על "סוס טרויאני", של יונתן יובל, הוצאת "הקיבוץ המאוחד"

א

"סוס טרויאני" הוא קובץ סיפורים קצרים שכתב המשפטן יונתן יובֵל, ששניים מסיפוריו זכו בעבר במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ".

כל הסיפורים מפגינים צחות לשון ותחושה שמילותיהם חצובות מסלע השפה, מילים בעלות משקל וכובד. אבל יש כאן כמה סיפורים בוסריים. במיוחד בוסרית בעיניי היא הנטייה להיטפל למיתוסים או ליצירות מופת וסופרי מופת. כמו סיפור העורך ואריאציה על משחק השח עם המוות שהופיע בסרט "החותם השביעי" של ברגמן, או סיפורים על קפקא, ניטשה וואן גוך. או סיפורם מחדש, עם הוספת עוקץ מעניין אמנם אך עדיין לא מצדיק כשלעצמו סיפור שלם ולו קצר, של עלילות דלילה ושמשון או ישמעאל. הסיפורים הללו מסגירים השפעות לא מעוכלות וחוסר ביטחון, כביכול הסופר זקוק להילה של המיתוס או יצירות המופת כאליבי לסיפורו שלו. במקרים אחרים הסיפורים אינם הדוקים וקוהרנטיים דיים או לא מגובשים באמירתם או טריוויאליים (למשל, סיפור המוחה על מוות מיותר של חלל בלבנון) או בנויים על גימיק בודד.  

אבל יש כאן כמה סיפורים טובים, כמה טובים מאד ופנינה אחת.

סיפור ראוי לציון הוא "הגולם" בו – להבנתי, אין עיגון מפורש לכך בטקסט – משתמש יובל במיתוס היהודי על מנת ליצור אלגוריה דקה-דקה וחכמה לציונות. הציונות היא הגולם האימתני שיצרה היהדות על מנת להגן על עצמה. אבל הגולם הוא גולם, טוב לדבר אחד. וכאן מערב יובל, במרומז, "מיתוס" אחר, זה של פינוקיו, בסיפור הגולם מפראג: הגולם קם על יוצרו, הוא מואס בחוסנו הפיסי ומבקש להיות אדם בעל רגשות.  

הסיפורים הטובים מאד הם אלה שבהם משלב יובל בין יסודות מיתיים היוקדים בלב הגיבורים לקיומם הקונקרטי העלוב. היכולת הלשונית הגבוהה, הגובלת לרגעים בוירטואוזיות, בסיפורים הללו היא זו שיוצרת את האפקטיביות של ההצמדה הזו. בסיפור אחד מספר ילד למשפחה חד-הורית על התפרחחויות הילדות שלו במין שפה משכילית-קבלית-תנ"כית שיוצרת שעטנז מוזר, אירוני אך גם מעצים את תעלולי הילדות הבנאליים. "בקוצר רוח חטפתי את המאכלת הכתומה מידו החלושה של מלכיאל החיוור שבשעת מבחן התגלה כתולעת רמוסה, איש גבה-מילים אך אין-אונים ורך-לבב", מדבר הילד תנ"כית על חברו הפרחח כמותו. בסיפור אחר, שפתו של קנאי יהודי-ימני, שחייו עלובים אך הוא יוקד בהזיות גאולה, נקם ואלימות, כפיצוי על עליבות חייו, יוצרת עירוב דומה של שפת המיתוס וחיי היומיום העלובים בירושלים. התוצאה היא גרוטסקה מוצלחת.

הפנינה היא סיפור בן שלושה עמודים בלבד בשם "המינגווי", שארחיב עליו קמעה בגלל הדוגמה המופתית שהוא נותן לכתיבה בז'אנר הסיפור הקצר (מי שחושש מספוילר שיעצור לפני הפסקה האחרונה) . הסיפור הזה מתקדם באופן אלגנטי כמו האופן האלגנטי בו מתקדמת ההיסטוריה לטענת הפילוסוף הגרמני הגל: מתזה לאנטי-תזה ומשם לסינתזה. התזה בפתיחה היא הפנטזיה של המספר: "בקיץ של 99' באתי לניו יורק לחפש את מיוריאל המינגווי, בה התאהבתי שנה קודם לכן כשראיתי את 'מנהטן' של וודי אלן בקולנוע פריז". מהפנטזיה נוחת הגיבור לאנטי-תזה, למציאות של מהגר ישראלי בניו יורק העובד בהובלות. בכמה הטחות דחוסות ועזות מתוארת ניו יורק של מטה. הנסיעה ברכבת התחתית מובילה את המספר ל"מחשבה מסחררת שאפשר להתעלף ממנה אם חושבים אותה ליותר מהרף", המחשבה שבשביל שכניו לנסיעה "אתה מגלם את המושג 'אחר'. כלומר, אני הוא האחר שחולף על פניהם לרגע ונעלם בכלום הכללי".  ניו יורק, על בנייניה האדירים, היא מפלצת. הגיבור משתמש בביטוי התנ"כי "בהמוֹת" (שמנוקד כאן משום מה בהמוּת) לתאר את מפלצתיותה של העיר, ומכניס כך יסוד מיתי רב עוצמה להווייה המחולנת של הקפיטליזם: "הבניינים לא היו חפצים דוממים אלא בהמות והאנשים בקיומם ותנועותיהם ונשימתם סיפקו לבהמות את האנרגיה לקיומה והם חיו בקרביה ונשמו את אדיה ושכחו את מאור היום".

 ויום אחד קיבל הגיבור עבודה בהעברת דירה מהווסט ווילג'. "זה היה בניין ישן ונעים, לא בהמות", מספר הגיבור. כמו הבניין הנעים והישן גם בעלת הבית אנושית: "בזווית העין הבחנתי בבעלת הבית המתרוצצת והעייפה". ואז, בשורה האחרונה, בפואנטה קלאסית, מסב סבל-עמית את תשומת לבו של הגיבור לזהותה: זו מיוריאל המינגווי. הסיום יוצר סחרחורת של רגשות סותרים המשחזרים בבת אחת את שלושת שלבי הסיפור. זו תחושה כמעט פיזית, בליעת כמוסה מתפוצצת בפה שטעמה מתוק-חמוץ-מתוק. התגשמות הפנטזיה הזוהרת, אך בבטנתה הפנימית, האפרורית והיומיומית, ועם זה המתוקה דווקא בגין אפרוריותה ויומימיותה.

ב

על גב העטיפה נכתב שהסופר "מודע וקשוב לזירות, תקופות והוויות מגוונות" אבל גיוון וקפיצה מזירה לזירה בקובץ סיפורים קצרים יכול לעייף כמו שורת סטוצים: כל כך הרבה מאמץ והסתגלות מחודשת בשביל כל כך מעט וכל כך מהר.

אם הקורא הוא חללית המשלחת עצמה לחלל, הרי שהרומן הטוב הוא גרם שמיים גדול שמִשלב מסויים לוכד את הקורא ומאפשר לו לדומם מנועים ולשייט סביבו כלוויין. פשוט מכוח כוח הכבידה שלו. לסיפור הקצר אין את כוח הכבידה הזה ולכן, פרדוקסלית, קריאת סיפור קצר תובעת אנרגיה רבה יותר מהקורא מאשר תובע ממנו רומן עב כרס.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עמיחי  ביום ספטמבר 21, 2009 בשעה 12:05 AM

    יופי שחזרת. ועכשיו תחזיר לנו את מה שאתה "חייב" לנו – את הביקורות שלך מיולי-אוגוסט…
    שנה טובה. כבר דאגתי…

  • א.ל.  ביום ספטמבר 29, 2009 בשעה 4:04 PM

    אתה כותב כותב בפסקה הראשונה מה השלילי בספר – היסודות המיתיים וההיטפלות לקלסיקות ולכתבי אחרים – ואחר כך אתה מתפעל מאותו הדבר עצמו בסיפורים הטובים לכאורה.
    אני מציעה לך ברצינות גמורה – לו רק ילא לא היית מחוייב לתת כתבה מהיום להיום – לישון על מה שכתבת וממרחק של פרספקטיבה אפילו בת כמה ימים – לראות את מה שאני כקוראת רואה כל כך בקלות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: