פרוזה טובה היא המדיום האמנותי המהיר ביותר. ישבתי לא מזמן לראות את "מד מאן", סדרת הטלוויזיה המדוברת. היה נחמד בהתחלה. בפרק השני כבר השתעממתי וצעקתי מול הטלוויזיה "נו כבר, נו כבר, הבנו, תזוזו!". איך אפשר להשוות את הקצב של "מד מאן" לפרוזה דחוסה של זבאלד או חוויאר מריאס, בה כל משפט, ולפעמים מילה, הוא "סצינה" חדשה". שיישאר בינינו, אבל טלוויזיה קיימת בעיקר בשביל להראות נשים וגברים יפים (בעיקר גברים, במקרה של "מד מאן"). שם נמצא היתרון היחסי שלה. רק כך אפשר להבין, אם כי לא להצדיק, אנשים שמרצים את העונש המשמים שנקרא צפיה ב"הישרדות".
אבל כשהפרוזה לא טובה… כשהפרוזה לא טובה הופכת הספרות למדיום הא-ט-י ב-י-ו-ת-ר בעולם. כך הוא הרומן שלפנינו העוסק, כמתואר בגב העטיפה, ב"שושלת נשים חזקה". היש קלישאה גדולה יותר בתרבות העכשווית מעיסוק ב"שושלת נשים חזקה"? היש עדות מובהקת יותר לפרוזה חלשה? למעשה, אם יש סיבה אחת טובה לא לדבר בגנות הרומן הזה היא שזה כל כך מתבקש. אבל יש להתגבר על היצר.
הרומן עוסק בשלוש נשים ובשלושה דורות, מה שנקרא בחדווה קלילה שמעלה בי זיעה קרה "מדלג בין זמנים ומקומות". כך מנסים סופרים ישראלים עכשוויים לפצות על קוצרו של ציר העומק: באורכו של הציר ההיסטורי. בתקווה שהקהל לא יבחין בהחלפת הצירים. הסבתא בֶּקָה, שעלתה מבולגריה לתל אביב בשנות העשרים, בת הזקונים שלה, גאולה, שנולדה בתחילת מאורעות 1936 כשהמון יפואי הסתער על פלורנטין, שכונת מגוריה, והנכדה, מִיה, פסנתרנית מחוננת (ומה עם הפסנתרניות הלא מחוננות, להן לא מגיע רומן?), העומדת להופיע בקונצרט חייה בפריז. שלוש הנשים החזקות סבלו, לא עליכן, מגברים בוגדניים, שתמטניים, קלפנים, שתיינים, אלימים ומהמרים. או, בקיצור, מגברים. קשה להיות יהודיה. אבל, וזה המסר, לא מוותרים על קריירה בשביל שום גבר!
ביקורת היא, כמובן, עניין סובייקטיבי. כל קורא וטעמו. יש קוראים שטעמם הוא ספרות שאינה מציעה אף תנועה מקורית ולא צפויה בנפש הדמויות. יש קוראים שאולי נרדמו בשיעורי ההיסטוריה ולכן מתפעלים מתיאור חיוור של פרעות 1936. יש קוראים שבהחלט חושבים שלתבּל את השפה של הגיבורות בחמש שש מילים בספניולית פירושו של דבר ללכוד הווייה שלמה. יש קוראים שלא אכפת להם לקרוא עוד פעם קלישאות פסיכולוגיות (כי מה כבר יש בטלוויזיה). יש קוראים שכשמתארים להם קוראת בקפה, צרור שום המונח מתחת למיטה, אב פטריארך הנאבק באהבה של בתו לצעיר חתיך ופוחז, מטבח מהביל וקורט צוענים, מרגישים שהם קוראים ספרות "עסיסית". יש קוראים שמתעניינים בחייה של אושרת קוטלר ומנסים למצוא רמזים לחיים אלה בקורות הגיבורה, בתוגת אשת הקריירה שלה ("פסנתרנית", כן, בטח, החירות והדמיון של הסופר וכל זה, אומר לעצמו הקורא ומוציא את המִשקף על מנת לבחון בעיון מה קורה בדיוק בחייה של ה"פסנתרנית"), במקום להסתפק לשם כך בכתבת רכילות עיתונאית (ז'אנר שכבודו במקומו, ושם בלבד). יש קוראים ששואבים נחמה מכך שהחיים של הפסנתרנית אושרת, כלומר מִיה, משעממים או בנליים או לא הכי מאושרים, כמו אצל כולם, והנחמה הזו היא סיבה מספקת בשבילם לקריאה. יש קוראים שמתפעלים מהאפיגרף המופיע בפתיח, מאת בודהה, "כל הדברים משתנים כל הזמן", ולא מפריע להם שברומן שום דבר לא משתנה, דור אחר דור ובגידותיו הבנאליות וספריו המתארים אותן בעצלתיים מפוהקים. הבגידה הפכה בפרוזה המודרנית לאירוע מקביל למלחמה באפוסים הקדומים, אבל יש בגידה ויש בגידה, יש ספרות ויש ספרות. בקיצור, אם אתם קוראים מהסוג המוזכר, הלגיטימי והיותר מלגיטימי, כמו שאומרים, הביקורת הזו אינה רלוונטית עבורכם.
מהי השיטה הנכונה לבקר ספרים? ט.ס. אליוט כתב שאין מתודה בביקורת הספרות מלבד אחת: להיות מאד אינטליגנטי. הדרך להגיע ליעד הנישא שהציב אליוט למבקר הספרות עוד ארוכה. אבל אפשר להתחיל בקטן ועל דרך השלילה. לא לאחוז, למשל, בשיטת ביקורת שמוצעת לעיתים קרובות, כך נדמה, והיא: לשפוט את ערכה של היצירה לפי מוצאם העדתי של הגיבורים המופיעים בה או של הסופר שכתב אותה. אני מקווה שהשיפוט השלילי של "איז'ה מיה" לא ייחשב לי לאנטי-מזרחי בגלל שהגיבורה בולגרית. אני לא אנטי-מזרחי ובטח לא אשכנזי שבע, אני רק מבקר ספרות.
ב
יש הטוענים ששיפוט יצירה ספרותית בקריטריונים אסתטיים, הייחודיים כביכול לספרות, נועד ליצור חומות מלאכותיות בפני קבוצות מודרות חברתית. הטוענים כך נעזרים בתיאוריות אקדמיות עכשוויות (ליתר דיוק בנות כארבעים שנה). הטענה הזו בעייתית מהרבה בחינות, אבל בראש ובראשונה בעייתית מיניה וביה: אם לא קיים תחום ספרותי אוטונומי, אם הכל קונספירציה, בשביל מה להתאמץ מלכתחילה לחדור לתוכו. אם אין כזה דבר "ספרות" פרופר, עדיף לעסוק בפוליטיקה נטו. ספרות שכותבים סלבריטאים למחצה, כמו הנ"ל, מדגישה את חשיבות האוטונומיה של השדה הספרותי. הספרות הסלבריטאית מנסה לנייד הון סמלי משוק אחד (תקשורת) לאחר (הספרות), וללא החומות המושמצות דבר לא היה מגביל את כוחו של ההון (הסימבולי) הגדול.
מבקר חופשי 
תגובות
אתה יכול להסביר בבקשה כיצד נבחרים הספרים שנכתבת עליהם הביקורת שלך ב"מעריב"?
אני מניח שישנם ספרים שיש מעין חובה עיתונאית לכתוב עליהם משום שהם מעוררים עניין רב, בדרך כלל בגלל המוניטין של הכותב (למשל, החדש של מאיר שלו). אבל הספר של קוטלר-בנגל הוא לא כזה.
השאלה שלי היא בעצם למה בעצם לכתוב ביקורת שלילית על ספר (או "ספר") אם לא חייבים. הרי גם אם הביקורת היא מנומקת והוגנת (ואני חושב שזה המקרה), עדיין יש איזו אי-נעימות בפרסום ביקורת שכזו, לא?
ספר שמקבל תהודה, מסיבה כזו או אחרת, שנמצא בראש רשימת רבי המכר, למשל, ראוי גם להתייחסות ביקורתית. מלבד זאת, מקצוע הביקורת, כמו כל מקצוע, נתון גם לאילוצים פרוזאיים יותר.