הערה על קולנוע ישראלי עכשווי וגור בנטוויץ'

הקולנוע הישראלי בפריחה, כך אומרים. כמבקר ספרות הייתי שמח שהספרות הישראלית העכשווית תפרח גם היא. אבל היא לא פורחת, לטעמי. ומאידך גיסא, יש הטוענים שכן, טוענים שישראל היא למעשה מעצמה ספרותית. אז לך תדע. אולי הכל עורבא פרח וגם פריחתו של הקולנוע הישראלי (כביכול), עושה פריחה למבקרי קולנוע. היא לצנינים בעיניהם ולצנוניות וצנימים בפיהם.

בכל אופן, משלל סרטי הפריחה של העשור-וקצת האחרון בקולנוע הישראלי הותירו בי חותם מיוחד שני סרטים: "כנפיים שבורות" של ניר ברגמן ו"חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי.

לא אהבתי את "בופור", למעשה השתעממתי ויצאתי באמצע (וכפי שגורס הסרט, חבל שמדינת ישראל לא נהגה כמוני). "האסונות של נינה", כתחילת שמו, הוא דוגמה מובהקת לאובר-אסטימציה (כפי שטען, כמדומני, ישעיהו ברלין על חנה ארנדט: "היא הפילוסופית הכי over-estimated של המאה"). לא אהבתי במיוחד את "אדמה משוגעת" ו"ביקור התזמורת". לא התפעלתי במיוחד גם מ"ואלס עם באשיר".

הטענה הרווחת היא שהקולנוע הישראלי החל לשגשג כשנטש את כובד הראש החמור והסגפנות של העיסוק ב"סכסוך" ובפוליטיקה, לטובת סיפורים קטנים ואנושיים. הטענה הזו מתערערת לנוכח הגל האחרון של סרטי לבנון . לצורך כך ניתן לאתר בקרב הכותבים על קולנוע ישראלי "תיקון" לנרטיב הפריחה דלעיל. אם לסכם את הטענה של מבקרי קולנוע שאני מכבד, אורי קליין ומאיר שניצר, הרי היא, כמדומה, כדלקמן: הקולנוע הישראלי של הגל האחרון ("בופור", "ואלס וכו'" ו"לבנון", ועליהם ניתן, לטעמי, להוסיף את "ביקור התזמורת" ו"אדמה משוגעת") אמנם עוסק לכאורה בפוליטיקה, אבל בעצם מסרס את המימד הפוליטי לטובת האנושי. הוא מבכר, למשל, להציג את המלחמה כחוויה אוניברסלית, להציג את התמודדותו של היחיד עם המלחמה, בלי קשר לנסיבות פריצתה והקונטקסט הפוליטי שלה.

והנה, בקולנוע מוצגים שני סרטים ישראליים שזוכים לשבחים ופרסים: "עג'מי" ו"לבנון", ואני לא ממהר לרוץ לראותם. למעשה, הבחנתי פתאום בחלוף השבועות ממועד עלייתם למסכים, משהו בי מתנגד למהר וללכת לראותם. אני כאילו משתעמם מהם מראש (כפי שטען "אובד עצות", גיבורו של ברנר, באשר ליחסיו הכושלים עם נשים: היחס הוא של "שעמום מעיקרא"). אולי זו "הנחת המבוקש" שאני משער שקיימת בסרטים הללו; ידיעת המסקנות שלהם מראש, שלא יוצרת סקרנות לעבור את התהליך בן השעה וחצי עדי ההגעה אליהן. אולי זו חזרתה של הפוליטיקה המקומית בדלת האחורית. הפוליטיקה המקומית חשובה בעיניי. אמנות שהיא אילוסטרציה מתבקשת מדי לפוליטיקה המקומית – פחות. ואולי זו דיעה קדומה שלא ניתן להגן עליה. בכל מקרה, אני מניח שבסוף אכנע ואלך לצפות בסרטים; אם לסרס כהוגן משפט שניטשה השתמש בו: "החיים ארוכים והאמנות קצרה".

מה שבטוח הוא, שכשראיתי שבסינמטק תל אביב מוקרן מדי שישי בחצות סרט חדש של גור בנטוויץ' התחשק לי מייד לצפות בו. ודוק: "התחשק". לא בגלל שהוא "חשוב" או "מדובר" (למרות שהסרט זכה בפרס בפסטיבל ירושלים ונלווה לו סרט קצר שזכה אף הוא בפרס).

הסרט "freeland" והסרטון שלפניו לא הכזיבו. לבנטוויץ' יש חוש לאיזו ישראליות מנותקת, מסוממת וסהרורית, לא זוהרת אך גם לא עלובה, אוריגינלית ובעיקר מאד משעשעת. יש לו גם רגישות גדולה לסלנג עכשווי (משעשע מאד לעקוב אחר התרגום לעברית המופיע בסרט לשיחות המתנהלות באנגלית). הסרט והסרטון מציגים הרהור מתבקש אך לא קלישאי על היחס בין הטכנולוגיה החדשה – הסלולרי בסרטון והמציאות הוירטואלית בסרט – וחיי הרגש שלנו. הם רציניים מבלי שתרגיש שהם כאלה, עשירים בחשיבה קולנועית רעננה מבלי להכריז על עצמם ככאלה בראש חוצות, סקסיים בלי להיות פטישיסטיים של יופי. הם סטלנים באופן שפוי.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • מרית  ביום אוקטובר 24, 2009 בשעה 3:57 PM

    שכחת (או שמא החמצת) את "חופשת קיץ" הנפלא של דוד וולך. (וגם את "אור" של קרן ידעיה, אבל זה כבר בסעיף אחר).

  • אריק גלסנר  ביום אוקטובר 24, 2009 בשעה 3:59 PM

    "חופשת קיץ" סרט טוב בהחלט. אבל פחות הרשים אותי מהשניים שהזכרתי. "אור" כנ"ל.

  • ברק  ביום אוקטובר 24, 2009 בשעה 4:25 PM

    יש סרטים טובים אבל אין בשורה בקולנוע הישראלי. התיקון בא מצד הקהל שנפתח יותר לסרטים מקומיים וזה מחייה את היחסים ההכרחיים האלה. כמו בכל פרובינציה, גם כל התייחסות מצד פסטיבל כזה או אחר (ויש המונים בעולם) דבר כזה זוכה לסיקור תקשורי חגיגיתי. זה תואם גם א תרבות הסלבס שצריכה להזין את עצמה.
    קולנוע פשוט נהיה תעשייה

  • יפתח  ביום אוקטובר 24, 2009 בשעה 4:47 PM

    "עג'מי" שונה מהמגמה שאתה מתאר. הסרט הזה מאוד פוליטי, גם כשהוא יורד לרמת הסיפור האנושי הבודד – ולמעשה בעיקר אז.

  • נעמי  ביום אוקטובר 24, 2009 בשעה 6:42 PM

    ומאחר שמאז שנות ה90 הביקורת והאקדמיה מתקשות להגדיר מה שמתרחש בקולנוע הישראלי, אז חוסר הדיוק בהגדרה האחרונה גם הוא לא מפתיע.

  • יהונתן  ביום אוקטובר 24, 2009 בשעה 9:35 PM

    נוזהת את פואד של ג'אד נאמן. כמה שפוליטי, אחר לגמרי.

  • נדב  ביום אוקטובר 25, 2009 בשעה 12:18 AM

    זה מה שהשתנה.
    לא המגמה של הקולנוענים, ולא הפתיחות של הקהל. קשה לדבר על איכות, כי אני יכול להביא לך מספיק אנשים שישבעו ש'צ'רלי וחצי' הוא יצירת המופת האולטימטיבית של הקולנוע הישראלי, אבל מאז שמדינת ישראל התחילה לשפוך כסף על הקולנוע, הקולנוע הישראלי התחיל לזכות בהערכת המבקרים, בפרסים בינ"ל וגם בקופות מצבו מצויין.

  • איה  ביום אוקטובר 25, 2009 בשעה 11:32 AM

    ההשוואה לברנר עם "ההשתעממות" מנשים הצחיקה אותי. אבל היא מוזרה – איך אפשר בכלל. ברנר היה לו איזה תסביך …עםנשים

  • עמיחי  ביום אוקטובר 25, 2009 בשעה 4:12 PM

    סרט שונה מרוב מה שנעשה כאן.

  • אריק גלסנר  ביום אוקטובר 25, 2009 בשעה 5:18 PM

    "אושפיזין" נהניתי במידה. כמו שמפרסמים ספרים לעיתים ברדיו: "הוא לקח אותי לעולם קסום".
    לאיה – כן, לברנר היה תסביך עם נשים. אבל, לעניות דעתי, עם נשים ולא עם נשים…כלומר, לא עם גברים, כפי שאופנתי לטעון.

  • אהרן  ביום אוקטובר 25, 2009 בשעה 7:47 PM

    הוא תפס אותי מהרגע הראשון. וביקור התזמורת היה לטעמי נפלא. עדין ומיוחד ובעל ניאונסים.
    וכן- אתה צודק. יש איזה צייטגייסט באוויר שקולנוענים שמנסים את מזלם בקרנות הקולנוע מנסים לקלוע אליו- כדי שיתמכו בסרט שלהם.
    אם להעמיק לרגע- התירוץ הזה לא מספק. למה ? יש לקולנוענים שזכו להצלחה זכות לעקוף את תהליכי הלקטוריזציה הראשוניים של קרן הקולנוע. הם זכו להצלחה ולא יעמדו בדרכם אם יגישו משהו שונה. האם זה החשש מסיכון ?
    היו קולנוענים אגב בארה"ב שכל חייהם היו מלחמה ארוכה בממסד. אחד מהם – אהוב עלי במיוחד הוא ג'ון קסבטס- עם "אשה תחת השפעה". גם צ'ארלי קאופמן לא מפסיק להפתיע.
    למען הגילוי הנאות- כותב שורות אלה כתב תסריט שהולך לפי כל הכללים (של הקולנוע האמריקאי) בעיקר כי התחשק לו.

  • אסף  ביום נובמבר 1, 2009 בשעה 1:18 AM

    אני לא חווה את השיעמום שאתה מדבר עליו ביחס לסרטים שציינת.
    לגבי גור בנטוביץ – זה מתחיל בעניין שהוא יוצר בך, אבל הרבה יותר מזה:
    לדוגמה הסרט שלו – הכוכב הכחול
    היה קאלט בימי שישי בסינימטק באמצע שנות התשעים, לא ראיתי אותו בתקופה שהציג שם אבל אפילו רק מלהסתכל על הפוסטר של הסרט היה בחוויה הזו משהו שמבטיח לך שהוא יבטא את מה שאתה מרגיש ולא מצליח לנסח לעצמך (הייתי אז חייל שחלם לברוח לטיול בהודו). כשראיתי את הסרט רק התלהבתי יותר – הוא רגיש לשפה ולתרבות, במובנים הכי עמוקים של המושג, ובכך מצליח לתפוס הלך רוח של תקופה (שנות התשעים)ומקום (הקו תל-אביב-המזרח הרחוק והמזרח הקרוב). מבחינתי זה המציצים של שנות התשעים.
    או:
    הכוכב הכחול הוא לקולנוע הישראלי מה שסימנים של חולשה הוא למוסיקה הישראלית של שנות התשעים.
    הייתי שמח לפרט על הקלישאות שניסחתי כאן, אבל זו בסך הכל תגובה לפוסט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: