על "נערה", של אלונה פרנקל, הוצאת "חרגול"

ילדים קטנים אוהבים לשמוע שוב סיפורים שכבר מוכרים להם. כשמקריאים סיפור לילדים קטנים לא נדיר לשמוע מהם את המילים "עוד פעם" בתום ההקראה. לעיתים אף לפני תומה. "עוד פעם" תובעים הילדים הקטנים שבשבילם הסיפור מושך בדיוק בגלל שהוא מוכר. ילדים קטנים אינם תרים אחרי החידוש אלא אחרי האישוש. אישוש להכרתם והבנתם את המציאות.

גם ספרות המבוגרים בישראל נענית לזעקה אדירה גם אם לא נשמעת ל"עוד פעם". רוצים לשמוע "עוד פעם" את מה שאנחנו כבר יודעים. על הקיבוץ וסטלין, על בן גוריון ובגין, על הצנע, על המעברה, על בלוק הקרח, על השילומים. זו אינה בהכרח נוסטלגיה. פעמים רבות הסיפור ביקורתי כלפי העבר. אין כאן התרפקות על הטוב שהיה אלא על המוכרות והביטחון שהיא משרה. בדומה לילדים הקטנים, שכאמור רוצים "עוד פעם" גם לפני סופו הטוב של הסיפור, כי לא התרתה המוצלחת של העלילה מושכת אותם, אלא מוכרותה. למעשה הסוף, גם הסוף הטוב, הוא רגע מאיים בהגדרה. הרגע שבו צריך להתמודד עם הלא מוכר. עם ההווה.

"נערה" מספר בגוף ראשון, אוטוביוגרפי במוצהר, את קורותיה של הסופרת. זה ספר המשך ל"ילדה" (שזכה בספיר), בה תיארה הסופרת, ילידת 1937, את קורותיה בלבוב בזמן מלחמת העולם השנייה. ואילו הרומן "נערה" נפתח ביום האחרון של 1949, כשמשפחתה מגיעה ארצה ומתאר את העשור הראשון לקיומה בארץ. את המגורים בתל אביב ואחר כך ברמת גן; את המפגש עם ילידי הארץ שלא רצו לשמוע על שהתרחש באירופה; את המאבק הקיומי למציאת פרנסה של אביה ואמה. גישתה של פרנקל לסיפור האוטוביוגרפיה ישירה והסיגנוּן מינימלי (מתמצה כמעט אך ורק בחזרה על פרטי סיפור שונים כמה פעמים לצורכי הדגשתם). הרומן אינו מתחכם אך גם אינו מתוחכם. נקודת התצפית של הסופרת היא שילוב, לא תמיד עקבי, בין הפרספקטיבה שלה כילדה לזו של בוגרת חכמה יותר המשקיפה אל ילדותה ממרחק. הטון, גם כשהסופרת מתארת תחושות צורבות של נתק בין האם לבת, אם שהצילה את בתה במלחמה חזור והצל ולא נותר בה כוח לאמהות רגילה, או כשהסופרת מוחה בכאב על ההחמצה ברכישת השכלתה, על כך שאיש לא היה בסביבתה שעודד אותה ללמוד, או שהיא מאבחנת את עצמה כמי שחשה בו זמנית ילדה קטנה וזקנה אל מול הצברים, אינו גולש, למרבה הפלא, לרחמים עצמיים ואף מתיז לעיתים ניצוצות של הומור שחור. רגעי המפגש הראשוני עם הארץ, עם חמסין, זיתים, נטיעה בט"ו בשבט, מצליחים לרגעים לשחזר את הפתיעה הראשונית ולכן גם לחדד את מבטנו לעבר תופעות ישראליות מובנות מאליהן כאלה.

אפרופו נטיעה, חמסין או זיתים, ישנה נקודה שכדאי להתעכב עליה בספר הזה והיא נוכחותו של הטבע הארצישראלי. כך הן סביבותיה הפראיות של רמת גן: "העולם החופשי, האינסופי. שדות שמפריחים חרציות, כלניות, סביונים, שיחי רותם ונרקיסים. וכמובן ההר. הר נפוליאון הנשגב עם פריחת הצברים (…) ואחרי ההר – השדות, הפרדסים, עד הירקון". הנוכחות הזו, שתלך ותיעלם בתהליכי עיור ויותר מאוחר נדל"ניזציה, שפרנקל מתארת את הנצתם, היא בעיניי אחד המשתנים המכריעים בקביעת יחסו של הציבור היהודי בישראל לציונות. משתנה שלא נותנים עליו את הדעת. כיסויה של הארץ בשלמת בטון ומלט מותיר את הציונות ללא רפרנט, ללא "ארץ" או "אדמה" שעליהן מתרפקים. גם פרויקט ההתנחלות יכול להיות מוסבר בחיפוש אחר טבע ארצישראלי שלא נכבש עדיין על ידי האורבניות והנידלו"ן.

תיאורן של שנות החמישים ברומן מכמיר לב. הרומן משרטט את ישראל הצעירה והנאיבית, על שלל פגמיה, ישראל שנעלמה מעינינו כמו הטבע הארצישראלי עצמו, כוסתה בשכבת בטון מזוין של גלובליזציה, נינט ויונית, של נוחי וסלקום, מצנחי זהב ובקדייטינג, של עיתונים כלכליים שמחזיקים מוספי תרבות ופוליטיקה צנומים. אבל קשה להימנע מן התחושה שבניסיון השחזור הכמעט קטלוגי של שנות החמישים שמובא כאן, שאינו מחדש הרבה למי שמכיר את התקופה ולו בקוויה הכלליים, נענה גם הספר הזה לזעקה הילדית "עוד פעם". ההווה אינו מוגדר, מאיים, זר. הבה נשים פנינו לעבר.

 

ב

פרנקל מתארת את המפגש של ניצולי השואה עם הצברים. הדברים ידועים: הכינוי "סבונים", הגאווה הצברית על כך שכאן גיבורים נפלו על חרבם ולא נחנקו בגז. פרנקל, בעדינות אופיינית, אינה מבקרת בשצף קצף את הגישה הזו, רק מותחת חופת אירוניה דקה מעליה.

בעשורים האחרונים נמתחת ביקורת נוקבת על גישת "כצאן לטבח" שאפיינה את יחסה של ישראל הצעירה לקורבנות השואה. לטעון שיש דבר מה מביך בקלות המדהימה בה ביצעו הנאצים את "הפתרון הסופי", לבקר את הנהגת יהדות אירופה על טעויות חמורות בשיקול הדעת, הפכו לדוגמאות מובהקות לאי-תקינות פוליטית. אבל לא צריך להיות לאומן קנאי על מנת להבין שפיזורם של היהודים באירופה, כמו גם היעדר מנהיגות פוליטית כלל-לאומית, הקלו מאד על מלאכת ההשמדה. פרופסור שאול פרידלנדר, בספרו החדש "שנות ההשמדה", למשל, אינו חוסך ביקורתו מההנהגה היהודית. אולי הגיע הזמן לעשות רוויזיה לרוויזיה ביחסנו לנושאים הטעונים האלה?

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אביבה מצטערת  ביום אוגוסט 31, 2017 בשעה 11:13 AM

    בכ"ז חובה לציין: הניצולים מעולם לא נקראו 'סבונים' ע"י 'הצברים'. זו אי הבנה שניתן להבינה על רקע המציאות הקשה באופן כמעט בלתי אפשרי, אך זה אינו נכון. בכול מקרה 'סבון' במובן 'הצברי' מתכוון ל'תמים', שאינו מכיר (את הסביבה החדשה בארץ?). אפשר לדבר על זרות, על אי קבלה והבנה אבל לא צריך להמציא דבר שמעולם לא קרה, הרי זה היה מספיק גרוע גם כך – כך אמר המשורר גורי על המצאת 'הסבונים'.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: