בימים שעתיד ההתנחלויות עומד במוקדו של עימות בין ישראל לארצות הברית ובין ישראל לעצמה, רומן הביכורים של עמרוסי, לשעבר דוברת מועצת יש"ע, מעורר עניין בסימנים לפריצת דרך רעיונית שבו. הרומן רומז כי ייתכן והאלטרנטיבה שהתיימרו המתנחלים להציב לחברה הישראלית-מערבית יכולה להסתייע מראייתה בהקשר הרחב של חברות מסורתיות ואידיאליסטיות, כלומר מההכרה בדומותה לחברה הפלשתינית. נדמה כי הרעיון המוצג כאן בהיסוס על ברית בין המתנחלים לשכניהם ההרריים, רעיון שקיבל בעבר ביטוי בשולי הפובליציסטיקה הגבוהה המתנחלית, אינו רק גימיק ספרותי הנועד למשוך תשומת לב או להחניף לקהל הלא מתנחלי. הרומן מאשר כך את חששות השמאל הציוני על כך שמפעל ההתנחלות דן אותנו לקיום במדינה דו-לאומית. הרומן (באופן מודע?) מאשר וכמעט מאושר מהאפשרות הזו.
הגיבורה והמספרת של הרומן היא נעמה, מתנחלת כבת שלושים, ולה בעל ושלושה ילדים. נעמה מעט שונה מסביבתה, היא עובדת כצלמת עיתונות, משלח יד שמאפשר לה, באופן ממשי ומטאפורי, לעמוד מחוץ לפריים. נעמה גם סובלת מעייפות כרונית מאז הלידה האחרונה. אבל בכך, מסתבר לה, היא דווקא אינה מיוחדת: בעייתה משותפת לה ולמתנחלות רבות ונובעת מהשילוב בין הריונות תכופים למגורים בהרים. כך הסוציולוגיה הופכת לפיזיולוגיה. אבל הרומן ממשיך בתנועה הפוכה, מהפיזיולוגיה אל הסוציולוגיה: דרך הבעיה הגופנית נוצרת קואליציה מפתיעה בין המתנחלות לשכנותיהן הפלשתיניות. ההברקה הכפולה והמרשימה שיש ב"תריס" היא השימוש במחלה הן להענקת מוחשיות גופנית לשונות המתנחלית והן ליצירתה של זהות גופנית בין המתנחלים לפלשתינים. פריצת הדרך הרעיונית המוזכרת מקבלת כך בשר ממש.
בתחילת הרומן, סיפורה של נעמה הוא סיפור של ניסיון השתחררות ממבט חיצוני; מבט אומד, שופט, מבטל. ניסיון היציאה לחירות מרודנות המבט החיצוני, המבוטא ברומן, ניסיון בו מתנסים רבים מאיתנו בהקשרים שונים, הוא אוניברסלי והרואי. כאן המבט החיצוני הוא של אדם אחד, אדם שמו, צלם שעבד בעבר עם נעמה וכעת מבקש לעשות סרט דוקומנטרי על ההתנחלות: "אדם… מתבונן במשמני הנשים, בגברים המזוקנים". אבל אדם הוא לא רק אדם, הוא גם תל אביב, ורגשי הנחיתות של נעמה בפני מה שהיא תופסת ככמבט התל אביבי עמוקים. בעיניה, התל אביבים עשירים, אך בעיקר יפים ורזים. המתנחלוּת של נעמה היא יותר תחושת פרובינציאליוּת מאשר שונות אידיאולוגית. יש אומץ בחשיפת רגשי הנחיתות האלה, למרות שחשוב לזכור כי בצד הפגנת שונותך, חשיפת פּגיעוּת הפכה להיות מכשיר לקידום עצמי בתרבות ההמונים, באותו היגיון של "המפסיד מנצח" כפי שניסח זאת הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה.
מעניין להקביל בין הרגישות הזו ליומרה המתנחלית של "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". מעניין גם להשוות בין המודעות החריפה של המתנחלים למבט של האחר להגות הציונית. למשל, למאמר המפורסם בו טען ברנר שמודעות עצמית, שכוללת בתוכה את הבחינה כיצד אני נתפס בידי האחר, אי-האדישות לדעת הסביבה הגויית, היא דווקא סימן לויטאליות לאומית. האם גם כאן המודעות העצמית היא פתח לתיקון? ההשוואה הזו מרחפת כאן עד שיוצא המרצע מהשק ונעמה מספרת לחברתה הפלשתינית, נורה, שהמתנחלים מרגישים כמו "היהודים של היהודים". בהמשך הרומן, אם כן, התגלית של נעמה היא כי ההשתחררות מעול המבט החיצוני, התל אביבי, יכולה אולי להיעזר בחבירה לפלשתינים. הרי נורה, גם היא, "שונאת שמאלנים שלכם, שהאצבעות שלהם נקיות כאלה".
מבחינה ספרותית יש ב"תריס" כמה מגבלות לא מבוטלות. העלילה ממריאה לאט, ועד המראתה אנו נידונים לסצינות סוציולוגיות בטיבן, שאינון מושחלות על רצף סיפורי חזק. יש בו את אותו עומס לשוני שאופייני לרומנים רבים בשנים האחרונות. עמרוסי יודעת עברית ומתענגת עליה, אבל ספרות היא גם איפוק ועצבים חזקים ולא רק התפרצות ופזרנות לשונית. פרוזה צריכה להחליק בטבעיות כמו נשימה. אפשר אף לטעון שהייפוי הלשוני ברומן מסמל את הכישלון הטראגי של המתנחלים לתפוס את המציאות כהווייתה, באופן לא מליצי (טענה המופנת כאן דווקא החוצה: "כולם דיברו ודיברו…לא ראו עוד ארץ ולא אדמה…אלא גבב מילים חלולות") . מבחינת היושרה, הניסיון המובלע ברומן לחלק את המתנחלים לאנושיים והזויים, מפוקפק: חברה אחראית לא רק לדשא הירוק שלה אלא גם לעשביה השוטים. כפי שלימדנו דוסטוייבסקי: על כל איוון קראמזוב מתלבט ואנושי יש סמרדיאקוב החלטי וולגרי שהולך ומפרש את ההתלבטויות הפילוסופיות לפשע.
לא מדובר, אם כן, ברומן גדול מבחינה ספרותית. אבל בהחלט מדובר כאן ברומן המציע התפתחות עלילתית מפתיעה, מקוממת ומאתגרת כאחד, באפוס חיינו, האפוס הישראלי-פלשתיני "מאה שנים של עימות".
מבקר חופשי 
תגובות
אני שמח לקרוא את הבקורת הזו, של אדם שאינו מסכים עם דעותיה של אמילי אך רואה את האתגר שהיא מציבה בפניו.
מה שמפריע לי בבקורת שלו היא ה"סינון הפוליטי" שהוא עושה. האם כל דבר צריך להמדד בפן הפוליטי שלו ? האם מישהוא יבוא לאדון הנכבד בטענה אם החבר השמאלני שלו ירביץ לאשתו ?
במקום כל הציטוטים החכמים מדוסטוייבסקי, שיראה את הפשטות שבעזרתה אמילי עמרוסי פורשת את החיים המורכבים של המתנחלים ואת הדילמות שמלוות אותה כאשה. פה טמון עקרו של הספר, וחשיבותו רבה דווקא בגלל שהוא נכתב על ידי אשה דתיה, על ציבור דתי.
אני מסכים לגבי נושא רגשי הנחיתות, שמופיע בספר רבות, ולא ירדתי לפשרו. פה אני מפנה שאלה לאמילי ולצבור הדתי הכללי (בהתיישבות ביהודה ושומרון ובכלל): מדוע יש רגשות כאלה ? האם בגלל מיעוט שמאלני רעשני ?
הרוב במדינה הוא רוב דומם, של אנשים רגילים כמוכם.רגשות הנחיתות מיותרים, ואני בטוח שייעלמו מהספרות ומהעיתונות של הציבור הדתי-הלאומי בהדרגה.