ביקורת שפרסמתי במוסף הספרותי של "מעריב", לפני שבוע ויומיים, על הספר "פיגומים", מאת יחזקאל רחמים, עוררה כעס ואף תגובה חריפה שפורסמה בעיתון ביום שישי האחרון.
הופתעתי מעט מחריפות הכעס והתגובה במקרה הזה (בניגוד למקרים אחרים), כיוון שהביקורת בפירוש לא הייתה שלילית. נדמה לי, שהמשפטים הפותחים את הביקורת עוררו כעס מיוחד, כיוון שהובנו לא בדיוק כפי כוונתי: כביכול רמזה הפתיחה שאני עושה "הנחה" לספר ולסופר בגלל הרקע הלא פשוט ממנו צמח. כוונתי היתה אחרת, כפי שברי לכל קורא של הביקורת עד תומה, ביקורת שאינה עושה הנחה לטקסט המבוקר. כוונתי הייתה כי הספר ראוי לתשומת לב, בין השאר, בגלל המקרה הנדיר של סופר שמביא לנו, לספירה הציבורית, עדות מכלי ראשון על חיי מצוקה. ייתכן והיה מקום לשייף יותר את הניסוח הפותח.
בכל מקרה, להבנתי, נפקדתי בתגובות החריפות הללו – והלגיטימיות עם זאת – על עוונות אחרים וקודמים: על ביקורות שליליות במובהק, שאכן כתבתי על כמה ספרים בשנים האחרונות שנושאם קרוב, במידה כזו או אחרת, לנושא הזהות המזרחית. אי לכך, אניח את הספר "פיגומים", שכאמור הביקורת עליו בפירוש לא הייתה שלילית, בצד, ואתייחס בכמה הערות לטענות המועלות נגד העמדה הביקורתית שלי.
1. ראשית, אני רוצה "לנקות את השולחן" ולמחות נגד ההנחה שהעמדה הביקורתית שלי היא "אנטי-מזרחית" וגזענית באיזשהו אופן. הורדת הדיון לרמה הזו עושה עוול לא רק לי אלא גם אינה מכבדת את הטוענים טיעון זה. ההנחה הזו עושה עוול גם לדיון המעניין שיכול להתפתח כאן.
אני מתבייש שאני צריך לרדת לרמה הזו, אולם בגין אופי חלק מהתגובות לביקורותיי, ייתכן ואין מנוס מלציין את הביקורות החיוביות שפרסמתי בעבר על יעל הדיה, שרה שילה, חביבה פדיה, רונית מטלון, סמי מיכאל וא.ב. יהושע (שאם הבחירה בנתינת הנובל הייתה בין נתינתו ליהושע לנתינתו לעוז, הייתי נותנו ליהושע) ועוד.
2. סדרת הביקורות השליליות שאכן פרסמתי על ספרים שנושאם סובב סביב תמת "הזהות המזרחית" אינה עשויה מקשה אחת. היו בביקורות השונות טענות לגופו של עניין ולגופם של ספרים.
במקרה אחד חשבתי שהשידוך בין תמת הזהות המזרחית לתפיסה אופנתית של שפה "שבורה", מוליד וולד שכלתני מדי, יצירה המושפעת באופן לא פורה ממחשבה פילוסופית שאיני מחשיב ביותר (מחשבה "אשכנזית", אגב, כלומר צרפתית).
במקרה אחר חשבתי שהדמויות המכריזות ללא הרף על עמדתן המזרחית המיליטנטית הן צמוקות, ולמעשה הנן מניפסטים פוליטיים מהלכים, בדיוק באותה מידה שרומנים מסוימים יכולים להיות ציוניים באופן פלקטי או פמיניסטיים באופן פלקטי. ואכן רומנים כאלה גם ביקרתי לשלילה.
במקרה שלישי נימה של בכיינות לא נשלטת פגמה לדידי בהנאה מהספר, בגין תפיסה סטואית שיש לי לגבי אמנות הפרוזה. הספר לא צריך להתחנן לתשומת לבנו, אלא לתבוע אותה בזכות.
3. עם זאת, יש בהחלט מחלוקת ביני לבין המצדדים ב"פוליטיקת הזהות" המזרחית. מחלוקת – לא ביטולם של המצדדים על בסיס גזעני!
אינני מאמין בפרוייקט של שיקום הזהות המזרחית, באיזשהו רנסנס מזרחי נשאף. אינני מאמין שהפרוייקט הזה ישים, ויותר מכך, אינני מאמין שהתשוקה לשיקום כזה ולרנסנס כזה היא עזה באמת ומדידה שינה מעיניהם של המצדדים בהם.
מהיכן אני יודע זאת? מניין עזות המצח? פשוט, אני שופט מעצמי. סבתי היא ילידת נוישטאט שבליטא. הרעיון שאני צריך באיזשהו אופן לשקם בחיי, בראשית המאה ה – 21, את חייה וחיי אבות אבותיה בנוישטאט, ליטא, נראה לי מגוחך. הרעיון שאני בעצם "יהודי-סלאבי", שעלי ללמוד יידיש על מנת להשתמש בה בחיי היומיום שלי, שעלי לאהוב רגל קרושה, להיות רוכל, להצביע ל"בונד" וכו', נראה לי אבסורד גמור. ליתר דיוק: חלקו של הרעיון (למשל, ללמוד יידיש) נראה לי כתחביב נחמד או תשוקה פרטית מפרה – אולם הרעיון בכללותו אינו נראה לי מצע פוליטי בר קיימא ולא פרוייקט חיים קולקטיבי.
אני בהחלט מאמין בקדימות הפוליטיקה המעמדית ל"פוליטיקת הזהות". השאיפה לחברה צודקת יותר, לחברה סוציאל-דמוקרטית, היא שאיפה שאני מזדהה איתה ותומך בה. כיוון, שכפי שמחקרים מראים, ישנה חפיפה בין זהות עדתית למעמד סוציו-אקונומי, ברור שטיוב המציאות החברתית ישפיע לטובה על יוצאי עדות המזרח.
אגב, נתינת הבכירות ל"פוליטיקת הזהות" על פני הפוליטיקה המעמדית, מובילה לכל מיני פרדוקסים: אנשים שגדלו בבתים אמידים והגמוניים לכל דבר ועניין, מנפנפים במוצאם המזרחי (לפעמים מספיק סבתא אחת) כאליבי ל"חתרנותם", ונתפסים כאנדר-דוגים, גם ביחס לאנשים מרקע צנוע ביותר, שאיתרע מזלם להיות אשכנזים.
בביקורתי המוזכרת מניתי סיבות נוספות להסתייגותי מ"פוליטיקת הזהות" (ומדוע הספר הנדון אינו נופל, לטעמי, למלכודת הזו). אביא כאן ציטוט מביקורתי שלא הופיע בגרסה האינטרנטית אלא בדפוס בלבד.
אלו הן הבעיות שיש לי עם "פוליטיקת הזהות" המזרחית: א. הדגשת זהות מזרחית מתבדלת מנכרת בעלי ברית פוטנציאליים, אשכנזים עניים או בני המעמד הבינוני הנשחק או סתם אשכנזים הגונים, שמאבקם החברתי חופף בחלקו למאבק המזרחי. ב. "פוליטיקת הזהות" נגועה לעיתים בצדקנות ובחוסר מורכבות, מין הלך רוח שסבור שהיותך מיעוט מודר פירושו גם היותך אדם טוב. ג. "פוליטיקת הזהות" זרה לרגישויות אקזיסטנציאליסטיות, שלפיהן אנחנו לא שייכים לקבוצה או עדה כזו או אחרת, אנחנו יחידאים. הספר של רחמים מעניין מכיוון שהוא מציג התחבטות בנוגע ל"פוליטיקת הזהות". היסוד המעמדי-כלכלי החזק שקיים בספר מונע ממנו להתרפק על עירק של מעלה ולהתרכז ביפו הקונקרטית של מטה.
עם זאת, למרות עמדותיי הפוליטיות הסוציאל-דמוקרטיות, אני מבחין בין האמונה שלי בסוציאל-דמוקרטיה לתפקידי כמבקר ספרות. התפיסה האידיאולוגית שלי אינה נעדרת מהשיפוט הספרותי שלי (אם כי, אני מקווה, נוכחת בדרך דיאלקטית; למשל, במודל הדיאלקטי לפיו הכירו מרקס ואנגלס בחשיבותו של בלזאק, בגאוניותו, למרות אופייה הריאקציונרי של האידיאולוגיה שלו), אולם אני עומד על כך שיש להבחין בין הפוליטיקה והספרות. וכאן אני מגיע לנושא היחס בין פוליטיקה לספרות.
4. אחת הטענות שהועלו נגדי היא שאני שופט יצירה בקריטריונים אסתטיים, בלי להיות ער לכך שהאסתטיקה היא מנגנון הגמוני, שנועד להדיר קבוצות מרג'ינליות למיניהן. המליצו לי לקרוא את פוקו ובורדייה ולהבין זאת.
ובכן, קראתי את פוקו ובורדייה, ועדיין אני עומד בדעתי. הן מכיוון שאני סבור שהקונטקסט בו נכתבו דבריהם שונה מהקונטקסט בו אני פועל (בורדייה כותב במציאות בה "התרבות הגבוהה" היא ממוסדת, שבעה ואף עבשה, ואכן משמשת ככלי לאבחנות מעמדיות ולהדרה. להגיד ש"התרבות הגבוהה" בישראל חסונה כל כך, או אף משהו שבכלל מזכיר את הסיטואציה הצרפתית, זו בדיחה עצובה; בישראל, להכיר שיר של ביאליק אינו כרטיס כניסה לשום "חברה גבוהה"), והן, במחילה, כי אינני מסכים עמם. למזלי אינני היחיד (בכלל, התפיסה שעם הפילוסופים הפוסט-סטרוקטורליסטיים תמות חוכמה, כפי שנכתב באיוב – ובעצם מתה, כי רובם אינם עמנו ואף מתו בטרם עת; כפי שהעיר פעם בעניין זה, בהומור אירי יבש, טרי איגלטון: God apparently isn't post-structuralist – ושכל מה שנכתב לפניהם הוא הערות שוליים שבדיעבד להם, היא אחת מהרעות החולות של חיי הרוח בישראל).
אני סבור שאובדן הקריטריונים האסתטיים בשיפוט הספרותי לא יסייע במיוחד למצדדים בספרים העוסקים בזהות מזרחית. הוא יסייע בעיקר לשלטון מוחלט ואקסקלוסיבי של רבי המכר ושל הכוחות השיווקיים החזקים העומדים היום, בשוק הספרים הישראלי, מאחוריהם.
אבל הטענה המוזכרת אינה נכונה גם מכיוון אחר. זאת כיוון שאינני אסתטיקן ספרותי.
אני מחפש בספרות את הייחוד שלה, בעיניי, שאינו היפה, אלא כריית הגומחה, יצירת המקום החמקמק האופטימלי בו מתלכדים ויטאליות ומרחק ביקורתי.
לטעמי, הספרות היום – ואני מדבר על עצם נוכוחותו הביזארית מבחינות רבות של המדיום הזה, במה שמכונה התרבות העכשווית – היא (גם) בעלת תפקיד מוראליסטי, בהציעה ריחוק מהרעש והתשוקה-המהונדסת של חברת המדיה וההמונים, אך מצד שני שומה עליה, לטעמי, להיות במגע עם "החיים", במרחק הנכון, כי אחרת תקפא בצינה של היעדר יצריות. בקיצור, התפיסה שלי, או זו שאני משתדל לפתח, היא של שילוב בין הדיוניסי לאפוליני, במושגים של ניטשה הצעיר. שילוב כזה הוא בעל ערך אתי, לא פחות משאסתטי.
אי לכך, התפיסה הספרותית שלי, או זו שאני מנסה לפתח, משתמשת באסתטיקה במובנה המקובל בספרות, למשל זו שצידדה בה "הביקורת החדשה" האמריקאית, באופן אינסטרומנטלי. אני סבור שהיכולת לדבר על המציאות באופן תבוני ונושא משמעות אפשרית אך ורק אם היצירה הספרותית מהווה קאפסולה קשיחה שמצליחה להבחין את עצמה מהשטף של החיים. ההבחנה הזו תתאפשר רק אם ישנה לכידות ומובחנות אסתטיות ביצירה.
בהערת אגב: ועם זאת, למרות תפיסתי, אני משתדל לשמר בי את היכולת להיות מופתע לטובה מיצירה שמציגה תפיסה אחרת.
ודאי, ניתן לחלוק על העמדות הספרותיות והפוליטיות הללו.
המחלוקת מבורכת – האשמה בגזענות לא.
מבקר חופשי 
תגובות
היה נראה שהמגיבים (כולל המכתב) היו טעונים מראש בעמדת התגוננות/תוקפנות, שהמשפט הפותח בביקורת היה לה לפיתיון עסיסי.לא בטוח שהעמדה הזאת לא ניצוקה בעצמה מתבניות גזעניות, כאשר הטענות שהושמעו בשמה היו כלפי מבקר משכיל בשם גלסנר
הי אריק,
נראה לי שפוליטיקת הזהויות מכוונת לא לנוסטלגיה או רנסנס מדומיין, אלא לאימוץ הסטריאוטיפ המדכא שכיוונו נגדך והפיכתו לעניין של גאווה – מקללה שמוטחת בך כאוביקט פאסיבי לזהות אקטיבית שהסובייקט עוטה על עצמו.
כמובן זה יכול להוביל בקלות למהותנות טשפית ולכל מיני אבסורדים. בעצם מדובר בתהליך תראפויטי, בשלב שצריך לעבור.
חוץ מזה רציתי לשבח שסוציאל-דמוקרטיה זה באמת אחלה.
הזיהוי שאתה עורך – של פוליטיקת זהויות עם נוסטלגיה ו/או אוטופיה (שהן שני צדדים של אותה מטבע) אינו לעניין. ראשית, בהחלט אפשר לדמיין אותך "מתחבר" לסבתא שלך מנוישטט (אני מקווה שאני מאיית את זה נכון), מול גל אנטישמיות או שנאת אוסט-יודן של יקים או אפילו מול שלילת הגולה הציוניסטית (מה, אנחנו לא רואים עניין עצום ביידיש, למשל?)
הרעיון שהערכה מחדש של מסורת ומורשת הם כלים רבי עוצמה במאבק בדיכוי תרבותי ופוליטי אינו טיפשי (אם כי אפשר לדון בו ולהתווכח עליו). נוכח העובדה שתרבות עניפה על כל גילוייה – מפיוט דתי ועד תיאטרון שייקספירי "חילוני" (בבגדד, קזבלנקה, סלוניקי, קהיר) – הוכחשה, הולעגה, הודחקה, הושכחה, תוייגה כתרבות "מזרח" נחשלת ו"שפת אוייב" אפשר בהחלט להעמיד אלטרנטיבה של לימוד, העצמה, המשכיות
אף תרבות אינה "אוניברסלית", גם כשהיא מתחזה לכזו. סבך הזיקות התרבותיות שבה כולנו חיים, יוצרים, ונעים – זה האוניברסאלי והאנושי-כללי
(זאת כמובן, מבלי להמעיט בדברי טעם אחרים שכתבת)
ולא מצאתי אותה פוגענית או מקטינה
.
גם מרגישות יתר צריך להזהר ובעיקר לתת לכל אחד לעשות את העבודה שלו כמו שהוא מבין אותה .
תוכל אולי להרחיב בדבר עמדתך האסתטית? היא נדמית כחלק המעניין ביותר של הפוסט הזה, והמקום המוקדש לה זעיר מדי, בהתחשב בכך.
קראתי בעניין רב. מצאתי את עצמי מהנהנת בראשי פעמים רבות לאות הסכמה. אשמח לקרוא עוד פוסטים כאלה שמדברים על יחסך לספרות, ליחס בין הספרות למציאות, ולביקורת. ביחס לכתיבה על העבר: לכתיבה כזאת יש, לדעתי, טעם, במקרה שבו תרבות מסויימת הושפלה או דוכאה ע"י זרם מרכזי בחברה. כתיבה כזאת כמוה כחתירה נגד הזרם הזה, ויותר מאשר היא מלמדת על העבר היא מלמדת על ההווה, שבו יש יותר מקום לתרבות הזאת. לא מתקנים כך את העבר אלא את ההווה. יחד עם זאת אני מסכימה אתך שעצם העיסוק בנושא, לא מבטיח שמדובר בספרות טובה, שבה יש שילוב בין חיוניות לבין חשיבה (אהבתי את איך שהגדרת את זה).
כדאי להוסיף לרשימתך גם את הביקורת המצויינת על "אש בבית" של איריס לעאל.
ובכל זאת: יש כאן בעיה. אפשר היה להימנע ממנה לו היו גם מבקרי ספרות לא אשכנזים מהמיינסטרים (וסליחה אם אתה לא רואה את עצמך ככזה, אבל מי שחושב שעמוס עוז בכלל ראוי להיכנס לקטגוריה של מועמדים לפרס נובל, הוא כזה).
השאלה היא: האם היית כותב על עמוס עוז, שהוא כותב "ספרות רפת" ולכן מאפשר לנו הצצה מקרוב למה שקורה בפרולטריון הקיבוצי? או שעמוס עוז נראה לך ענק רוח, ולא איכר מהקולחוז או "פרולטריון"?
למה הקטגוריות הללו נכפות רק על סופר מזרחי? ולמה כשמזרחים מנסים להתבדל, מדובר על ניכור של אחרים. כשאתיופים או שחורים מתבדלים זה גם ככה? כשהומואים או נשים מתבדלים זה גם מנכר? ואם זה מנכר: אז מה? מה יש? אז שפעם אחת אלו ששייכים לרוב ולמיינסטרים ולא סובלים מכך שהסלקטורים לא מכניסים אותם למועדון (הריקודים, הספרות, האמנות הפלסטית…), ירגישו מה זה להישאר בחוץ.
ועוד משהו מהותי:
את ההסקות שלך אתה עושה מעצמך ומהביוגרפיה שלך. מעשה מאוד בעייתי, שמראה בדיוק את חוסר היכולת לאמפטיה. זו דורשת כניסה לנעליים של האחר ולא דריסת הביוגרפיה שלו ברגל הגסה של נועל הנעליים. להקיש מנויישטט לבגדד, זה כמו להקיש מקוניגסברג לקזבלנקה.
תן לי לנחש, שהקהילה בנוישטט כבר לא קיימת בגלל אנטישמיות אירופית. נכון? ותן לי לנחש, שבשביל משפחתך לדבר יידיש, זה אומר לדבר את שפת הרצוחים ולהחיות את הרצח.
בשביל עיראקים לדבר ערבית, זה להחיות את החיים התוססים של בגדד (רוב היהודים בעירק היו עירונים מבגדד), לדבר את שפת האם הלא רצוחה.
של נעליך לרגע (הן יחכו לך אל תדאג, כמו שמזרחים לא יכולים להינתק מהביוגרפיה שלהם, גם אתה לא תוכל) ונסה לעשות את המעשה שספרות מבקשת ממך ולהיכנס לדמות אחרת ולנעליים שלה. נסה לרגע לא להיות במרכז החוויה. איך זה מרגיש?
ולעמרם – יש בהערותיכם ואחשוב על הדברים. התייחסתי לסוג מסוים של "פוליטיקת הזהות" ויחסה אל העבר, ובחלקים אחרים בפוסט לבעיות אחרות שיש לי עם "פוליטיקת הזהות" בפניה האחרים.
לאיריס ח. – שוב, יש בהערותייך ואחשוב עליהן. עם זאת, בדלנות היא בעייתית בעיניי גם אם הבדלנים יהיו נשים או אשכנזים. והתבטאתי גם בפומבי בעניין אי הבנתי את הפרוייקט היידישיסטי.
לאיתמר – אנסה בהמשך להרחיב על תפיסתי האסתטית (ביטוי שמחייב אירוניה קלה. הנה: אירוניה) שהובאה כאן בראשי פרקים צמוקים.
תודה לכל המגיבים.
לדבר יידיש זה אומר להחיות את החיים התוססים שהיו באירופה לפני הרצח. שלי נעלייך לרגע, ונסי לרגע לא להיות במרכז החווייה. איך זה מרגיש?
לדבר יידיש זה הרבה דברים: בשביל האחד לדבר יידיש זה לחיות את החיים התוססים האלו, בשביל אחר זה למלא צואה של הוריו, בשביל אחרת זה לדבר את השפה שבה שרה לה אימה הרצוחה את שירי הערש.
את מה שאני יודעת על המשמעות של לדבר יידיש למדתי מהרבה מקורות: מהספר של דינה ורדי "נושאי החותם", על בני הדור השני של ניצולי השואה, מאהרון אפלפלד (ראית את הסרט "שפת אם" של הבמאית נורית אביב?) ומאנשים חיים שאני פוגשת ומדברים יידיש.
צריך לתת לאנשים לדבר בשמם: אני לא מדברת בשמם של דוברי היידיש, והם לא עשויים מקשה אחת כמו שאת כותבת בתוקפנות (למה, בעצם?).
אני לא יכולה להיות במרכז החוויה של דובר יידיש שרצחו לו את המשפחה, ולכן אני רק יכולה להתסכל מהצד ולא לצאת נגד שום פרוייקט של החייאת יידיש. מתוך כבוד של מי שמסתכלת מהצד ומתוך היותי מודעת לחשיבות של שפת אם (מהחויה האישית שלי כבת וכאם וגם כמובן מהידע התיאורטי שלי) אני אומרת:
מי שחשוב לו להחיות את היידיש, שיחיה אותה. מי שקשה לו, שלא יעשה את זה. מאיזו סיבה שזה לא יהיה. מי שיש לו התנגדות לזה, שיתנגד, אבל מהטעמים הנכונים ועם כבוד לאנשים שבהם מדובר. בסרט "אשכנז" יש התייחסות לפרוייקט ההחייאה הזה ורואים שם את קורבנות מחיקת היידיש: אולי ניתן להם לדבר בשמם?
ולאריק:
לא היה מאבק שחרור בעולם שלא כלל התבדלות. לא היה תהליך התבגרות שלא כלל התבדלות מההורים וממעגלים חברתיים אחרים ותפיסת מרחק מהם. זה חלק מגדילה ולצאת נגד זה זה לצאת נגד תהליך התבגרות נורמלי. תחשוב גם על זה…
העובדה שזה גורם לך לחוסר נוחות מובנת לי (בטח בתור אמא…), אבל חוסר נוחות זה משהו שמי שאוהב אמנות אמור לברך עליו, לא ככה?
הבדלנות כתהליך התבגרות מקובלת עלי. הבדלנות כדרך חיים היא מתכון לאי תיקון חברה. ואני מדבר כאן על הרובד הפוליטי. המגזור של החברה הישראלית אינו משרת את השאיפה לחברה יותר צודקת. הוא מוליד פוליטיקה של שוחד ושיכוך כעסים מקומי ומגזרי. הבדלנות משרתת את בעלי הכוח כי היא עושה להם את עבודת ה"הפרד ומשול" קלה יותר.
כן, פוליטיקת הזהויות אכן אינה מאפשרת קיום יחידני.
כן, אני מחפשת בספרות את הייחוד שלה, בעיניי, שאינו היפה, אלא כריית הגומחה, יצירת המקום החמקמק האופטימלי בו מתלכדים ויטאליות ומרחק ביקורתי.
יופי של פוסט! וגם, מה שאיתמר אמר.
ולכן דיברתי על מאבקי שחרור, שהם דומים לתהליך התבגרות. כדי שמישהו יהיה חלק מחברה צודקת, הוא צריך קודם להבין מיהו.
אני בתור מזרחית, עוד לא יודעת בדיוק מי אני: אין לי ממי ללמוד את מה שהורי מחקו ואני צריכה להתבדל מהם ומהחברה שאילצה אותם לעשות את המחיקה הזו וללמוד ממזרחים אחרים מה המשמעות של זה. בשבילי ספר כזה של יחזקאל רחמים או איריס לעאל, זה משהו שמאפשר לי קשר לרגש, לידע ולכל מה שקשור בביוגרפיה שלי. וזה לא אומר שאני לא יכולה למצוא את עצמי מוקסמת או מתרגשת גם ב"אלגנטיות של קיפוד" למשל.
חברה אחת סולידרית יכולה להתקיים גם כשיש מגזרים: לא כולנו שווים ולא כולנו אותו הדבר ומשמעותה של סובלנות היא לחיות יחד למרות השוני ולא למחוק אותו כדי לחיות יחד.
זה מה שניסתה תנועת ההשכלה לעשות ליהודים: לדרוש מהם להיות יהודים בבית ו"אנשי העולם" (כלומר, נוצרים) בחוץ. כמו שאנחנו יודעים זה לא עזר. לא בנוישטט ולא באלטשטט.
אתה מבלבל בין התבדלות לבין מגזריות: העובדה שאני מגדירה את עצמי כמזרחית ודורשת שוויון למזרחים, לא אומרת שאני בעד מאבק מגזרי. אני דורשת צדק לכולם, אבל לא במחיר התעלמות מהפרטים שבונים את הקבוצה.
"אלגנטיות של קיפוד", שלא התרשמתי ממנו במיוחד, מדגים ונותן עדות, עם זאת, באופן בוטה ביותר את הסיאוב של "התרבות הגבוהה" בצרפת ואת השנאה משולחת הרסן שהוא מעורר אצל הסופרת, כמו גם הגיבורה/ות שלה, הרואות בהתפלספות הצרפתית ובעיסוק ב"תרבות הגבוהה" העמדת פנים בורגנית. יש בספר הזה, על אף אי גדולתו, הבחנה מעניינת בין תרבות כאטריבוט מעמדי לתרבות כמענה לצורכי הנפש.
רשימה מעולה! גם דברי עמרם, לעיל, מעניינים. ראיתי שכבר נתת לבך לדבר. יופי של רשימה.
דומני שאומרים
'נרצחים' ולא 'רצוחים',
'הנרצחת' או 'שנרצחה' ולא 'הרצוחה'.
כבר נתקלתי בעבר בצורה זו של הפועל באיזה שהוא שיר וזה אכן צרם.
בשביל מה לך להתפלמס עם אלה שכתבו מכתב למערכת בכלל? מה יצא לך מזה? עוד פוסט שטוחן את המאבק והחופש של המזרחי המקופח לעומת האשכנזי העשיר והבריא? עוד סיטגמות ומלחמות סתמיות בגלל שיש אחד שנולד לאמא רומניה ואבא שלו ממרוקו והוא החליט שהוא מזרחי? או בגלל שנולד למשפחה מקופחת אשכנזית מאשדוד והמוצא שלו מרוסיה אין לו עבודה ?
טפשי, סתמי ומיותר.
מן הסתם גם לדבר עיראקית או כל שפת אם מזרחית אחרת זה הרבה דברים. אני מדברת בשמי, בשם מי שהוריה והוריהם לפניהם דיברו יידיש. זה מקביל בעיניי לאותם אנשים שהוריהם והורי הוריהם דיברו עיראקית או שפות אם מזרחיות אחרות. את הסרט "שפת אם" ראיתי ואהבתי מאוד. הפריע לי שתארת את השפה העיראקית כשייכת לחיים תוססים שהיו בעבר, בעוד שאת היידיש תארת (במשוער) כ"שפת אם רצוחה." היה לי חשוב להדגיש שגם היידיש היתה שפה של חיים תוססים.
אין ספק שהיידיש היתה שפה חיה ותוססת: אבל גם אי אפשר להתעלם מהעובדה שדוברי היידיש נרצחו (תודה לנוקדנית) ע"י הגרמנים ומשת"פיהם ואילו דוברי הערבית לא נרצחו. לא היה רצח עם של יהודי עיראק או מצרים או לבנון. אי אפשר להתעלם מהעובדה הזו ולכן אין הקבלה בין המשמעות הרגשית של השפות הללו לדובריהן.
גם היסטורית:
לדוברי היידיש שניצלו מהמחנות, היתה מוטיבציה פנימית לשכוח את השפה או לא לדבר אותה.
יהודי עיראק נאלצו להגיע לישראל בעקבות הסכם בין ממשלת עיראק לממשלת ישראל: הם לא היו ציונים ולא היתה להם מוטיבציה פנימית להגיע לישראל. אלו מביניהם שהיו להם דרכונים בריטיים נסעו לאנגליה. שווה לראות את "שכח מבגדד" ולשמוע את התיאורים של העיראקים שמדברים בשמם על חוסר האפשרות לדבר בערבית, כבר כילדים בגן.
בנוסף:
ערבית היא בישראל שפת האויב. לומדים אותה לא כדי ללמוד תרבות אחרת אלא כדי להגיע למודיעין. גם כאן יש הבדל במוטיבציה של הלימוד שלה, לעומת לימוד היידיש כשפה שיש להחיות אותה (שוב, כי רוב דובריה נרצחו באכזריות).
אז למרות המגוון של המוטיבציות והביוגרפיות, הצל הענק ומטיל האימה של השואה זה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו.
וזה לא במקרה שהדיון מגיע לפה: כי מה שעשו ליהודי המזרח היה בבחינת "לנו אין, גם לכם לא יהיה". אם ראית את "מבצע מוראל" אפשר לראות איך בפירוש המוסד הולך להציל ילדים מרוקאים משואה מדומיינת, יותר מעשר שנים אחרי שהנאצים נחלו תבוסה ועוד במרוקו. בשם הטירוף הזה לקחו ילדים מהוריהם, שיקרו להם והעלו אותם על מטוס ל"קייטנה" והבריחו אותם לקיבוצים בישראל.
פה הבעיה.
כפי שאמרת, איריס, את לא יכולה להיכנס לנעליהם של בני דוברי היידיש שניצלו, ולכן אני מציעה לך להניח להם לומר את שעל ליבם בדרכם, ולא לשער עבורם איך הם מרגישים בדיוק כפי שאת לא רוצה שידברו בשמך. לא כל דוברי היידיש נרצחו. היו ניצולי מחנות שרצו להמשיך לדבר יידיש וגם המשיכו. היו ניצולים שלא היו ציונים ורצו להגיע לישראל כדי לחיות בין יהודים. דוברי היידיש לא עשויים מקשה אחת, והמוטיבציות להחיות את השפה רבות. בקיצור איריס את כל מה שאת מבקשת למען עצמך תכבדי גם אצל זולתך.
אם לא שמת לב, הדיון כאן הוא על ספר שבחור עיראקי כתב ואני לא רואה למה את צריכה "לגנוב" אותו לכיוון היידיש.
הדיון הוא גם על ביקורת שכתב מבקר אשכנזי, ושפט את הסופר ובעקבותיו את הספר, לפי הביוגרפיה שלו.
הבאתי מספיק מראי מקום שלפיהם אני מצטטת דוברי יידיש ואני לא צריכה את רשותך או הצעותייך כדי להביע את דעתי בענין.
דוברי היידיש חשובים כאן רק לצורך ההשוואה: זה לא דיון על החייאת היידיש אלא על מחיקת הערבית. את מחיקת הערבית אגב, עשו העגלון מפלונסק וציונים רבים, שהם יהודים מתבדלים. אבל כשאשכנזים מתבדלים זה כנראה בסדר.
בכל מקרה: אם אמרתי בעצמי משהו וגם נהגתי לפיו, אין צורך שתחזרי על הדברים שאני אמרתי (שוב בתוקפנות, שוב את מורידה לי פקודות. די כבר השתחררתי מהצבא למרבה השמחה). ואם את חושבת שאני לא מכבדת משהו, אז כדאי לבנות טיעון כדי שאוכל להבין: מה פה לא מכבד? לפחות תני הזדמנות להתנצל. (ושוב: למה התוקפנות הזו כלפי? מה קרה? אי אפשר לנהל דיון כמו בני אדם?)
אבל אם נורא דחוף לך להיות המפקדת, אז אני יכולה לנסות לעבור לדום ולהסתדר בשלשות. אולי זה לפחות ירגיע את האגרסיות קמעה.
ניסיתי להראות בפוסט שלם שלא שפטתי סופר לפי הביוגרפיה שלו…אבל את כנראה לא מסכימה.
בכל מקרה, אשמח אם יורדו הטונים.
איריס, את היית הרבה יותר אלימה מחני, סתם מבט מהצד.
במילה "שלו" התכוונתי אליך: כלומר שאתה שופט את הדברים לפי הביוגרפיה שלך, לא של הסופר. זה מה שאתה כתבת, וזה מה שניסיתי להראות כבעייתי.
אני מסכימה איתך לגמרי דווקא שלא שפטת את הספר לפי הביוגרפיה של הסופר ואני גם לא חושבת שאתה גזען (לכן הבאתי את הדוגמא של איריס לעאל). אני רק חושבת שיש לך כתם עיוור כאן: אתה שייך בישראל לצד שהוא ה"סטנדרט" (גם אני אגב…, כפי שאני נתפסת ע"י אחרים שלא מכירים את דעותי) ורואה את הדברים מהזוית הזו בלבד. בשבילי זויות רבות יותר נתפסות כהעשרה וכמבקר ספרות ואדם יש לך רק מה להרוויח מהרחבה של הזוית, לא?
לתומי חשבתי שהעגלון מפלונסק נרצח ע"י הנאצים. עכשיו אני מבינה מדברייך שהוא רוצח. רוצח של השפה הערבית. האם הבנתי נכון? שאת מאשימה את ניצולי השואה ברצח השפה הערבית? התלבטתי רבות אם להגיב על התגובה האחרונה והאלימה שלך. זאת מבחינתי התגובה האחרונה בדיון הזה שהעברת לפסים אישיים, ודרך אגב כל המילים שנדמו לך אלימות בתגובות שלי הן שלך.
אוקיי. הבנתי. רק אעיר שאם אני סטנדרט אז מצב המיינסטרים מוזר מעט(:
צרפת זו גם ארץ ולא רק ז'אנר, אתה יודע.
העגלון מפלונסק או אולי בנו של העגלון מפלונסק הוא הכינוי שההיסטוריון תום שגב כינה את בן גוריון. ובן גוריון אחראי בהחלט למחיקתה של השפה הערבית ע"י דובריה בישראל.
זה הכל.
הוא לא נרצח ע"י אף אחד לא מת בשיבה טובה וקבור במדרשת שדה בוקר.
מה לניצולי השואה ולערבית? רק לך פתרונים.
במקום ה"לא" שיצא לי…קורה.
בורדייה נמצא על קו התפר. זאת כיוון שהוא משתמש בכלים פוזיטיביים למהדרין למטרות פוסט-סטרוקטורליסטיות למהדרין: כלומר לערעור האובייקטיביות של דיסקורס זה או אחר. הפוסט-סטרוקטורליזם עצמו הוא מושג נזיל מאד, בעל הגדרה חמורה (כהתעמתות עם הסטרוקטורליזם ודה-סוסיר, לפיה, אולי, רק דרידה ראוי לשם הזה) ורחבה (הזרם האנטי רציונליסטי במחשבה הצרפתית. בורדייה, שאני אגב מאד מחבבו, כאמור נמצא על התפר.
דיבור יידיש במקומות ציבוריים.
לגבי הצורך של המזרחי להנכיח את זהותו המזרחית בניגוד לאשכנזי- אולי המצב דומה לצורך של הלהט"בים להנכיח את זהותם לעומת הסטרייטים. זהות הרוב ברורה וקיימת במרחב כל הזמן, המיעוט המודר הוא זה שצריך להנכיח את קיומו.
"אינני מאמין שהתשוקה לשיקום כזה ולרנסנס כזה היא עזה באמת ומדידה שינה מעיניהם של המצדדים בהם.
מהיכן אני יודע זאת? מניין עזות המצח? פשוט, אני שופט מעצמי."
איזו טענה מדהימה. אז אני גם לא מאמין לאלה שאוהבים באמת פרחים, כי אני לא מתחבר לפרחים, ואני פשוט שופט מעצמי. זה לא קצת מתנשא?
אתה גם עושה קריקטורה מפוליטיקת הזהויות בכלל והפרוייקט המזרחי בפרט, ומעמיד אותה בדיכוטומיה לפוליטיקה מעמדית, אבל זאת כבר יוהרה מסוג אחר.
הניסוח שלך על "תשוקה לשיקום כזה ורנסנס כזה" שאולי "מדירה שינה" היא דרמטיזצית יתר (שמטרתה להלעיג) של צורך אנושי פשוט בכבוד וכבוד עצמי. שלא בטובתו נגרר הדיון ליידיש (כמה ערמומיים האמצעים הרטוריים שהופכים תמיד כל סיפור להיות עליכם, האשכנזים) – אבל, למרות קשרים בין שלילת הגולה (האשכנזית, על תרבות היידיש המודרנית המוכחשת ומולעגת שלה) ושלילת המזרח (על יהודיו, ערביו, ומה שביניהם) – ועבודות של שחינסקי ז"ל ורז-קרוקוצקין יבל"א עסקו בכך מפורש – בכל זאת הדיון על ייחודה של הזהות התרבותית המזרחית…
והייחוד הזה, כפי שכבר ציינתי למעלה, היא העובדה שרובד אינטימי ויקר של זכרונות, אורחות, טעמים, מסורות, מנהגים, לשונות, מבטאים, ותרבות עילית תוייק ותוייג על תרבות שלטת כ"תרבות אוייב" שהיא גם שטנית וגם נחותה, והויתור על הרובד הזה – שהיה חלק אינטגרלי מזהותו התרבותית של דור שלם – הפך לתביעה מוחלטת ככרטיס כניסה ל"כור ההיתוך"
משום כך עניין מחודש – יומיומי, פשוט, טבעי, אנושי, והרבה פחות דרמטי מ"רנסנס" – הוא גם דרך לחזור ולמצוא קול עכשוי, אמצעי מבע, וסוג של דימוי עצמי (פרטי או משותף) ריבוני ושלא על דרך השלילה
הדיכוטומיות "התבדלות – התבוללות" הן שקריות – בני ובנות אנוש חיים בסבך של זהויות: משפחה, מגדר, לאום, שבט, מעמד, דת, קהילה, מרחב לשוני, אוריינטציה תרבותית. חייהם החברתיים והתרבותיים הם תנועה מתמדת, מגששת וחותרת, בסבך של זיקות, נאמנויות, תחושות שייכות, ונטיות גמישות ומשתנות. ההיסטוריה הרשמית של בעלי שררה ואינטרסים, לעומת זאת, תמיד תציג את ההווה כתוצאה של התפתחות בלתי נמנעת, ותמיד תספר את העבר באופן שימנע ערעור על הקטגוריות שהיא מכוננת, ויהפוך אפשרויות אחרות לבלתי נתפשות ובלתי ניתנות למחשבה ו/או ביטוי.
והיא תמיד תציג את הצד השולט כ"אוניברסלי" ו"אובייקטיבי" (הוא טבעי, מקורו אלוהי, הוא נכון כי הוא נאור, וכו וכו וכו), ואת האחרים כיחסיים ומוגבלים ("אתניים" יענו), בעוד שכולנו יודעים וחשים שזהויות קולקטיביות אינן בהכרח מתחרות, אקסקלוסיביות, או זרות ….
והערה אחרונה: אני מסכים עם איריס (ואתך) לגבי שיפוטך האסתטי, ובכל זאת ההתרעה בפני הטייה סטריאוטיפית מסיבות ביוגרפיות קיימת תמיד. אפילו בביקורת משבחת: המשורר יעקב ביטון, שהוא בעיני משורר מצוין, אבל מודע היטב למסורת שירה מודרנית אירופית, עימה הוא מתכתב ואליה הוא מתייחס במודע ובמובהק, זכה דוקא ממהלליו (כולל על גב ספרו) לשמות תואר היאים לאיזה "פרא אציל" עז רגשות, סםונטני ולא מסוגנן. מביך
אני קורא את דבריך ומוצא בהם דברי טעם.
אך בצדם אני מוצא את הדברים שעליהם אני מלין ואותם אתה מזים כביכול.
משפט שכתבת כמו "כמה ערמומיים האמצעים הרטוריים שהופכים תמיד כל סיפור להיות עליכם, האשכנזים". האם אתה מבין כמה הוא פוגעני? וכן, כמה הוא מבטא עמדה בדלנית? כמה הוא מייצר סטיראוטיפ "אשכנזי" של בעל כוח שבע וערמומי?
מי הם האשכנזים הללו? מה הקשר ביני לביניהם?
והטענה על אוניברסליות המוצגת ככזו באופן כוזב. באמת ובתמים אינני מבין אותה. המדע המודרני, למשל, הוא "אשכנזי"? האם אתה, כמזרחי, כופר בגרביטציה? האם אני כ"אשכנזי" קרוב משפחה של גליליאו וניוטון? יש קשר דפ בינינו?
האם תנועת הנאורות היא "אשכנזית"? האם יש קווי השקה בין קאנט לגאון מוילנא בניגוד לחיד"א או לר' חיים בן עטר?
הערכים האוניברסליים שאני מאמין בהם (רוב הזמן, גם אני נח לפעמים) הם לא אשכנזים בעיניי בשום דרך.
אני קורא את דבריך ומוצא בהם דברי טעם.
אך בצדם אני מוצא את הדברים שעליהם אני מלין ואותם אתה מזים כביכול.
משפט שכתבת כמו "כמה ערמומיים האמצעים הרטוריים שהופכים תמיד כל סיפור להיות עליכם, האשכנזים". האם אתה מבין כמה הוא פוגעני? וכן, כמה הוא מבטא עמדה בדלנית? כמה הוא מייצר סטיראוטיפ "אשכנזי" של בעל כוח שבע וערמומי?
מי הם האשכנזים הללו? מה הקשר ביני לביניהם?
והטענה על אוניברסליות המוצגת ככזו באופן כוזב. באמת ובתמים אינני מבין אותה. המדע המודרני, למשל, הוא "אשכנזי"? האם אתה, כמזרחי, כופר בגרביטציה? האם אני כ"אשכנזי" קרוב משפחה של גליליאו וניוטון? יש קשר דפ בינינו?
האם תנועת הנאורות היא "אשכנזית"? האם יש קווי השקה בין קאנט לגאון מוילנא בניגוד לחיד"א או לר' חיים בן עטר?
הערכים האוניברסליים שאני מאמין בהם (רוב הזמן, גם אני נח לפעמים) הם לא אשכנזים בעיניי בשום דרך.
אני רואה שעמרם לא מגיב (מה קורה, עמרם?) ואולי הדיון כבר ירד לתהום הנשיה של האינטרנט.
לא ראיתי שהוא מתייחס למדע כמשהו "אשכנזי", אבל המדע בהחלט מנוכס ככזה, אירופאי (מה שלא אומר שצריך להסכים עם זה).
תנועת ההשכלה היא אבל, כמו תנועת הלאומיות והציונות בתוכה, ענין אירופאי ולכן אשכנזי לעילא. יהודי ארצות האיסלם לא היו ציונים, כי לא היה אז גל לאומני שם (הוא הגיע מאוחר יותר ביבוא מאירופה).
לכן אין אצל יהודים אלו מושג של "דתי" ו"חילוני" ומהסיבה הזו המציאו האשכנזים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את המושג "מסורתי". יהדות המזרח לא עברה פיצולים כאלו, כי היא יהדות אחרת. אין בה אורתודוקסים, לא רפורמים ולא ליברלים או קונסרבטיבים. יש פשוט "יהודים". וזהו. זו דוגמא אחת שמראה לך, שקטגוריות החשיבה שלך, שונות מאלו של יהודים לא אשכנזים. אנחנו לא רק מבשלים את האורז אחרת.
הערכים האוניברסליים שאתה מאמין בהם לא שונים ודאי מאלו שאני מאמינה בהם, אבל המציאות שכל אחד מאיתנו היה חי בה לו הייתי עוברת סוציאליזציה מזרחית, היתה מאוד שונה.
אתה אולי לא רואה את הקשר בינך לבין האשכנזים שמנהלים את ישראל, כי לבעל הפריבילגיות הזכויות שלו תמיד שקופות. השחור אבל יודע מוקדם מאוד שהוא שחור. משקפים לו את זה כל הזמן.
אתה נהנה מהפריבילגיות הללו כי אתה אשכנזי: כי כאשכנזי יותר קל לך להתקבל לאוניברסיטה, לעבודה ולהיות מבקר ספרותי (וכן, אני יודעת שזו לא מציאה, אבל בתוך הג'ונגל הזה שקוראים לו ישראל, יש לך עדיין יתרונות שאין לגבר עיראקי או למהגר עבודה מגאנה, שלא לדבר על אם חד הורית אתיופית). מערכת שלמה עומדת לשירותם של אשכנזים, מהכסף של כולם.
מספיק להציץ על דו"ח התרבות וחלוקת הכספים בישראל, שבו אין תקצוב לשום מוסד תרבות אתיופי למשל. נאדה. אפס.
קראתי את דברייך. שתי הערות: א. להיות מבקר ספרות זו כן מציאה(:. ב. אינני רוצה להיכנס לעניינים ביוגרפיים-אישיים, אבל ההנחה שלך שהיה לי קל, כאשכנזי, מוטעית. לכן אני מבכר קריטריונים מעמדיים וסוציו-אקונומיים על פני קריטריונים עדתיים: הם פשוט יותר משקפים באופן רציונלי מאשר משתתפים בתיאטרון של דימויים כאלה ואחרים. בקריטריוניים המעמדים כלולים רכיבים של מרכז ופריפריה, יכולות מוביליזציה וכו', שחותכים לאורך כל העדות (ושוב, אכן, אם מתאם גבוה בין מוצא עדתי למעמד). האשכנזים, שקל כל כך לאגדם ביחד ברטוריקה הזועמת, אינם עשויים מקשה אחת.
בכלל, נראה לי שיש לזעם שלך, שאני מבין את הסיבות לו, לאקונה אחת גדולה. הזעם מוליד איזו תפיסה של קונספירציה כלל אשכנזית כנגד המזרחים ולפיכך דמוניזציה של האשכנזים. לטעמי, הזעם הזה לא מסייע לעניין המזרחי, אלא מרחיק ממנו תומכים בתביעות הצודקות שכלולות בו.
כמה פעמים אמרתי לך להגיה תגובה לפני שליחה. תגובה גם היא ראויה לכבוד הזה. בכל מקרה, אני מקווה שמה שניסיתי לומר הובן.
אינני מבין בדיוק את הדיון המתלהם ביידיש או בעירקית.
אם העברית אינה עומדת במרכז החיים התרבותיים בישראל אז על מה אנחנו מדברים?
ומתי יתחילו להבין כל מומחי המגדרים והזהויות כי לספרות ערך סגולי משלה שאינו מותנה מעמד אלא מותנה כישרון, תרבות, שפה,השכלה וכו'
וכל ביקורת היא אותו העניין עצמו: מערכת עצבים יחודית של האדם המבקר הקולטת את כובד משקלו ואיכותו של הדבר המבוקר.
אינני מבין בדיוק את הדיון המתלהם ביידיש או בעירקית.
אם העברית אינה עומדת במרכז החיים התרבותיים בישראל אז על מה אנחנו מדברים?
ומתי יתחילו להבין כל מומחי המגדרים והזהויות כי לספרות ערך סגולי משלה שאינו מותנה מעמד אלא מותנה כישרון, תרבות, שפה,השכלה וכו'
וכל ביקורת היא אותו העניין עצמו: מערכת עצבים יחודית של האדם המבקר הקולטת את כובד משקלו ואיכותו של הדבר המבוקר.
אינני מבין בדיוק את הדיון המתלהם ביידיש או בעירקית.
אם העברית אינה עומדת במרכז החיים התרבותיים בישראל אז על מה אנחנו מדברים?
ומתי יתחילו להבין כל מומחי המגדרים והזהויות כי לספרות ערך סגולי משלה שאינו מותנה מעמד אלא מותנה כישרון, תרבות, שפה,השכלה וכו'
וכל ביקורת היא אותו העניין עצמו: מערכת עצבים יחודית של האדם המבקר הקולטת את כובד משקלו ואיכותו של הדבר המבוקר.
לצערי לא קראתי את הביקורת המדוברת (האם היא זמינה ברשת במקרה?).
באשר לרשימה הזו, אני לא מסכים עם הטיעון שלך ומהרבה סיבות, אבל את רובן איילת, עמרם ואיריס כבר ניסחו טוב יותר ממה שאני כנראה הייתי עושה..
דבר אחד שאני תוהה לגביו ואשמח לשמוע את דעתך בנידון הוא הטיעון בדבר המעמד. למעשה, אתה מבקש לראות במעמד קטגוריה פוליטית עדיפה לניתוח המציאות. אבל למה בעצם מעמד צריך לבוא במקום קטגוריות אחרות (כמו "מוצא" נניח) ולא בנוסף עליהן? אני מניח ששנינו נסכים שהקטגוריה יהודי/ערבי למשל, תתגלה כרלוונטית ביותר בהקשרים חברתיים מסוימים וכגורלית הרבה יותר מהמשתנה המעמדי (מן הסתם גם אם נשארים בתחומי הקו הירוק). למה זה לא יכול לעבוד, בחתך אחר, במקרה של מזרחים/אשכנזים? למה הזווית הזו נתפסת בעיניך כמבטלת את הזווית המעמדית?
אם אתה טוען שתודעה מזרחית או מאבק מזרחי באים על חשבון תודעה מעמדית או מאבק מעמדי, זאת טענה שצריכה בעיניי ביסוס הרבה יותר רציני. במיוחד אם לוקחים בחשבון את העובדה שאנשים רבים פועלים בשתי החזיתות באותו זמן (ודי בגלישה מזדמנת לאתר העוקץ). דוגמת הנגד שלך – עשירים ממוצא מזרחי ש'"מנפנפים" במוצאם – אינה מחלישה את טיעוניהם של אלו שאתה מייחס להם התבדלות. בשתי מילים: אז מה? הרי מדבריך עולה שגם אתה מכיר בחפיפה בין מעמד והשתייכות עדתית.
לבסוף, גם אם מקבלים את המעמד כקטגוריה מרכזית, אפשר להעלות שאלה בדבר דרך ההבנייה המעמדית. איך תקבע מהו מעמדו של אדם? האם שני אנשים בעלי אותו אוברדראפט בבנק משתייכים בהכרח לאותו מעמד? למיטב ידיעתי, תיאוריות מסוימות של מעמד בכל מקרה מדברות על תהליך מורכב יותר שכולל יותר מאשר "מצב מטריאלי" במובן המקובל שלו. האם אתה לא רואה מצב שבו השתייכות עדתית או לאומית משמשת כאחת מאבני הבניין המעמדיים? ואם כן – למה זה כזה בעייתי להדגיש את זה?
לצערי לא קראתי את הביקורת המדוברת (האם היא זמינה ברשת במקרה?).
באשר לרשימה הזו, אני לא מסכים עם הטיעון שלך ומהרבה סיבות, אבל את רובן איילת, עמרם ואיריס כבר ניסחו טוב יותר ממה שאני כנראה הייתי עושה..
דבר אחד שאני תוהה לגביו ואשמח לשמוע את דעתך בנידון הוא הטיעון בדבר המעמד. למעשה, אתה מבקש לראות במעמד קטגוריה פוליטית עדיפה לניתוח המציאות. אבל למה בעצם מעמד צריך לבוא במקום קטגוריות אחרות (כמו "מוצא" נניח) ולא בנוסף עליהן? אני מניח ששנינו נסכים שהקטגוריה יהודי/ערבי למשל, תתגלה כרלוונטית ביותר בהקשרים חברתיים מסוימים וכגורלית הרבה יותר מהמשתנה המעמדי (מן הסתם גם אם נשארים בתחומי הקו הירוק). למה זה לא יכול לעבוד, בחתך אחר, במקרה של מזרחים/אשכנזים? למה הזווית הזו נתפסת בעיניך כמבטלת את הזווית המעמדית?
אם אתה טוען שתודעה מזרחית או מאבק מזרחי באים על חשבון תודעה מעמדית או מאבק מעמדי, זאת טענה שצריכה בעיניי ביסוס הרבה יותר רציני. במיוחד אם לוקחים בחשבון את העובדה שאנשים רבים פועלים בשתי החזיתות באותו זמן (ודי בגלישה מזדמנת לאתר העוקץ). דוגמת הנגד שלך – עשירים ממוצא מזרחי ש'"מנפנפים" במוצאם – אינה מחלישה את טיעוניהם של אלו שאתה מייחס להם התבדלות. בשתי מילים: אז מה? הרי מדבריך עולה שגם אתה מכיר בחפיפה בין מעמד והשתייכות עדתית.
לבסוף, גם אם מקבלים את המעמד כקטגוריה מרכזית, אפשר להעלות שאלה בדבר דרך ההבנייה המעמדית. איך תקבע מהו מעמדו של אדם? האם שני אנשים בעלי אותו אוברדראפט בבנק משתייכים בהכרח לאותו מעמד? למיטב ידיעתי, תיאוריות מסוימות של מעמד בכל מקרה מדברות על תהליך מורכב יותר שכולל יותר מאשר "מצב מטריאלי" במובן המקובל שלו. האם אתה לא רואה מצב שבו השתייכות עדתית או לאומית משמשת כאחת מאבני הבניין המעמדיים? ואם כן – למה זה כזה בעייתי להדגיש את זה?
לצערי לא קראתי את הביקורת המדוברת (האם היא זמינה ברשת במקרה?).
באשר לרשימה הזו, אני לא מסכים עם הטיעון שלך ומהרבה סיבות, אבל את רובן איילת, עמרם ואיריס כבר ניסחו טוב יותר ממה שאני כנראה הייתי עושה..
דבר אחד שאני תוהה לגביו ואשמח לשמוע את דעתך בנידון הוא הטיעון בדבר המעמד. למעשה, אתה מבקש לראות במעמד קטגוריה פוליטית עדיפה לניתוח המציאות. אבל למה בעצם מעמד צריך לבוא במקום קטגוריות אחרות (כמו "מוצא" נניח) ולא בנוסף עליהן? אני מניח ששנינו נסכים שהקטגוריה יהודי/ערבי למשל, תתגלה כרלוונטית ביותר בהקשרים חברתיים מסוימים וכגורלית הרבה יותר מהמשתנה המעמדי (מן הסתם גם אם נשארים בתחומי הקו הירוק). למה זה לא יכול לעבוד, בחתך אחר, במקרה של מזרחים/אשכנזים? למה הזווית הזו נתפסת בעיניך כמבטלת את הזווית המעמדית?
אם אתה טוען שתודעה מזרחית או מאבק מזרחי באים על חשבון תודעה מעמדית או מאבק מעמדי, זאת טענה שצריכה בעיניי ביסוס הרבה יותר רציני. במיוחד אם לוקחים בחשבון את העובדה שאנשים רבים פועלים בשתי החזיתות באותו זמן (ודי בגלישה מזדמנת לאתר העוקץ). דוגמת הנגד שלך – עשירים ממוצא מזרחי ש'"מנפנפים" במוצאם – אינה מחלישה את טיעוניהם של אלו שאתה מייחס להם התבדלות. בשתי מילים: אז מה? הרי מדבריך עולה שגם אתה מכיר בחפיפה בין מעמד והשתייכות עדתית.
לבסוף, גם אם מקבלים את המעמד כקטגוריה מרכזית, אפשר להעלות שאלה בדבר דרך ההבנייה המעמדית. איך תקבע מהו מעמדו של אדם? האם שני אנשים בעלי אותו אוברדראפט בבנק משתייכים בהכרח לאותו מעמד? למיטב ידיעתי, תיאוריות מסוימות של מעמד בכל מקרה מדברות על תהליך מורכב יותר שכולל יותר מאשר "מצב מטריאלי" במובן המקובל שלו. האם אתה לא רואה מצב שבו השתייכות עדתית או לאומית משמשת כאחת מאבני הבניין המעמדיים? ואם כן – למה זה כזה בעייתי להדגיש את זה?
סחטין שהצלחת להסתפח לשוק המציאות…
ובענין השני:
קוראים לי איריס חפץ והתחנכתי כאשכנזיה. למדתי באוניברסיטה שנים רבות ולא עשיתי את המסלול המזרחי הרגיל. ובכל זאת: הביוגרפיה האישית שלי או שלך כאן הן לא הענין. מי שעשה מזה ענין זה אתה: אתה לקחת את זה כרפרנס לחויות, השווית את החויה של הסופר לזו שלך והגעת לשיפוט. העובדה שעשית את זה בלי עכבות, לא בפליטת פה, אלא בכתיבה בפוסט, מראה עד כמה זה נראה לך טבעי. ואני מבינה שזה נראה ככה בישראל. אבל מבקר ספרות באירופה שהיה כותב על (נגיד) "אלגנטיות של קיפוד" שהחויות של הסופרת המרוקאית הן ככה וככה כי הוא השווה לשלו (והוא בא מהבורגנות הצרפתית) היה חוטף. והאמת: הוא לא היה מעיז לכתוב את זה, אלא כפרובוקציה. ופרובוקציה דורשת מודעות לבעיה, מה שאצלך בכלל לא היה.
בישראל יש קורלציה גבוהה ועם הזמן הולכת וגדלה בין מרכז-פריפריה לבין אתניות, בין מעמד והשכלה ואתניות. להגיד "פריפריה", זה כמו להגיד "מזרחים". הרי גם אני באתי מהפריפריה (באר שבע) ועדיין יש לי תואר של אוניברסיטה מהפריפריה ותואר נוסף של אוניברסיטה בברלין. אז מה? זה נעשה בניגוד לסיכויים ולמסלול שייעדו לי (בעקבות חמקנותה של אימי ומחיקת התרבות המזרחית אצלנו במשפחה, כבר על ידה).
לא מדובר כאן בזעם (למרות שאני תופסת את הזעם דווקא כמשהו חיובי). אני כבר מזמן לא זועמת, כיוון שזעם זה משהו שמגיע בתחילתו של מאבק (בהתבדלות, בשחרור, הוא נדרש לבנית בסיס מוטיבציוני למציאת זהות). אני בעיקר עצובה, ולכן גם בתהליך של ויתור איטי.
אני גם לא חושבת שיש פה שום קונספירציה: הבנאליות של הדברים מדברת בעד עצמה. גם כפמיניסטית אני לא רואה שום קונספירציה. רק החלשים צריכים לעשות קונספירציות: מערכת ממוסדת של כוח ושלטון גברי, מספיק לה שתתחזק את הקיים. וגם לא שום דמוניזציה של אשכנזים. יש לי ילדים אשכנזים ואבות אשכנזים.
עכשיו השאלה המעניינת היא: למה אתה מייחס לי את זה ומה זה אומר על התגובה שלך?
יש כאן עובדה אחת ברורה ממה שאתה כותב:
התגובה של יחזקאל רחמים תפסה אותך מופתע. אתה תפסת את הביקורת שלך בכלל כחיובית ולא הבנת מאיפה זה בא. חשבת אפילו אולי שהוא ישמח עליה.
כלומר: בסופו של דבר מתגלה כאן בעיה בתפיסה שלך לשיטתך (עוד לפני שכתבתי מילה אחת). יש את זה כמובן לכולנו והשאלה היא האם אתה לוקח את זה כהזדמנות להבין מאיפה זה בא.
המדיום של האינטרנט מאפשר לנו היום תהליך אינטראקטיבי שפעם לא התאפשר, ואתה מנצל אותו פה. לו היה מעניין אותך רק לכתוב מונולוגים לעיתון, זה סיפור אחר. הרושם שלי היה שאתה מחפש משהו אחר ולכן הגבתי.
קראתי את הערותיכם המעניינות. אשתדל להגיב בקרוב, כשיתפנה לי מעט זמן למחשבה וכתיבה. רק הערה אחת לאיריס: ההפתעה או אי ההפתעה שלי מתגובות לעבודתי כמבקר אינן קשורות רק ליחסים בעלי גוון פוליטי כזה או אחר שיש ביני לבין המבוקרים. הן קשורות לעצם ההגדרה של תפקיד המבקר, תפקיד שיש בו מעצם טיבו יסוד שמרגיז הרבה אנשים, וקצת בצדק. לכן לא הייתי מפיל את התגובות לביקורתי ואת תגובתי להן רק ליחסי אשכנז/מזרח אלא ליחסים המורכבים לא פחות, אם כי בקנה מידה קטן לאין שיעור, בין מבקרים למבוקרים. לעיתים נוח להרחיב את זווית הראיה ליחסי מזרח מערב על מנת לא לראות שיש כאן סיפור קטן בהרבה של כעס (וייתכן ומוצדק) על ביקורת של אחד מבקר שנכתבה על אחד סופר.
אני נאלץ לענות לשאלותיך בחיפזון מסויים ובשטחיות הנובעת ממנה. קודם כל, אני שב ומדגיש (בפעם השלישית) שאני במקרה מסכים עם ביקורתך/שיפוטך את שירי רחמים, ועם חלק ניכר ממה שכתבת בפוסט. שנית, כידוע, הויכוח/דיון שמסתמן כאן מנוהל גם על ידי מאורות גדולים (גדולים ממני בהרבה, לכל הפחות). ושלישית, שההערה הפולמוסית על "האשכנזים" כוונה כלפי חני וההסטה של הדיון ליידיש, שהיא אופיינית בעיני לרטוריקה מסויימת (ואשוב לכך אולי בהמשך). תגובתך מעידה בעיני שאינך שולל פוליטיקה של זהויות בכלל, אלא פשוט לא מרשה לי להשתמש בקטגוריות מכלילות של "אשכנזי" (ואולי גם "מזרחי"), בעוד שאין לי ספק שאתה עצמך מכונן קטגוריה של "יהודי" נוכח אנטישמיות או בנסיבות אחרות, וגם די סלחן כלפי "שחור" בארה"ב (או בדרא"פ)… מה לעשות, לא לכל אחד יש (אותה) "אוזן מוזיקלית" לניואנסים של גזענות והתנשאות
ועכשו לעניין: דוקא מפני שאני מסכים עם הערתך על המדע (ועל ניוטון הגר"א והחיד"א) אין שום סיבה לדרדר ולנוון כל דיון ברב תרבותיות לשאלה של רלטיביזם מדעי (או מוסרי). המדע הוא אכן גילוי של הרוח האנושית האוניברסאלית (כמו דת או שירה). למרות הניסוח הלא טוב שלך – מה פירוש "כופר בגרביטציה"? הרי גם חוק הגרביטציה עצמו – כמו המדע! – הוא תוצר של הקשר היסטורי, ועבר גלגולים (ניוטון, איינשטיין, ווילר), הוא גם לא זקוק לי – לאמונתי או לכפירתי – בשביל להתקיים או לא. אם שאלת האם אני כופר באופן חשיבה "מדעי" (לא אירופי! הרי פילוסופים ערבים ופרסים היו בין מעצביו או לפחות בין משמרי ומפתחי מסורת יוונית שלו), ועד כמה הוא דרך לדעת "אמת אובייקטיבית ואוניברסאלית", הרי שלא צריך להיות מזרחי, מספיק להיות אפילו אשכנזי עם עמדה אפיסטמולוגית – אידיאליסט, סוליפסיסט, סוג של נומינליסט (כמוני), כדי לדעת שאמיתות-לכאורה מדעיות הן גם ביטוי של הקשר חברתי, תרבותי, לשוני. ובודאי במדע "רך" כמו סוציולוגיה או אנתרופולוגיה פיזית, שהעמידו עצמן לרשות תורות גזע (ופרקטיקות) מחרידות בעולם ובארץ. אבל גם לא על המדע הדיון.
וחשוב מכל: אתמול התבשרנו על מותו של קלוד לוי-סטרוס, שלצד חידושיו המתודולוגיים והדיסציפלינאריים העלה תרומה הומניסטית עצומה, כשהוא מזהה את החשיבה האנושית בכל מקום ובכל זמן כ"אוניברסאלית". דוקא מעמדה כזו אפשר לכבד את הרוח האנשוית על כל מבעייה. את הטענה על האירופיות של המדע (במעורב עם העליונות של התרבות האירופית) דוקא מעלים בקביעות דוברים אשכנזים (אתה רואה שאני לא שואל אותך אם להשתמש בביטוי המוצדק הזה, לפחות בהקשר הזה) כשהם מאויימים מדי: אז איזה חיים חפר נזכר שהמרוקאים לא נתנו כלום לאנושות בזמן ש"אנחנו נתנו את איינשטיין ואת פרויד", ועירית לינור יודעת שאין תרבות ערבית בזמן ש"לנו יש את שיקקספיר ודנטה ומוצרט", והקטגוריה הגיאוגרפית הכל כך אקראית שנקראת "אירופה", ומכילה במקרה את פלונסק ואת שלונסק הפריפריליות, הופכת לתו תקן איכותי עבור צאצאים גנטים של ילידיה, ותעודת הכשר לאפלייה והתנשאות (גסות רוח) כלפי מזרחים.
אז נדבר על תרבות: התכוונתי לעובדה שעבור בני ניטשה ובוב דילן הם "אוניברסאליים", ואילו אבן חלדון ואילהאם אל מדפאעי הם "אתניים". זוכר את חסמבה? המפקד היה ירון זהבי, זהוב בלורית ותכול עיניים, "לא חשוב מאיזו עדה". בנו של המסגר גולדברג היה משולל זהות אתנית, כי מפקדים – כמו סטרייטים, כמו זכרים, כמו לבנים – לא זקוקים לה. הם כל-אדם. אבל הבחור שטאטא את המערה החשמלית, עשה תמיד קפה, והיה חוטב עצים ושואב המיים של החבורה לא היה אוניברסאלי כלל וכלל. הוא היה אתני. קראו לו מנשה התימני.
אסיים במשל (פשוט, ואסביר כמה מנמשליו): נניח שבחור צעיר שלא ממש הכיר את הוריו, גדל בסביבה שמספרת לו שאביו היה בור, נלעג, עילג, אלים, שהכה את אשתו ואחרים. יום אחד הוא מגלה ארגז ובו כתבים, ספרים, איגרות, ומסמכים על הוריו. הוא מגלה שאביו היה איש ספר עדין ואנין טעם, שגם חקר ויצר בתחומים רבים – שחלק מיצירות אלו זרות לו בשפתן ובצורתן, חלקן אנכרוניסטיות בעליל, וחלקן מרשים וראוי גם בערכים האסתטיים והאתיים שלו היום. הוא מגלה גם אהבה ועדינות ונועם הליכות ביחסי המשפחה. עכשו מה?
עכשו הוא יכול להתעלם: נמשיך את החיים כרגיל, מה שהיה היה, לא נפתח פצעים ישנים, אלה מחלוקות עבר, שגלסנר לא יקרא לי "מתבדל". הוא יכול, מצד שני, לשקוע לחלוטין בתרבות של אביו, ולשלול לחלוטין את העולם שהשכיח, הכחיש, והלעיג אותו. הוא יכול לתור פשרות בין העמדות הללו: להתפייס, לכעוס, לשנוא, לנקום, להתבדל, להשתקם, לשכוח, להדחיק. והוא יכול גם לשאול שאלה מוסרית ופוליטית שהיא בעצם על ההווה והעתיד: מדוע, בעצם, שיקרו אותו, מי הרוויח מזה ואיזה אינטרסים זה שירת?
תשובות אפשריות: האנשים ששיקרו אותו סלדו מאביו ומחבריו (הכוונה לערבים ולמזרח). הם חברו לאויבים של אביו (הקולוניאליזם). הם נזקקו לשקר כדי לקיים דימוי עצמי וציבורי נעלה, שיאפשר להם לשמר את זכויות היתר שלהם ללא נקיפות מצפון. הם נזקקו לשקר כדי לקיים דימוי עצמי ירוד ונחות (של האב והבן), שיאפשר להם לקיים לשמר את זכויות היתר שלהם ללא התמרמרות של אלה שקופחו. הם לא ידעו ולא הבינו, בתמימותם וללא כוונה רעה,את עומק התרבות של האב. הם ראו עצמם כנושאי שליחות היסטורית, וביצעו את פשעי הפטרונות של מי שמבקש "להציל אחרים מעצמם"….
ואם תשאל אותי: כל התשובות נכונות
קראתי את תגובתך המעניינת. על חלק מהדברים אנו חלוקים, כמובן. אשתדל ללבן כמה מהדברים לכשירווח. אני מקווה שבסוף השבוע הזה.
אני לא בטוח אם כך זה נשמע, אבל מה שאני מנסה לומר הוא שאני מסכים עם עמרם, בעצם. או לפחות, אני מקווה שעמרם ואני מסכימים.
אז, לאיריס:
אם התחנכת כאשכנזיה, על בסיס מה בעצם ההתבדלות, המאבק, הזעם או העצב שאת מתארת בגוף ראשון (להבדיל, נגיד, מעצב לא-בגוף-ראשון על מחיקתה של כל תרבות שהיא)? האם אני מפרש את דבריך נכון כשאני מבין שמבחינתך, עצם העובדה שאילן היוחסין שלך הוא כך ולא אחרת היא זו שקובעת שהתרבות המזרחית רלוונטית עבורך בצורה עמוקה, בלי תלות בתפקיד שתרבות מזרחית שיחקה או לא שיחקה בעיצוב החוויות שלך?
אני שואל לא כי יש לי השגה כלשהי להשיג על העיקרון הזה, אלא כדי לנסות להבין במה מדובר. נדמה לי שאלו מאיתנו שלא מסוגלים להבין את מאבק הזהות המזרחי בגלגול האקדמי-ספרותי שלו, מתקשים בצורה דומה להתייחס באמפתיה אמיתית ליהודים אמריקאים ששואפים לגלות מחדש את הזהות היהודית שהוריהם בחרו לעמעם. או, לפחות, אנו נטען שבודאי לא כל אמריקאי ששם משפחתו נגמר בשטיין מרגיש או ראוי שירגיש קרע בינו לבין עבר תרבותי שעליו לגלות מחדש, אלא שרק שטיינים בעלי תפיסה אתית או מטאפיזית מסוימת למדי של משמעותו של אילן יוחסין (ומשמעותו של עבר לא-נחווה בכלל) יפרשו את חייהם כמעומתים עם קרע כזה.
שמעון אדף נגיד, דיבר פעם בראיון על זה שבספרי המד"ב-פנטזיה הליריים שלו לכל הדמויות יש שמות מזרחיים, ואמר:
"זו היתה מחווה לאחיינים שלי ולבני כיתתם. מה שנשאר מהתרבות המזרחית שלהם הוא בעיקר השם שלהם. זה תהליך בריא, כולם כבר ישראלים כאלה, שמבחינתם מזרחיות היא סב-טקסט לאוכל של הסבתא שלהם, לטקסים שהם נחשפים אליהם ולשמות המשפחה שלהם. אין למזרחיות שלהם תוכן ממשי, ולא צריך להיות". זה כמובן לא בדיוק מקרה שעבור אדף אין לעבר הלא-חווייתי משקל אתי, מטאפיזי או פסיכולוגי חזק, אבל הלא-מקרה כאן הוא שתפיסת המציאות של אדף היא כזו שאין בה כל כך מקום לנוכחות כזו של עבר, ולא שאדף הוא לא פוליטי, לא חברתי, או לא מודע לאפליה מעמדית ואתנית.
לעמרם – כאמור, חלק מדבריך מתקבלים על ליבי. אתמקד במה שאיני מסכים עמו.
ראשית, בקטנה ובאגב, הרלטיביזם שמנסים לערוך למדע המודרני (שאני, אגב, לא מתפעל בכלל ממנו כיום; כלומר מאופיו האינסטרומנטלי ושיעבודו הכמעט מוחלט לשוק ולחברת הצריכה) מחזיק אמנם מים, אבל מקסימום חצי לוג.
יש הפרזה גדולה בהחלת הטענות או הטענות-לכאורה של הפילוסופיה של המדע על כל עולם העובדות. אבל זה נושא לויכוח אחר.
וכעת לויכוח:
ההבדל בין אבן חלדון לבוב דילן הוא לא על ציר מזרח-מערב, הוא על ציר עבר-הווה. גם את תומס מאקווינס, "האשכנזי", לא יעריצו הילדים היום. וגם את אבלאר, דאנטה, או דונוס סקוטוס.
וזה נוגע ללב הדיון שלנו: הטענה שלי היא שפוליטיקת הזהויות מפנה את ראשה אל העבר, מתוך אמונה שבכך היא נותנת קונטרה להפניית הראש אל העבר של האשכנזים. אבל, לטעמי, זו ירייה עצמית ברגל. "האשכנזים" (אם נשתמש בשם הכוללני הזה, שאני מנסה למחות נגד השימוש בו לאורך הדיון כאן) כי הוויכוח הוא על ההווה, ההווה המודרני, בו לעבר יש חלק קטן, אבל לא מכריע. פה, בישראל, צריך לערוך את הוויכוח על חלוקה חברתית צודקת יותר. "האשכנזים" אינם עסוקים בעבר שלהם, הם אינם קוראים את מנדלי מוכר ספרים, הם קונים ומוכרים בעצמם, ולא ספרים, אלא נדל"ן וחברות.
זה לא שאני "אוסר" על הגדרות כמו אשכנזי ומזרחי ועל עיסוק בזהות. אני בהחלט מקבל שהעיסוק הזה יכול להעניק משמעות ועניין לעוסקים בו. אולם אני תוהה עד כמה, במישור הציבורי, העיסוק הזה הוא סוג של אופיום להמונים, במשמעות המרקסיסטית, שמערפל את הראייה הצלולה של ההוה ושל המאבק במציאות ההווית.
מה שהערת על חסמב"ה ברור שהצדק עמך. וזה בהחלט מרתיח את הדם. וכל אותם שגרירי אשכנז שמשייכים לעדתם את הישגי המדע והאמנות האירופאיים, בוודאי שהם פתטיים. זה מה שניסיתי לטעון: המשותף לנו, בהווה המודרני שלנו, הוא רב מאד, ואינו בא ממורשתנו האשכנזית או המזרחית. הוא בא מעצם היותנו מודרניים, מודרניות שהומצאה באירופה. ולא, היא לא "שלי" יותר מאשר היא "שלך". כאמור, המהפיכה הצרפתית אינה מהפיכה אשכנזית, וכסלון ובטלון האשכנזיות, לדאבון לבן, לא הגו אותה וייחוסה לעצמן הוא מגוחך.
דבריך בסוף נוגעים ללב.
אעיר הערה אישית: כבחור ישיבה לשעבר, מעריץ של הרמב"ן (לא לשעבר; גדול פרשני המקרא לטעמי) והרמב"ם, וכמובן מי שלמד תלמוד בבלי (!), האופציה להסתכל מגבוה על יהודי המזרח היא אבסורדית! כפי שהיטיב לתאר א.ב. יהושע ב"מסע אל תום האלף", האשכנזים, עד לפני כמה מאות שנים, היו מיעוט זניח בתרבות ישראל, וגבהות לב תרבותית כלפי התרבות המזרחית – מצדם של מי שמכירים את התרבות היהודית – היא כמעט דיסוננס קוגניטיבי.
הדברים שלהלן אינם באים במקום מחשבה שעלי לעשות עם עצמי בנוגע לדברים שהעלית.
אתייחס לאחרון ראשון וראשון אחרון.
כשאני אומר "מעמד", וכפי שגם ציינתי לעיל, אני מתכוון למכלול של משתנים סוציו-אקונומיים שכוללים בהחלט גם דברים נוספים מעבר לחשבון הבנק: כמו אפשרות מוביליזציה, רישות חברתי, ריחוק גיאוגרפי מהמרכז, הון תרבותי וכדומה. פוליטיקה מעמדית נאבקת גם לצמצום הפערים הללו.
לגבי אותם שהזכרת, אלה שנאבקים בשתי החזיתות כאחד – יישר כוח להם.
אני סבור שהדגשת פוליטיקת הזהות מנכרת חלקים מהחברה למאבק החברתי. כי מה בדיוק אמור אשכנזי שמבקש למחות על אי השוויון בחברה להגיב כלפי הנפנוף בדגל הגאווה המזרחי? להסתופף תחת הדגל הזה גם הוא? לשמוע באייפוד רק אום כולתום? להשמיץ את אבות אבותיו בטקסט היטהרות ראוותני? כמובן, יש תופעות כאלו. אני חושב שיש בהן משהו לא אסתטי, בלשון נקיה.
הדוגמה הקלאסית לפוליטיקת זהות, שבאה על חשבון תודעה מעמדית היא, כמובן, ש"ס. נכון, רבני ש"ס לא קראו את אדוארד סעיד וכו' אבל הם אימצו פוליטיקה מגזרית, סיעודיסטית, תוך הבלטת הגאווה המזרחית, פוליטיקת זהות פאר-אקסלנס, ואגב ניכור בין מצביעיהם לשמאל – שרידי השמאל האמיתי – הישראלי.
ואולי המחלוקת שלי עם פוליטיקת הזהות היא המחלוקת הקלאסית בין אידיאליזם למטריאליזם. אני חשדן כלפי גישות אידיאליסטיות – בכל תחום, לא רק בפוליטיקה הישראלית – גישות העוסקות בתרבות בנפרד ממצעה המטריאלי, גישות המבודדות את מותר האדם ולא מתמקדות באדם גופו, תרתי משמע.
גם הספרות שאני אוהב היא ספרות שחותכת בבשר ולא מנסה לדלג מעליו. וזה לא משנה עם זו ספרות שעוסקת במזרחיות באופן אידיאליסטי או יצירה מודרניסטית "אשכנזית" ומפונפנת ש"משחקת עם השפה".
יש כאן שני מישורים:
המישור האחד הוא מישור אישי באמת. אני הצלחתי בישראל מכיוון שהורי מחקו את תרבותם המזרחית (בעיקר אימי, שמרגע שהתחתנה עם אבי, לקחה את שם משפחתו ודאגה באופן אקטיבי למחוק כל סממן מרוקאי שלה. אני לא הייתי צריכה לעשות שום פעולת מחיקה). פסיכולוגית, יש חשיבות לעובדה שאני בת והיא אם כמובן, ושאין לנו המשכיות במשפחה. כשנהייתי לאם הרגשתי את זה על בשרי: אין לי מה להעביר לילדים שלי מבחינה תרבותית. אפילו. ילדים מרגישים זיוף אצל ההורים שלהם, ואני השרתי מעלי את שירי הלהקות הצבאיות עליהם גדלתי בהנד עפעף, ברגע שיכולתי (כלומר, כשהייתי בהריון ולא יכולתי אחרת…). וכשילדים גדלים בתוך זיוף, לא משנה מאיזה סוג, הם לא יכולים גם להחליף את מה שלא היה בתוכן אחר. לא גדלתי כיהודיה ולכן בשבילי ללכת עכשיו לבית כנסת יהיה גם זיוף. גם לשמוע מוזיקה אנדלוסית, זה משהו שאני נהנית ממנו, אבל לא דיברתי מרוקאית או ערבית כילדה, ולכן אין לי קשר של שפת אם לשפות הללו. ולא יהיה. מהסיבה הזו אני מתעקשת על כך שהשפה של הילדים שלי לא תימחק ושיהיה להם קשר לשתי השפות בהם הם גדלים: שיהיה מקום לשפה של אמא ולזו של אבא.
מהסיבה הזו, בשבילי לימוד של מה שהיה העבר המשפחתי שלי, שאין לי עליו הרבה מושג, יכול להיעשות רק דרך אנשים שלא מחקו את תרבותם ולכן הקול שלהם הוא בשבילי המקור היחיד לזה. אבל אין לי כאן ענין, כמו האמריקאים שמגיעים לגבעות השטחים, להמציא לי איזו זהות לא קיימת. אני אישה יהודיה, ישראלית ממוצא מרוקאי שתרבותה נמחקה. ומה שלא ינקתי עם חלב אימי, אבד לעד. אין לי ברירה אלא להשלים עם זה שאין המשכיות ולא תהיה. שאני צריכה להמציא לי טכסים (כמו שעשיתי כשהתחתני, או עשיתי בת מצוה לבת שלי). על זה צריך להתאבל ולהבין שאין שום דרך להחיות את זה. ומזה צריך להסיק שאסור למחוק תרבות של אחרים שעוד אפשר להציל, כמו אצל האתיופים היום.
זה המישור האישי עם הקשר למישור הפוליטי:
היום אני כבר לא חיה בישראל. אבל עמרם, שכן חי בישראל (ואם אני טועה עמרם במה שאכתוב הלאה, תקן בבקשה) ואני בכוחותי מבחוץ, מאמינים שיש חשיבות לחיות את התרבות המקומית. ישראל נמצאת במזרח התיכון ולא באירופה המדומיינת של האשכנזים שחיים בה ושרוצים שנאמין שאנחנו אירופאים (מתוך הנחה שזה עדיף, שהמזרח מפגר וכולי). לישראלים אין עתיד בישראל בלי ההבנה הזו לדעתי, בלי קשר לשפה הערבית, לאקלים, לגיאוגרפיה (ולא דרך חיל מודיעין).
אני חיה היום בברלין ופעם בחודש מקבלת פניה מישראלי חדש, לרוב בעל דרכון פולני או חברה גרמניה, שהגיעו לחיות פה ולא מתכוונים לחזור לישראל יותר, לפחות לא כאופציה ריאלית. ואפשר להבין את זה: רובם גדלו, כמוני, עם תודעה של ארעיות, של קשר מלאכותי למקום (והייתי קצינת חינוך בצבא שתחיחזקה את הקשר המלאכותי הזה…) ושל פנטיזה של "מערבה מכאן".
דווקא בברלין הרבה יותר קל לי להיות מזרחית: אני חיה כאן בקרב פלסטינים, תורכים, מרוקאים אחרים, מזרח ומערב גרמנים, שכשהם שומעים את המילה "חלב", "בגדד" או "קזבלנקה", הם לא חושבים על מקום מפגר. הם גם פחות בורים, וגם מכירים את הזוועות של האירופאיות שלהם ושל האירופאים על בשרם.
ובמישור הזה, יש לי כמובן הזדהות עם כל מיעוט שתרבותו נמחקה. אני מזדהה לכן עם ניצולי שואה שבזו להם בישראל הציונית ומחקו להם את היידיש ומבינה גם את הצורך של חלקם לעשות את זה, אני מזדהה עם שחורים שתרבותם נמחקה כ"פרימיטיבית", אני מרחמת על יהודים שהגיעו מברי"המ לשעבר לגרמניה וזהותם מבולבלת והם מנסים למצוא אותה דרך הזדהות עם ישראל. כי זה לא אותנטי, גם אם הצורך מובן לי.
הצורך בהמשכיות הוא צורך אנושי בסיסי וכל אחד מתמודד איתו אחרת: יש כאלו שמנסים להחיות את מה שמת (לפעמים זה מצליח אם זה לא מת לגמרי קודם), יש כאלו שעוזבים לגמרי את זהות הדורות הקודמים ואומרים שאין פה ענין בכלל והזהות החדשה היא ממש על הכיפק ותפורה עליהם (למשל דן בן אמוץ, שהיה הצבר האולטימטיבי ובערוב ימיו פתאום יצא המוישה תהילימזויגר מאחורי המסיכה המושקעת), יש כאלו שנוקטים מעטה של ציניות ודוחים את הנסיון להחיות בכלל וככה מגנים על עצמם מהכאב שכרוך בזה (למשל, נדמה לי שזה מה שאריק עושה כשהוא קורא לזה "רנסנס" ומלעיג על הנסיון הזה) ויש כאלו כמוני, שהמחיקה היתה כבר בדור הקודם להם וכל מה שנשאר להם זה להתאבל על מה שהיה ולא יחזור.
לא משנה איך מתמודדים עם זה: בסופו של דבר כל הישראלים חיים בתוך הזיוף הזה, גדלו בו כילדים וגדלים בו היום. יש לזה הרבה מחירים.
מה שקשה לי היא הנכונות שלך להכליל את הצורך שלך בזהות מבוססת אילן יוחסין על כולם. כמי שגם גדל בפריפריה, אם כי במעמד בינוני עד בינוני גבוה, הרוב המכריע של האנשים בחיי הם תוצר של משפחות מעורבות (כלומר, אשכנזיות-מזרחיות) שחיים משברי זהות שאינם נוגעים כלל בשאלות של המשכתיות משפחתית אלא, למשל, בבחירה בין אורח חיים סטודניאטלי לאורח חיים מקצועי, או בין זהות אקטיביסטית-שמאלנית לזהות אומנותית-בליינית. יכול להיות שכשכולם יעברו את שנות העשרים שלהם הם יתעוררו ויגלו פתאום שהחוסר המרכזי בחיים שלהם הוא שלא ינקו מסורת מבית הוריהם, אבל אני חושב שמוקדם להגיד. אולי זה עניין של פער דורי (אם כי יש לי גם שני אחים-למחצה שכבר עברו מזמן את שנות השלושים שלהם, ולא אלו הקשיים שמושלים בחייהם).
אתה צודק: אני מייחסת את זה לצורך אנושי בהמשכיות, ואני לא נשענת בענין הזה על הביוגרפיה שלי, אלא להיפך – זו נשענת על ביוגרפיה אנושית אוניברסלית.
אריק אריקסון (פסיכואנליטיקאי יהודי, שהתעסק הרבה במשברי זהות, כיוון שגם הגיע ממקום מעורב, נרדף בשל היותו הרבה דברים, חקר תרבות אינדיאנים והגיע מגרמניה לארה"ב) כותב על זה הרבה.
וזו לדעתי אחת התיאוריות החשובות ביותר: יש מה שנקרא אצלו "משימות התפתחות". כמו שמשימתו של ילד בן שנתיים לפתח עצמאות, ומשימתו של מתבגר למצוא את זהותו, כך יש משימות לגילאים אחרים. אני חושבת שלא במקרה הרגשתי את זה יחד עם ההריון והלידות, למשל.
האם כולנו מתמסרים למשימות הללו? בודאי שלא. זה גם תלוי בתנאי החיים. ישראלים למשל, עוברים ביוגרפיה שונה. בזמן שההתפתחות הנורמלית הולכת בכיוון של יציאה מבית ההורים, ישראלים הולכים לצבא וכולם עסוקים אז בשינה, באוכל וביציאות שלהם.
הם מגיעים לאוניברסיטה (אם לא דפקו את הראש בהודו, ועכשיו כשאלי ישי סגר הסכם עם ההודים שמגביל שהיה של ישראלים שם, אולי זה יקרה פחות, אבל זה רק טיפול סימפטומטי מה שנקרא) בגיל מבוגר יותר מעמיתיהם באירופה למשל. הם צריכים לעבוד כי הלימודים עולים כסף (ברוב מדינות אירופה לא רק שהם לא עולים, אתה מקבל תמיכה של כ500 יורו מהמדינה כל חודש). אז כשעסוקים בהישרדות, זה סיפור אחר. מעטים האנשים שעובדים כמו חמורים וחיים בתודעה של בני אדם.
אני לא חושבת שמדובר בפער דורי, אלא בנסיבות חיים שונות. לא צריך "להתעורר" לשום מקום, כי הרבה פעמים הגוף מעיר. אבל זה לגמרי טבעי שמי שעוד אין לו ילדים יתלבט בין זהות פוליטית אקטיביסטית לבין כזו אינדיוידואליסטית.
בנוסף:
כדי לחוות רגשות צריך שקט. ובישראל אין הרבה שקט. אתה מופצץ השכם והערב בהרבה מאוד רעשים (רק רמת הרעש הבסיסית ברחוב: ברלין, עיר של שלושה וחצי מליון איש, רועשת כמו כפר ביחס למזכרת בתיה שבה גרתי…).
חלק מהרעש הזה, תפקידו לגרום לאנשים להירדם, להתעסק בהישרדות ולברוח מעצמם. וכשאתה בורח מעצמך אתה גם מייצר יותר רעש.
בכל מקרה: לרוב החוסרים הללו מורגשים בטכסי מעבר, שהם טכסים אוניברסליים של כל החברות האנושיות. כלומר: זו לא הנכונות שלי להכליל, אלא של האנושות. זה לא אומר שהזהות מבוססת רק על אילן היוחסין, אבל בלעדיו היא לא קיימת. מהסיבה הזו אנשים מתעסקים בביוגרפיות, עושים עבודות שורשים, מבלים בארכיונים וכולי.
ולאריק,
להגיד שפעילות פוליטית היא "לא אסטתית" זה קצת שטחי, לא? אף אחד לא ביקש מאשכנזים להסתופף תחת שום דגל, לא לעשות חרקירי ולא לצאת נגד משפחתם בראש חוצות, אם זה נראה לך "לא יפה". אסתטיקה זה כמובן גם מושג תרבותי: בארצות המזרח אנשים יכולים לזרוק זבל מהבית החוצה, המדרכות מטונפות והבית מבריק ועטוי שטיחים. באירופה שבה אני חיה, החוץ יכול להיות מצוחצח והבית ג'יפה שאי אפשר לדמיין בכלל. זו אסטתיקה אחרת. זה הכל. תנסה לשפוט את הדברים לא בסולם ערכי של איזו תרבות טובה יותר, אלא קודם בכלל ללמוד אותה לפני שעושים שיפוט (אם בכלל צריך, זה כבר סיפור אחר, אבל נגיד שצריך).
בעיני זה מאוד לא אסתטי למחוק לאנשים את תרבותם וללכת עם המסיכה החיצונית של "כולנו ישראלים" כשמאחורי המסיכה הזו יש אנשים עם קשיי נשימה.
ממה שאת אומרת, נשמע כאילו את מכירה באפשרות להבדלים חזקים בין צורות חיים שונות שאף אחת מהן אינה פרמיטיבית, או מודחקת, או לא-שלמה, רק כשמדובר בצורות חיים שאפשר למפות לזהות אתנית או אזורית. קיוויתי, דווקא, שאותה האמונה בהטרגוניות תאפשר לך להאמין שיכול להיות שיש צורות חיים שבהן אילן היוחסין לא משחק תפקיד מרכזי לא כמאור ולא כהעדרו של מאור.
הדיון, ותשובתו של אריק, בהחלט מעניין וענייני. בודאי נמשיך אותו ודבריך מעוררים מחשבה
לפלאי – כמה דברים. קודם כל, הרי גם ילד מאומץ מחפש לעתים את הוריו הביולוגיים (ומנסה לברר נואשות את הנסיבות שבהן נעב/אומץ). זה צורך טבעי ואנושי. שנית, ברור שפוליטיקה של זהויות (כמה אני לא אוהב את הביטוי הזה) אינה מחייבת "משטר שיבטי" הכופה זהויות קולקטיביות על יחידם שאינם רוצים בה. להפך (בשני מובנים): היא גם חותרת תחת החלוקות הנוקשות לטובת זהויות מרובות, משיקות, מכילות, מתקיימות בו-זמנית. והיא גם חייבת לאפשר לאינדיבידואל לנסות ולהשיל מעליו כל זהות, או לאמץ זהות אחרת (להתבולל, להתאשכנז, להתנתק מאילן יוחסין – יש לזה מלים שונות וקונוטציות שונות בתרבויות שונות) גם כאשר הניסיון הזה נלעג, או ממש לא יעיל (לדעתי)
אבל אני חושב שלתבוע – או להעמיד כאידיאל – בפני "שבט" אחד את השכחת שורשיו ו/או זהותו, כשאצל שבט שני הזהות חיונית ומובנת מאליה, היא אופן של דיכוי. האתניות נוכחת במדינת ישראל – הנתונים מראים שגם היסטורית וגם עכשוית האתניות חופפת לשורה ארוכה של אמצעי דיכוי ואפלייה. אפשר להתעלם מזה, או להמעיט בערך הממצאים, ואפשר לחקור את זה (גם מזרחים וגם אשכנזים)
ובכל מקרה – שבוע טוב לכולנו
כאמור, אני מאמין שאנחנו מסכימים פחות או יותר. מלבד בסוגיה אחת: לא ברורה לי התפיסה לפיה בתור פולני שחי תרבות צפון אמריקאית ומערב אירופית אני חי את הזהות האתנית שלי, בעוד,נגיד, החברה-הכי-טובה-שלי שהיא תימניה-ארגנטינאית שגם היא חייה תרבות צפון אמריקאית ומערב אירופית איננה חיה את הזהות האתנית שלה. אתה באמת סבור שבגלל שארצות אשכנז נמצאות באותו חצי של כדור הארץ כמו צפון אמריקה, הזהות הגלובאליסטית הסטנדרטית שצעירים ישראליים מודרניים גדלים לתוכה — דהיינו, זהות שמבוססת על תרבות צפון אמריקאית — היא המשך של ה'שורשים' של האשכנזים?
אני מקווה שהפסקה השניה באה להתייחס לסוגיה הכללית ולא להציע שאני עצמי תובע מהמזרחים שיישכחו את זהותם, אבל שני דברים שנוגעים לנושא זה: ראשית כל, אני כמובן מכיר בחובה של מוסדות התרבות הישראליים לאפשר, לעודד ולחזק גילוי מחדש של התרבות המזרחית, פשוט מכיוון שיש אנשים שרוצים בכך. אני אגיב בספקנות אם מישהו מחברי ייצא למסע נפשי של גילוי עצמי אתני כפי שאגיב בספקנות כאשר מישהו מחברי ייתחתן, מה שלא משנה את העובדה שאני תומך גם בדרישה להכרה ממסדית בתרבות מזרחית וגם בדרישה לנישואים חד מיניים. שנית, יש באמת בסצנה התל-אביבית תנועה קלה לכיוון גילוי מחדש של השטעטל, אשכנז, יידיש ומה לא, עם 'הבילויים' ו'אוי דיוויז'ן' וכל אלו, וזה מאומץ ומעושה ואין לאף אחד שאני מכיר כוח לזה אפילו טיפה. ולמרות ששתי התנועות *אינן* סימטריות מבחינת משמעותן הפוליטית-חברתית, הן כן מבקשות אותה אג'נדה תרבותית-קיומית שאיננה נעימה לי.
ההבחנה החשובה כאן, מבחינתי, היא בין התנגדות לדחף לבין התנגדות להכרה חברתית וממסדית בדחף. אני מתנגד לדחף השורשים באשר הוא, אבל מכיוון שיש תנועה כזאת יש לתת לה את שלה. הדבר דומה ליחס שראוי שיהיה לאתאיסט כלפי אפליה תרבותית או חוקית כנגד דת כלשהי: כמובן שאני מתנגד לדת באשר היא, ושחבל שהאנשים שמופלים בגלל אמונתם באותה דת מאמינים בדת כלשהי בכלל, אבל יש להלחם בשמם של אלו שמאמינים בדת זו ומופלים לרעה בשל כך. מה שלא יימנע ממני לומר לכל מכר וחבר שמוצא את עצמו נמשך לאותה דת או מתחזק באמונתו בה שזה מאוד מוזר ומאוד מצער בעיני שהוא מפתח אמונות דתיות.
לא נותר לי אלא להצטרף לעמרם: אם תראה גם מה שאריק כותב, על עברו כתלמיד ישיבה שזנח. בן אדם יכול לזנוח רק את מה שהוא בטוח בו. מתבגר יכול למרוד בהוריו, רק אם הוא יודע שהוא לא יאבד אותם בגלל זה.
אני יכולה להבין את המשאלה למחשבה של "נוותר על הלאום, על השבט, על המשפחה ועל השייכות ונבנה משהו אחר", אבל זה לא עובד. למרות זניחת הדת הגדולה בישראל, ראה איך צצים ניו אייג'ים למשל. גם משהו דתי אחרי הכל. לאנשים יש צורך בחיי רוח: לא משנה אם בצורת תלמיד ישיבה או מבקר ספרות.
ואין בן אדם בעולם שאין לו אמא ואבא. לא רק ילדים מאומצים: גם ילדים לאבות שתרמו זרע ואין להם דרך להגיע למידע, של מי הוא האב, חיים עם האב הזה שבפנטזיה.
הייתי שמחה להציע לך מוצא מזה: אבל אין מוצא ואין דרך לברוח מההורים ומהביוגרפיה ומהמשפחה. לא משנה כמה רחוק נוסעים…
ובטח שאני מתנגדת לזה כשזה בא ממוטיבציה של דיכוי: מי אתה שתגיד לאתיופית לזנוח את תרבותה? בשם מה היא צריכה לזנוח את משפחתה? ולמה זה לא יכול להיות גורם מעשיר?
בשבילי המזרחיות שלי לא באה על חשבון הנשיות, הישראליות או היהדות שלי. אצלך זה "או-או" כנראה (דגם שמתאים אגב לשלבי התבגרות מוקדמים יותר ואני מניחה מזה שאתה צעיר יחסית). מי שלא מרגיש מאויים או גדל יותר, יכול לחיות במודוס של "גם וגם" ולראות את זה אפילו כהעשרה. דווקא אתה בתור מישהו מעורב (מי לא מעורב, אגב? יש דבר כזה?) היית יכול לחוות את זה, לא?
מדינת ישראל הצעירה, העובדה שזה היום הדבק היחיד שמחזיק את תושביה היהודים, לא יכולה כמובן להרשות את זה לעצמה. זה ענין הישרדותי: אם מוותרים על הדבק הזה ועל המכנה המשותף של שנאה לפלסטינים ולכל מה שהוא ערבי, הסוף יגיע מהר יותר. והבובלילים יקפצו על הפרידמנים.
מהסיבה הזו אני כמובן מבינה את אלו שעוזבים אותה ואת אלו שפוחדים כשהם רואים את ההתפוררות הזו. רק שהפתרון שלי הוא שונה מזה שלך. אתה מציע לזנוח את השונות הזו, כמו אריק, שאומר שזה 'לא אסתטי" ומציע להתאחד סביב משהו אחר (שאני לא מתנגדת אליו: אני סוציאליסטית וגם עמרם, שהוא קומוניסט עיראקי קשיש בטח לא מתנגד לו). אבל לא כמשהו בלעדי ולא על חשבון הפרטים שחיים בתוך הקבוצה.
[הפסקה השניה שלך, כלומר]
רק לשם הרקורד, אציין שאני לא מעורב, רק יש לי אחים מעורבים. ליתר גופו של עניין, ראי את תגובתי של עמרם — לחשוב שדחף הוא אלוהי או מפגר זה סוגיה נפרדת לחלוטין מלטעון בעד או כנגד החובה להכרה ממסדית בדחף הזה. מי שרוצה לשמור על תרבותו או לגלות אותה מחדש חובתו של הממסד להגן על זכותו לעשות זו. אז אני אעקם עליו את העף, מילא. אני מעקם את העף על הרבה דברים.
אף, לא עף.
אימי, למשל, עסוקה מאוד בעשור האחרון בבנייה מחדש של הזהות הפולנית שלה. היא עלתה מפולניה בגיל ארבע, והחלו לעלות בה געגועים עזים לשפה ששכחה-למחצה, לזכרונות מקריית-גת, לשמה המקורי שלה עצמה שהכריחו אותה לשנות, ולבני דודים ובני דודות שהכירה במעורפל. פולניה, אם כן, היא חלק מזהותה של אימי. אבל פולניה איננה אחד מהדברים שיש ביני לבין אמא שלי — היא בין אמי לבין עצמה, בין אימי לבין אח שלה, ובמידה פחותה יותר בין אימי לבין אבא שלי. כמו היהדות של ג'ורג' פרק ב'זכרון הילדות' (לדוגמא), הפולניות של אמא שלי, שנקטעה בעליה והומסה בכור ההיתוך וכל זה, היא שאלה של קרע בזכרון, בילדות, באחדות הבילדונג, בשפה — אבל לא של מורשת, של אילן יוחסין, של עם או של מסורת. לכן המפגש מחדש האינטנסיבי והמאוד חיובי של אימי עם הפולניות לא הוביל מעולם לשאיפה ליצירת המשך לפולניות שלה דרך ילדיה, בניגוד למשל לשאיפה להנחיל לנו אהבה להיסטוריה עתיקה. זה בגלל שבניגוד לאהבת-היסטוריה, עבור אימי 'פולניות' איננה אידאל שיש לשאוף אליו או אתוס שאסור שיאבד, אלא שטח של חוויות וזכרונות שהניתוק ממנו פגע בה, והגילוי מחדש של תרבות מוכרת למחצה הוא מקור השמחה שהתרבות הפולנית מסבה לה. עבורי או עבור אחותי פולניות לא מערבת דבר מהדברים הללו, ולהתעמק בתרבות פולנית לא יהיה שונה מלהתעמק בתרבות רומנית או סרבית או פרסית (אני אוהב מדע-בדיוני פולני מאוד, ואני אוהב מאוד ראפ סרבי ואני אוהב מאוד את רומי). הגוויעה של תרבות יהודי פולניה היא טרגדיה, אבל היא לא טרגדיה שאני קורבן שלה, אף על פי שזו טרגדיה שאני תוצאה שלה.
נראה לי שפה ההבדל המהותי בינינו: ההתייחסות לדחף. בעיני אין דבר כזה דחף מפגר, מתקדם, טוב או לא טוב. זו תמונת עולמי היהודית (והפרוידיאנית כמובן). אנשים נולדו עם דחפים. לחלקם אנחנו מודעים ולחלקם לא. לא כל דחף ראוי שיבוא לביטוי בכל מקום, ולכן קיימת התרבות. היא זו שמרסנת, שנותנת לנו כללים מה מותר ואיפה (אצל היהודים והמוסלמים למשל מין זה דבר נהדר, בתוך הנישואים ובזמנים מסויימים. דם זה "מלוכלך" וכולי…). אבל התרבות לא יכולה להעלים את הדחף האנושי לגמרי.
אם אני עצמי מקיימת אורח חיים דתי או לא, זה לא רלוונטי. לאנשים עדיין יש בזה צורך ואין עוד מדינה או תקופה או חברה שהצליחה להתגבר על זה (למרות נסיונות אלימים מאוד למחוק את הדת בגוש הקומוניסטי למשל. זה נכשל ועוד הרבה לפני נפילת מסך הברזל).
זה שאני לא התחתנתי ברבנות, זה ענייני הפרטי. עדיין לכל אדם צריכה להיות שמורה הזכות להתתתן איך שירצה ובענין הזה אני מסכימה איתך.
ברור שבשביל אמך הקשר לפולין ולפולניות הוא אחר מזה שלך: היא הרי נולדה שם ואתה לא. לכן ההשוואה מוזרה. אבל תרבות המזרח שאנחנו מדברים עליה, שלא כמו תרבות פולין, נוכחת במרחב המזרח תיכוני.
אירופאי שמגיע לישראל לא מרגיש לדקה שהוא באירופה: זו רק פיקציה של ישראלים. ואני גם רואה אותם בברלין, כששוטר עוצר אותם כי הם נראים לו "טרוריסטים" (יעני ערבים) איך שהם מתפלאים על כך.
אתה יכול לאהוב איזה ראפ שאתה רוצה: זה לא הענין. הענין הוא פוליטי – במה תומכת המדינה ומה היא מוחקת. אם התימנים לומדים היום על י.ל.פרץ וביאליק ועגנון (עד כמה שהם מצויינים) והתימנים שמופיעים שם הם עילגים ועוזרות בית – אז כאן הבעיה.
הבעיה היא שהתרבות היא רק מראה של הדברים הללו:
העולים מבריה"מ לשעבר הגיעו יחד עם אלו האתיופים. מהראשונים לפחות שליש היו לא יהודים וזה לא היוה שום בעיה. להיפך. העיקר שהגיעו לבנים. האתיופים אולצו להתגייר.
הלבנים קיבלו סל קליטה ויכלו לעשות איתו מה שרצו. השחורים הוכנסו לקראוונים וקיבלו כסף למחיה יומית, בלי שום יכולת לרכוש בית למשל.
כל זמן שהגישה של ישראל היא גישה קולוניאליסטית כזו שמעדיפה לבנים (כי הם נאורים יותר, בני תרבות, לא "פרימיטיבים" וכולי) המצב רק יחמיר כמובן. במובן הזה, כתושב ישראל, זו בהחלט גם הטרגדיה שלך.
אתה מנסה להפריד בין טרגדיה של דור אחד להשלכות שלה על הדור הבא ומתעלם ממה שנקרא "העברה בין דורית". החיילים הישראלים שרוצחים פלסטינים בעזה, היו חצי שנה קודם באושוויץ והתחנכו על ברכיה של הטרגדיה, שהיא אפילו לפעמים לא של ההורים שלהם בכלל. עד כמה שהיינו רוצים להיות אי בודד בים, החיים לא עובדים ככה.
כמו שכתבת "זו טרגדיה שאני תוצאה שלה", ולכן אתה חוליה בשרשרת הזו ויש לך השפעה על החוליה הבאה.
אף אחד, בכל הדיון הזה, לא טען שלא קיימת סוגיה פוליטית חריפה של אפליה אתנית בישראל. זה מעולם לא היה הנושא ולא עלה בספק. אף אחד גם לא הטיל ספק בצורך לאזן מחדש את תקציבי התרבות, או את הקאנון הלימודי-ממסדי, בצורה רב-תרבותית. נדמה לי שהגענו למבוי סתום מכיוון שאנחנו מסכימים על כל הפרטים, הדיסקרפטיביים והנורמטיביים כאחד, אבל נותנים להם ניגון שונה מאוד שלא ייעשה דומה.
כהערת אגב, אציין שאני מתקשה להאמין שאינך שופטת דחפים. את אולי אינך שופטת דחפים כעומדים בפני קריטריון מוסרי, וגם אינך שופטת אותם כעומדים בפני קריטריון אינטלקטואלי, אבל אלא אם כן כל האנשים בעולם שאינם אכזרים או מזיקים מוצאים חן בעיניך באותה מידה, את בודאי שופטת דחפים לפי קריטריון אסתטי או קיומי או פרטי לפחות.
בעיניך מי שאינו מחפש המשכיות תרבותית-אתנית-משפחתית עובד על עצמו, ובעיניי שלי מי שכן מחפש המשכיות תרבותית-אתנית-משפחתית עובד על עצמו. שנינו נסכים, אני חושב, שחוסר ההסכמה הזה בינינו אינו משנה פוליטית: זאת מכיוון שאני מאמין בחובת החברה לאפשר ולסייע לאנשים במימוש הזכות לבניית זהות אתנית אם הם חפצים בכך, כפי שאת בודאי מאמינה בחובת החברה לאפשר ולסייע לאנשים לבנות זהות שאינה מזוהה-אתנית אם הם חפצים בכך. אני נכנסתי לדיון הזה מכיוון שרציתי להבין מה אופיו של הרצון בזהות אתנית עליו דיברת, שכן הוא זר לי מאוד, ואני מודה לך על התיאור וההסבר.
ני אמנם מתפרץ באמצע התדיינות המרתקת בין פלאי איריס ועמרם, אבל אני מקווה שזה לא יקטע אותה. לי לפחות נתתם כמה וכמה נקודות לחשוב עליהן, ואולי אנסה לומר על כך משהו בהמשך.
לאריק,
אני חושב שהאופן שבו אתה מציג את האלטרנטיבות העומדות לכאורה בפני האשכנזי הוא מגחיך ולא בצדק.
אני מתכוון למשפט הזה:
"מה בדיוק אמור אשכנזי שמבקש למחות על אי השוויון בחברה להגיב כלפי הנפנוף בדגל הגאווה המזרחי? להסתופף תחת הדגל הזה גם הוא? לשמוע באייפוד רק אום כולתום? להשמיץ את אבות אבותיו בטקסט היטהרות ראוותני? כמובן, יש תופעות כאלו. אני חושב שיש בהן משהו לא אסתטי, בלשון נקיה".
ובכן, בתור אשכנזי ממשפחה עם כסף, שמבקש למחות ,על אי השיוויון בחברה, אני במקרה לא שומע אום כולתום באייפוד (מטעמי בורות למען האמת) אלא בעיקר רות דולורס וייס ויונתן תורג'מן, משתדל לא להסתופף תחת דגלים כלשהם ולא רואה סיבה טובה במיוחד להשמיץ את אבות אבותיי. מה שאני יכול לעשות לעומת זאת (וזה מפתיע שהאלטרנטיבה הזאת לא קיימת בעיניך) זה פשוט לגלות סולידריות. הנה, דוגמה קונקרטית: פוליטיקת הזהות הבדלנית כביכול לא מפריעה לי, בתור בן האליטה האשכנזית, להתחבר או לשתף פעולה באופן פוליטי, עם אנשים שלוקחים בה חלק. וכאמור, אני מוצא שרבים מהאנשים שלוקחים חלק משמעותי בסוג הזה של הפוליטיקה (מצידה השמאלי) הם בין הראשונים שיתייצבו במאבקים חברתיים או בהפגנות נגד דיכוי פלסטינים למשל. אז אולי בעצם קיימת אפשרות שפוליטיקת זהות יכולה לפעול לאו דווקא כגורם מבדל אלא דווקא כגורם מאחד? האם אתה לא רואה מצב שבו דווקא המודעות לסוג אחד של אי שיוויון מאפשר לראות סוגים אחרים שלו? להביא את ש"ס כדגומה זה כמו להסתכל על קמפיין נגד הומופוביה, שלועג למעשה לנשים ולמזרחים, בתור הדוגמה הפרדיגמטית לפוליטיקה של זהות. מצד שני אפשר לבחור להסתכל על כביסה שחורה.
אבל מעבר לכל זאת, ברמה בסיסית הרבה יותר, לפני הסולידריות – כאשכנזי בן האליטה הדבר הראשון שאני יכול לעשות זה להכיר בפריבילגיות התרבותיות-כלכליות שאני נהנה מהם ולהבין שמאחרים (לא תמיד, נכון, אבל בחלק גדול מהמקרים) הן נמנעות. המשמעות הפרקטית הראשונית של הכרה כזו היא לא לרוץ לשמוע אום כולתום באייפוד או לנסות "להתחבר" לתרבות המזרחית, אלא קודם כל להבין שאין לי זכות לבקר פוליטית את גילוייה של התרבות שההגמוניה מחקה.
אבל יש עוד נקודה חשובה, שאולי גם מתחברת כאן באופן עקיף לדיון של עמרם/איריס/פלאי: אני לא מרגיש צורך מיוחד לחזור לתרבות האידיש של אבותיי,אבל צריך לזכור שה"מורשת" המשפחתית שלי היא האשכנזיות הצברית הציונית-חילונית-התיישבותית הגמונית. זאת המורשת (לא היחידה אמנם, אבל אולי העיקרית) שהזהות שלי במשא ומתן איתה, וזאת מורשת פריבילגית. איך אני יכול להסיק מתוך היחס שלי לעבר היידישיסטי על יחסם של אלו שאינם שייכים להגמוניה? למה זה קשה לחשוב על קשר בין הרלוונטיות של העבר לבין ההשתייכות בהווה או בעבר הקרוב להגמוניה התרבותית או לשוליים?
דווקא מי שמצדד בפרספקטיבה מטריאלית, צריך להיות ער לדעתי לאפשרויות כאלו. אחרי הכל, אם חושבים על מצב המטריאלי במובן של אפשרויות פעולה, הרי של"מה שמעבר" לכאורה ישנה השפעה עצומה.
ני אמנם מתפרץ באמצע התדיינות המרתקת בין פלאי איריס ועמרם, אבל אני מקווה שזה לא יקטע אותה. לי לפחות נתתם כמה וכמה נקודות לחשוב עליהן, ואולי אנסה לומר על כך משהו בהמשך.
לאריק,
אני חושב שהאופן שבו אתה מציג את האלטרנטיבות העומדות לכאורה בפני האשכנזי הוא מגחיך ולא בצדק.
אני מתכוון למשפט הזה:
"מה בדיוק אמור אשכנזי שמבקש למחות על אי השוויון בחברה להגיב כלפי הנפנוף בדגל הגאווה המזרחי? להסתופף תחת הדגל הזה גם הוא? לשמוע באייפוד רק אום כולתום? להשמיץ את אבות אבותיו בטקסט היטהרות ראוותני? כמובן, יש תופעות כאלו. אני חושב שיש בהן משהו לא אסתטי, בלשון נקיה".
ובכן, בתור אשכנזי ממשפחה עם כסף, שמבקש למחות ,על אי השיוויון בחברה, אני במקרה לא שומע אום כולתום באייפוד (מטעמי בורות למען האמת) אלא בעיקר רות דולורס וייס ויונתן תורג'מן, משתדל לא להסתופף תחת דגלים כלשהם ולא רואה סיבה טובה במיוחד להשמיץ את אבות אבותיי. מה שאני יכול לעשות לעומת זאת (וזה מפתיע שהאלטרנטיבה הזאת לא קיימת בעיניך) זה פשוט לגלות סולידריות. הנה, דוגמה קונקרטית: פוליטיקת הזהות הבדלנית כביכול לא מפריעה לי, בתור בן האליטה האשכנזית, להתחבר או לשתף פעולה באופן פוליטי, עם אנשים שלוקחים בה חלק. וכאמור, אני מוצא שרבים מהאנשים שלוקחים חלק משמעותי בסוג הזה של הפוליטיקה (מצידה השמאלי) הם בין הראשונים שיתייצבו במאבקים חברתיים או בהפגנות נגד דיכוי פלסטינים למשל. אז אולי בעצם קיימת אפשרות שפוליטיקת זהות יכולה לפעול לאו דווקא כגורם מבדל אלא דווקא כגורם מאחד? האם אתה לא רואה מצב שבו דווקא המודעות לסוג אחד של אי שיוויון מאפשר לראות סוגים אחרים שלו? להביא את ש"ס כדגומה זה כמו להסתכל על קמפיין נגד הומופוביה, שלועג למעשה לנשים ולמזרחים, בתור הדוגמה הפרדיגמטית לפוליטיקה של זהות. מצד שני אפשר לבחור להסתכל על כביסה שחורה.
אבל מעבר לכל זאת, ברמה בסיסית הרבה יותר, לפני הסולידריות – כאשכנזי בן האליטה הדבר הראשון שאני יכול לעשות זה להכיר בפריבילגיות התרבותיות-כלכליות שאני נהנה מהם ולהבין שמאחרים (לא תמיד, נכון, אבל בחלק גדול מהמקרים) הן נמנעות. המשמעות הפרקטית הראשונית של הכרה כזו היא לא לרוץ לשמוע אום כולתום באייפוד או לנסות "להתחבר" לתרבות המזרחית, אלא קודם כל להבין שאין לי זכות לבקר פוליטית את גילוייה של התרבות שההגמוניה מחקה.
אבל יש עוד נקודה חשובה, שאולי גם מתחברת כאן באופן עקיף לדיון של עמרם/איריס/פלאי: אני לא מרגיש צורך מיוחד לחזור לתרבות האידיש של אבותיי,אבל צריך לזכור שה"מורשת" המשפחתית שלי היא האשכנזיות הצברית הציונית-חילונית-התיישבותית הגמונית. זאת המורשת (לא היחידה אמנם, אבל אולי העיקרית) שהזהות שלי במשא ומתן איתה, וזאת מורשת פריבילגית. איך אני יכול להסיק מתוך היחס שלי לעבר היידישיסטי על יחסם של אלו שאינם שייכים להגמוניה? למה זה קשה לחשוב על קשר בין הרלוונטיות של העבר לבין ההשתייכות בהווה או בעבר הקרוב להגמוניה התרבותית או לשוליים?
דווקא מי שמצדד בפרספקטיבה מטריאלית, צריך להיות ער לדעתי לאפשרויות כאלו. אחרי הכל, אם חושבים על מצב המטריאלי במובן של אפשרויות פעולה, הרי של"מה שמעבר" לכאורה ישנה השפעה עצומה.
לגבי הפסקה הלפני-אחרונה שלך, אני רוצה להוסיף משהו נורא. אני חושב שרבים, ואני ביניהם, מאמינים — אבל מטעמי נימוס וכבוד לא מסוגלים להביא את עצמם לומר — ששאיפה לחדש את המאפיינים *ההיסטוריים* של זהות לא הגמונית מעניינת כמעט ורק (לא רק, בהחלט לא רק, אבל כמעט ורק) את אלו ש*כן* שייכים ללב ליבה של ההגמוניה בהווה, ושמכיוון שאין להם מכנה משותף עם התרבות שמאפיינת *בהווה* את האוכלוסיה המופלה אליה הם משתייכים אתנית, הם מפצים על כך בבניית האותנטיות שלהם כלא-מאמצי-הגמוניה באמצעות העבר. בהיפ-הופ בארה"ב, למשל, הזרם האפרוצנטרי תמיד בא מהמעמד הבינוני הגבוה ומשך קהל מהמעמד הבינוני הגבוה, ויתרה מכך, תמיד משך יותר קהל לבן ופחות קהל שחור, בהשוואה לזרמים אחרים. ולא צריך לא-להעריץ את אדורד סעיד, שאני מעריץ, כדי לשים לב שהוא ברמ"ח איבריו וברמ"ח חליפותיו תפארת ערכי המערב בצורה שאינה אירונית או פארודית כלל.
אז הנה, הוספתי משהו נורא.
פלאי, אני לא מאמין – כתבתי תגובה ארוכה שנמחקה לגמרי!
אני אנסה לשחזר בקצרה את הנקודות החשובות מתוכה:
1. לא בטוח שמדובר ב"כמעט ורק". אפשר למצוא לדעתי לא מעט קונטרה דוגמאות לסעיד.
2. למרות זאת, ברור שיש מידה של צדק בדבריך מבחינת שיוכם של חלק ממחוללי הזהות בלב ההגמוניה
3. לא מבין למה אתה מייחס להם דווקא את המניע הפסיכולוגי המסוים שאתה מצביע עליו. למה זה לא יכול להיות אקט פוליטי מחאתי אנטי הגמוני? אבל אם כבר הולכים לפסיכולוגיה – למה לא להאמין למה שחלק מתוך אותם אנשים אומר – דיסוננס מתוך הבנה שהתרבות שלתוכה גדלו מבוססת על מחיקה של תרבות הוריהם?
4. גם אם אתה צודק, זה לא מפחית מהערך הפוליטי שעשוי להיות לכזה סוג של פוליטיקה. האם היותו של סעיד בלב המאפילייה האקדמית האמריקאית הופכת את תורתו ללא רלוונטית עבור מי שאינו נמצא שם וירצה לעשות בה שימוש פוליטי?
5. האם משתמע מדבריך שהזהות ה"חדשה" גם מכחישה או מונעת למעשה זהות מורכבת יותר ו"אמיתית" יותר של אילו שאינם משתייכים להגמוניה? אם כן, זוהי באמת האשמה קשה, כי כאן כבר לא מדובר במעין צביעות אלא בנזק של ממש. לי באופן אישי קשה לראות איך זה קורה, וקשה לראות כיצד העמדה של "מחדשי הזהות" היא למעשה עמדה הגמונית במסווה.
פלאי, אני לא מאמין – כתבתי תגובה ארוכה שנמחקה לגמרי!
אני אנסה לשחזר בקצרה את הנקודות החשובות מתוכה:
1. לא בטוח שמדובר ב"כמעט ורק". אפשר למצוא לדעתי לא מעט קונטרה דוגמאות לסעיד.
2. למרות זאת, ברור שיש מידה של צדק בדבריך מבחינת שיוכם של חלק ממחוללי הזהות בלב ההגמוניה
3. לא מבין למה אתה מייחס להם דווקא את המניע הפסיכולוגי המסוים שאתה מצביע עליו. למה זה לא יכול להיות אקט פוליטי מחאתי אנטי הגמוני? אבל אם כבר הולכים לפסיכולוגיה – למה לא להאמין למה שחלק מתוך אותם אנשים אומר – דיסוננס מתוך הבנה שהתרבות שלתוכה גדלו מבוססת על מחיקה של תרבות הוריהם?
4. גם אם אתה צודק, זה לא מפחית מהערך הפוליטי שעשוי להיות לכזה סוג של פוליטיקה. האם היותו של סעיד בלב המאפילייה האקדמית האמריקאית הופכת את תורתו ללא רלוונטית עבור מי שאינו נמצא שם וירצה לעשות בה שימוש פוליטי?
5. האם משתמע מדבריך שהזהות ה"חדשה" גם מכחישה או מונעת למעשה זהות מורכבת יותר ו"אמיתית" יותר של אילו שאינם משתייכים להגמוניה? אם כן, זוהי באמת האשמה קשה, כי כאן כבר לא מדובר במעין צביעות אלא בנזק של ממש. לי באופן אישי קשה לראות איך זה קורה, וקשה לראות כיצד העמדה של "מחדשי הזהות" היא למעשה עמדה הגמונית במסווה.
יצא שטענתי טענה חזקה בהרבה משהתכוונתי. קודם כל, עשיתי עוול לסעיד, שכמובן לא עסק מעולם בפוליטיקת זהויות במובן הצר של המילה — התכוונתי רק לכך שאני רואה קשר בין המסירות של סעיד להגנה על כבוד המזרח מחד והמקום המורם מאוד שלו במערב מאידך. שנית, לא התכוונתי להעלות את הסוגיה כהאשמה בצביעות, או בסתירה פרפורמטיבית או שום דבר כזה. אינני חושב שהעובדה שסעיד נראה ומתלבש כמו ג'יימס בונד פוגעת בתורתו בכל צורה שהיא — כולנו היינו נראים ומתלבשים כמו ג'יימס בונד אם היינו יכולים. המטרה הייתה רק להזכיר אותו כאילוסטרציה להקשר התרבותי-חברתי-כלכלי שבו, נדמה לי, מתרחשת לרוב הפניה לשורשים היסטוריים — כלומר, ממצב של הצלחה ושל מרחק מההווה התרבותי של הקבוצה שהאדם רואה עצמו כמשויך אליה.
הכוונה, אם כן, לא הייתה לומר שמכיוון שהאנשים הללו נמצאים בלב היכל הכוח יש בהם ובתורת משהו מושחת, כלל וכלל לא. הכוונה הייתה לטעון שההתחברות להיסטוריה היא פתרון לקונפליקט שמאפיין שכבה צרה מאוד, שמכילה ברובה אנשי אקדמיה. החלק החזק יותר, וכניראה ההוגן פחות, בטענה שלי, הוא הפרשנות הפסיכולוגית לפיה הקונפליקט הזה נובע בחלקו לא מנתק מהעבר התרבותי בעקבות גדיעת המורשת התרבותית, אלא מנתק מההווה התרבותי בעקבות עליה למעמד כלכלי בינוני-גבוה ומעמד חברתי גבוה: התרבויות העכשויות של אוכלוסיות מופלות לרעה לרוב לא מציעות 'מקום' או 'תפקיד' למי שמעמדו הכלכלי-חברתי גבוה להשתלב בו — הן תרבויות מעמדיות לא פחות מאתניות — ולכן ביסוס של זהות היסטורית היא פתרון הכרחי עבור מי שמעמדו גבוה ואיננו רוצה להיות מה שבאמריקה קוראים לו אוראו (על שם העוגיות — שחור מבחוץ לבן מבפנים).
כל זה הוא נטול דופי לחלוטין. האתגר היחידי שאני מנסה להציג באמצעות הנרטיב הזה הוא קריאת תיגר על הטענה שהפרויקט של החייאת השורשים הוא פרוייקט שמבטא את הצרכים של אוכלוסיה מדוכאת כלכלית-חברתית רחבה: אני אומר שיכול להיות שזה פרוייקט שמבטא את הצרכים של אוכלוסיה צרה מאוד ומצליחה מאוד (ושבאמת נתונה במצב מסובך תרבותית ונפשית, אבל מי לא).
וברוך הבא. סולידריות, בדיוק…
האמת שלקח לי המון זמן להבין בכלל על מה אתם מדברים. ראשית כי אני לא יודעת על איזה "פרוייקט החייאת שורשים" מדובר.
יש ארבעה סופרים מזרחים שכותבים ספרות שקשורה לעברם המשפחתי. למה זה נהיה "פרוייקט" (וכבר במילה "פרוייקט" טמון האופי הארעי שלה. כמו אלו שאומרים "הפרוייקט הציוני"…).
האם כתיבתו של אהרון אפלפלד או דויד גרוסמן (למשל, בעיין ערך אהבה) הן "פרוייקט החייאת שורשים"? או שכשאשכנזי כותב ספרות, זו פשוט ספרות?
דווקא המזרחים בישראל, אלו שחיים בפריפריה, לא צריכים שום החייאה תרבותית. הם חיים בבועה שלהם, ומדי פעם כשעינב בובליל מגיעה למסך של האשכנזים, הם נדהמים לגלות את זה, שמזרחים מדברים אחרת, מדברים על דברים אחרים כשהם בנוכחות אשכנזים או לבד, למשל.
בשביל הסבתא שלי לשמוע את פיוטי התזמורת האנדלוסית זו לא החייאה של שום תרבות. זה פשוט לשמוע את המוסיקה שהיא גדלה עליה. אם אני או ילדי יעשו את זה, שמאיתנו זה נמנע ונמחק, זה יהיה נסיון ללמוד קודם כל מה נמחק.
אולי מכיוון שכשאתה לא שייך להגמוניה, אתה קודם כל צריך ליצור ריאקציה או לעשות משהו שיתפס ככה, זה נראה אחרת.
ובענין הדחפים:
כמו שכתבתי, הדחפים של כולנו נמצאים בתוך סייגים של התרבות. אני יכולה כמובן להפעיל את חוש השיפוט שלי לגביהם, אבל עדיין צריך לשפוט אותם בתוך התרבות שלהם. אני כמובן מאמינה שלא כל דחף ראוי לכל ביטוי בכל מקום – זה ברור. אחרת לא הייתי יכולה לחנך את הילדים שלי. זה לא אומר אבל שאין להם דחפים (בקיצור: מותר ורצוי לאונן, אבל בחדר…מה שאתה אומר פלאי, זה שלאונן זה דבר שצריך ללמוד אנשים להתרחק ממנו והחיים נטולי האוננות הם עדיפים ופה ההבדל הגדול בינינו נראה לי).
בכל מקרה:
יש בעיה עם שיח פסיכולוגיסטי שלא לוקח משתנים סוציולוגיים בחשבון, ואני מקוה שהחזרתי אותם עכשיו לדיון הזה. לכל אחד יש את מניעיו הפסיכולוגיים לחזור לשורשיו הליטאיים או לא: מה שחשוב הוא, האם החברה מאפשרת את זה ולמה…
ועוד משהו:
מי שנמצא בתוך ההגמוניה, דווקא לא נמצא במצב מסובך תרבותית ונפשית. האשכנזי, שחי בישראל שרואה את הלובן כעדיף, לא צריך לירוק על אבותיו ולא להתבייש בלובנם. אני כבר בתור ילדה ונערה, למדתי שסבתא שלי היא "פרימיטיבית" וסתמתי לה את הפה, פשוטו כמשמעו. זה נכון כמובן גם לאשכנזים שלא ייצגו את תמונת הצבר הרצויה. וזה סיפור שונה בכל קבוצה: האתיופי לא יכול לברוח מזה כמוני, "אחת שלא רואים עליה" והפלסטיני מעולם לא התקבל להגמוניה, כך ששמר לפחות על תרבותו.
נכון הוא שעכשיו מתעוררים גם אשכנזים רבים ומבינים את המחיר שהם שילמו: אבל אולי זה בגלל שהזיוף מתחיל להיות ברור. כמה זמן אפשר לחיות במזרח התיכון ולעשות כאילו?
גם אפלפלד או גרוסמן זה פרויקט החייאת שורשים.
כל ספרות שאינה מדע בדיוני היא "פרוייקט החייאת שורשים". כולל "נוטות החסד"?
קצת מוזר, לא?
מה עושה ספר לחלק מהפרוייקט הזה?
אפילו אם אעמוד על הראש לא יהיו לי שורשים מחוץ לארץ-ישראל.
הנאצים דאגו למחוק כל שריד ופליט לכל בדל נייר ולכל תעודת לידה או פספורט כלשהו.
שיצא לי לקרוא באינטרנט העברי, ודווקא על נושא שבעיניי הוא משמים למדי.
זה לא במקרה, אלא בזכות בעל הבלוג, שהגיב בצורה הנכונה – והמאד לא מקובלת – לביקורת די קשה שהוטחה בו. הוא לא התעלם מהביקורת, אבל גם לא קיבל אותה באופן אישי, ולא התעמת עם המבקרים באופן אישי, אלא עם תכני הביקורת, באופן ענייני (ולעניות דעתי גם משכנע, אבל לא זו הנקודה) ומתוך חתירה להבנה ולא להתנגחות או לשכנוע איזה צד שלישי דמיוני. כך נקבע הטון ששרר בדיון כולו. זה לא רק עניין של נימוס חיצוני, אם כי גם, אלא של היכולת להקשיב וללמוד משהו. יפה. (הערה טכנית – כדאי למחוק את התגובות הכפולות המרובות).
המיעוט היחיד המופלה בארץ לרעה הוא הישראלי-העברי.
הוא נהפך למעין זן כמעט נכחד, שכולם מסביבו הם או אשכנזים, או מזרחים, או פלסטינים, או ספרדים, וכו' וכו'.
אולם ברגע שהוא מנסה להגדיר את עצמו כישראלי שתרבותו עברית, טופלים עליו מיד אשמה של הגמוניה, בעוד שהוא עצמו מיעוט שבמיעוט, חסר כל תשוקה להגמוניה בארץ שאיבדה זה כבר את עשתונותיה.