחשבה הפוסטמודרנית לילדים כך: "A long time ago we fell into an obscure disaster known as Enlightment, to be rescued around 1972 by the first lucky reader of Ferdinand de Saussure".
מבקר חופשי 
תגובות
חבל שלא פירטת יותר את טעמיך והסתייגויותיך.
שכן, לעניות טעמי, מדובר בספר נהדר.
אנטי ישראליות? איזו הגזמה.
כשהצופים מגלים בסוף הסרט שהדברים בעצם יותר מורכבים – כמו שכתבת בעצמך – זה יוצר בדיוק את האפקט הזה: התובנה שהדברים יותר מורכבים. למה לא להתייחס לסרט בשלמותו?
לפי מה שכתבת על הסרט נראה שממש "חיפשת" על מה לצאת נגדו
לטעמי, לא ניתן ברומן נימוק מספק לזליגה מהמסגרת הריאליסטית למציאות הפרנואידית שמשלב מסוים מושלת בו. כאילו הסופר מניח שאנחנו מוכנים לזליגה כזו בלי ביאור, באופן שרירותי. הוא סומך כביכול על הכשרה תרבותית שקיבלנו לקריאת יצירה של פינצ'ון. עם זאת עם זאת, עובדה היא שלא נטשתי את הרומן, כמו גם את הספר "ירושלים", באמצעם, כפי שאני עושה בספרים שאני לא אוהב ולא מחויב לקוראם. עם זאת כפול שלוש, אולי אשנה דעתי בתום הקריאה. אני מרשה לעצמי באתר לכתוב תגובות אינטסנקטיביות לספרים שאני קורא להנאתי מבלי לנמק כפי שאני עושה כשאני כותב ביקורת רשמית.
[אגב, ביקשתי לעיל יתר-הרחבה, לא מחמת
"חובה", אלא הנושא עניין אותי]
ומשפירטת [במקצת], אני מבין מאוד את טענתך.
נדמה לי, שקוראיו המושבעים של פינצ'ון מכירים את סגנונו, ומגיעים "מוכנים" לאותה "הכשרה תרבותית" שאותה אתה מזכיר, ובצדק.
חבל לי מאוד שלא מתרגמים לעברית את יתר ספריו.
הערה – בתגובה יש ספוילר, וגם בפוסט היה כדאי להזהיר. ההפתעה היא חלק לא קטן מן ההנאה.
אני לא חושב שיש בתחבולה העלילתית הזו איזה מסר אנטי ישראלי קיצוני. הרי הצופה יוצא עם האמת – וזו אמת מוחלטת, מהסוג שלא רואים הרבה בסרטים בזמן האחרון – שהשוטר לא היה באמת מושחת אלא איש טוב בעצם.
אפילו אם לא היה היפוך בסוף, השוטרים לא היו שונים משוטרים מושחתים, קנויים בידי עבריינים, שאתה רואה תדיר בסרטי מתח ומשטרה למיניהם. הרצח לא היה קשור במיוחד לזהות האתנית של הקורבן, אלא רצח פלילי על רקע עסקאות סמים.
על עג'מי יצא הקצף מצד צופים ערבים בגלל הצגה אוהדת מדי, לטעמם, של הממסד, ועוינת מדי של הערבים (למשל, בסצנת דקירתו למוות של שכן יהודי בידי ערבי לאחר ויכוח של מה בכך). פה ושם (פחות) תוקפים אותו גם מהכיוון השני כמו שעשית.
לדעתי, מבין הסרטים הישראלים של השנים האחרונות, הוא בין הבודדים שלא הכפיף את האמנות להעברת מסר פוליטי אידאולוגי. הדמויות בעג'מי, כולן, הן אנשים ולא סטראוטיפים. ומכאן כוחו הטראגי.
קח לדוגמה את סצנת הישיבה של שוטרי יפו, שבה הם מביעים תסכול מכך שהתושבים בעג'מי מגינים על סוחרי הסמים (שמוכרים מוות לילדי השכונה) מפני השוטרים שבאים לעצור אותם. הסצנה מעוררת הזדהות עם השוטרים (שמגולמים, אגב, בידי שוטרים אמיתיים).
ערבי יפואי, שיש בלבו על המשטרה, יכול לצאת מהסרט כשהוא חושב הפוך לגמרי ממך – הנה סרט שמתאר את המשטרה (ואפילו הצבא) באור אוהד ומפיל על הערבים האלימים ופורעי החוק את האשמה במצבם.
אם אני לא חושב שיש כאן אידאולוגיה אנטי ישראלית קיצונית, ממילא אני לא מסכים לטענתך שהיא "הוחדרה באליבי אסתטי". הטעיית הצופה, וההפתעה הנגרמת לו, היא חלק חשוב מהעלילה וחלק חשוב מהסרט ומכוחו. אתה כותב "דרך הסיפור המתוחכמת, כמו שאומרים" בנימת זלזול מסוימת; לדעתי הסיפור מתוחכם באמת, מותח באמת, ואמין למדי – ואלה דברים שמקובל קצת לזלזל בהם, אבל הם לא קלים. לספר סיפור – זה הישג. רעיה מורג בביקורת בהארץ עמדה על כך שהתחבולות הנרטיביות (חזרות בזמן, נקודות מבט שונות) דומות לאלה שראינו בלא מעט סרטים בשנים האחרונות, אבל בניגוד אליהם לא נעשה בהן שימוש פוסט-מודרני – בעג'מי יש הווייה אחת ומציאות אחת ועניינו הוא תיאור המציאות הזו, ולא עיסוק בייצוגיה.
אגב, בסרט (החלש למדי מרוב הבחינות) "לבנון" יש סצנה שעונה על התיאור שלך. קצין ישראלי (שמעוצב בצורה הסטראוטיפית ביותר האפשרית) יורה בראשו של זקן לבנוני פצוע, באור היום ולעיני חיילים רבים. סצנה מופרכת, שבאה בעיקר לשרת אידאולוגיה אנטי-ישראלית.
תודה על הערותיך. חשוב לומר: הסרט בכללותו הותיר בי רושם טוב, בניגוד אולי למה שאפשר ללמוד מהסעיף שהקדשתי לו. ההערה על האנטי-ישראליות, שאני עומד מאחוריה (וחושב עם זאת שמה שנעשה נעשה בתום לב), היא הערה על פרט אחד מתוך מכלול של דברים שבסופו של חשבון הופכים את הסרט לטוב בעיניי. על חלקם הערת. קריטית ומעוררת שבחים היא ההחלטה לא להשתמש בשחקנים מוכרים. כך נוצרת אווירה כמו-דוקומנטרית לסרט.
עם זאת, וממש בלי קשר להערתי על האנטי-ישראליות המסויימת, הסרט לא המם אותי כמו שכמה סרטים ישראליים אחרים הממו אותי (למעשה, רק שניים, ככל הזכור לי, מהעשור האחרון: חתונה מאוחרת ובדרכו המינורית כנפיים שבורות).
הרומן הראשון של ניק קייב "ותרא האתון את המלאך" היה יצירת מופת.
יכול להבין את הרעבים שבהם-אלו שגם עבודה קשה לא מאפשרת להם לדגדג את קצה האוברדראפט. אבל לא מצליח להבין את המצליחים- אלו שחיים טוב, מרויחים טוב, אבל חושבים שאולי מגיע להם לחיות טוב יותר על ידי הזניית שמם ויצירתם.
הבה נתאחד סביב אלו שמקפידים לא למכור יצירות שלהם לתאגידים. (שלמה ארצי ? שלמה חנוך ? מי עוד ?)
ותרא האתון – הוא ספר מופלא.
לסעיף 6. קשה לי לרדת לסוף חרונך על האמנים המתפרנסים מכשרונם ביושר, עד כדי ידוי כל בליסטראות פתיחת הרגליים,ההון הגדול והעבה, הזירזוף הזירמתי, וכיו"ב. לא הגזמנו קצת, אריק גלסנר? לסעיף 7. לראות בלונדון וקירשנבאום תוכנית תרבות בסימן קריאה? אולי בדומה לנוח, ולדורשים את צדיקותו בדורותיו לגנאי, אולי. אבל כצופה קבועה בתוכנית שההפקה מביאה אליה את מיטב המרואיינים בארץ, אני תמיד מתמלאת בחמלה גדולה נוכח המרואיין המסכן, שנגגר לאולפן מקצה הראץ בגלל מומחיותו באסטרופיזיקה, נניח, ולאחר "שאלה" טרחנית וארוכה של מר לונדון, שכל תכליתה להוכיח לנו מי באמת המומחה האמיתי כאן, הוא מנסה להשיב, משוסע מייד ע"י לונדון המנדב שוב מידע משלו בתחום, מנסה שוב לומר דבר, אבל כאן נכנס קירשנבאום עם אוצר הבדיחה והחידוד משלו, מנסה שוב, אבל "זמננו תם", כמובן. אם זו תרבות, אז נו, טוף. לגבי שאר סעיפיך, מרקיז, הכל בסדר.
על תגובותיכם. כולל החרון על החרון שלי, יהודית(:
את "ותרא האתון" לא קראתי. הרומן החדש של קייב הוא יצירה רהוטה ואולי אף "מלוטשת", אבל הוא ניסה לעשות בהצלחה מתונה מה שסופרים כמו מרטין איימיס ואחרים עשו יותר טוב ועם תשתית אינטלקטואלית עמוקה בהרבה. וזה קצת מתחבר לי לטענה שלי על היעדר אינטלקטואליות יחסית של רוקיסטיים. כי הספר של קייב קצבי, נטול שומנים, אתלטי – אך גם חסר מוח (נטול חלבונים?) במידה רבה.
הייתכן שנשמא כאן תו קטנטן, זעיר, של , ה' ישמור, קנאה?
זה עלה בדעתך, "קנאה"? אני?! התביישי לך(:
יצא לי לכתוב כאן בעבר למישהו שהעלה את הטיעון הזה: אני בהחלט לא טוען שאני נקי מרגשות לא פוטוגניים למיניהם. לזכותי ייאמר שאני מנסה להשתמש בהם, לעיתים, על מנת להבין תופעות חברתיות, בבחינת ניסיון להעלאת ניצוצות, מתוך הנחה שאם עולה בי רגש כזה או אחר הוא עולה גם בקרבם של רבים אחרים, ואז יש להבין מה משמעותו במישור הכללי. עם זאת, אני כופר במישטור שטענות מהסוג הזה כופות על הביקורת החברתית. אני חושב שהן מפתחות סוג של דיכוי עצמי.
ושוב, מבלי לטעון לניקיון כפיים ולאובייקטיביות (עם כי אני חותר אליהן בהתבטאויות הפומביות שלי, בניגוד להתבטאויות אישיות. ואגב, הבלוג בעיניי הוא ז'אנר ביניים, יומן פרטי-כללי. במאמר הייתי מתבטא בצורה אחרת)
זה עתה סיימתי את "ירושלים", שזכה לפרסומים מחמיאים בביקורות ספרות בעיתונים.
מסכים עם קביעותיך בסעיף 9.
גם לי הוא "לא עשה את זה".
צבי על התגובה והמידע
שלום רב לכותב הביקורת. ברצוני להתייחס אל דבריך לגבי סרט "עג'מי".. אני מסכימה איתך מאוד שהסרט משדר את העמדה האנטי ישראלית.. אומנם אהבתי מאוד את הסרט ואך ורק בגלל הכרונולוגיה המעניינת של סצנות בסרט, איך הסרט בנוי ואיך מראים ומסבירים את כל הסיפור מההתחלה.. לקח לי זמן להבין ואפילו לראות עוד פעם נוספת את הסרט על מנת להיכנס אל תוך הסיפור ולגלות אותו.. אפילו למדנו על הסרט הזה בקורס "קולנוע ישראלי" במסגרת התואר..