מבקר חופשי

במבט ראשון, המשותף לכל הנובלות בספר הביכורים של שרי שביט, הוא עיסוק בהתפרקותה של משפחה בעקבות היעלמות אב המשפחה, התפרקות המסופרת בגוף ראשון על ידי אחד הילדים. בנובלה הראשונה המספרת היא אישה צעירה, שאביה התגרש מאמה בילדותה. בהתבגרותה של האישה הצעירה, חולה אמה הנטושה בסרטן ונפטרת. בנובלה השנייה, המספרת היא ילדה בשם נטע, שאביה עוזב את הבית בגלל "השטן" שתקף אותו. בנובלה השלישית המספר הוא צעיר בשם ירון, שפורש לפנינו את ילדותו במושב, אז נעלם אביו, ואת יחסיו עם חברו ואהובת ילדותו שנותרו במושב. אבל יסוד אחר משותף לשלוש הנובלות והוא אינו קשור לתוכנן, אלא לאופן סיפורן. הסופרת בחרה במכוון בדרך סיפור לא ליניארית ולא כרונולוגית. היא מערבבת במכוון את חלוקי הפאזל ומציגה כמו באקראי סצינות מחיי הגיבורים. התוצאה היא שהמוטיבציה להמשיך בקריאה הופכת להיות בלשית בחלקה. הקורא רוצה לשחזר את האירועים, להבין מה קורה, להשלים את תמונת הפאזל. בייחוד בולט הדבר בשתי הנובלות האחרונות, בהן מושהה במכוון, לצורכי משיכת הקורא, המידע על מה שאירע לאב, עד לסיום.

בכל שלוש הנובלות יש שאריות של כתיבת בוסר בצד פלחים של כתיבה בשלה. הבוסריות ניכרת, למשל, בנובלה הראשונה, שבה על מכלול הפגישות והפרידות של חיי הגיבורה מופקדת דמות פנטסטית בשם ברוריה, בעלת "חברת ההפקות רבת העולמות (…) בקומה העשרים במגדל גן העדן". מדי פעם פורצת ברוריה לטקסט ומושכת מהשמיים בחוטי העלילה, ובהחלט אפשר היה לוותר על הדמות הסמי-אלוהית הזו. עוד דוגמה לשארית של בוסר היא הרמז העבה הקושר בין משחקיה המורבידיים של גיבורת הנובלה השנייה, למתחולל במשפחתה. אבל עיקרה של הבוסריות אינה נובעת מפרט עלילה זה או אחר, אלא מאופן הסיפור של מכלול הנובלות. הבוסריות ניכרת בעיקר בדרך המסירה שהוזכרה לעיל, שמערבבת את  זמני העלילה. זה אמצעי לגיטימי ואף יעיל כמובן, אך כאן הוא חשוף ושרירותי. בכתיבה בשלה יותר יוצרים סופרים הצדקה-לכאורה או טשטוש של הבחירה במסירה המקוטעת של המידע, וכך הם יכולים להיתמם ולהיאחז בהצדקה הזו כעילה לעיכוב המידע או להיתמם באמצעות הטשטוש של אופן המסירה הזה המתסכל במכוון. כך לא חש הקורא במניפולציה, או, ליתר דיוק, הוא מוקיר את המניפולציה המעודנת והמתוחכמת שמופעלת עליו. ב"ברוריה הפקות", הבוטות של המניפולציה גדולה כל כך עד שהיא עלולה לעורר חשד שהבלבול הכרונולוגי נועד לטשטש את דלות התוכן של הסיפורים. 

למרבה המזל, החשד הזה מתבדה. התכנים של שביט הם בעלי כוח רגשי. הנובלות מציגות הבנה של דבר או שניים ואף שלושה בכאבי נפש. יש בהן כבוד כלפי סבל אנושי, של אנשים יומיומיים, רצון להשתהות בקרבתו של הסבל הזה, להציג אותו בלי סנסציוניות. הנה דוגמה להצגת כאב כזו. אחרי מות אימה, הנערה-אישה בנובלה הראשונה לא יכולה לשאת את נוכחות החבר שלה: "כשהיה מנסה לחבק אותי בלילה הייתי מסתובבת לצד השני. לא בכיתי בכלל, אבל לא יכולתי להוציא מילה. צחי ניסה להתקרב, לעזור, אבל אני הפכתי לאבן". ודוגמה נוספת: האב, בנובלה השנייה, בסצנה רגישה ומורכבת כשקוראים אותה בעיון, פונה לבתו הקטנה כך: "לפני הגשר הכחול אבא עצר ברמזור ושאל אם אני כועסת עליו שהוא עשה לנו ברוך. שאלתי אותו מה זה ברוך, והוא אמר שברוך זה צרות צרורות. שאלתי מי זה לנו, והוא אמר שלנו זה כל המשפחה, ואז הוא העביר את יד ימין שלו למושב האחורי ודיגדג לי את הברכיים. צחקתי נורא". העיסוק המכבד הזה בסבל אנושי (מהשמנה פתולוגית, אהבה נכזבת, בגידה, קנאה ועד מוות), בלוויית יכולת מסוימת להשתלט על מציאות ריאליסטית וחתירה למלאות ריאליסטית, תורמים לכך שאכפת לך מהדמויות, אחד המבחנים החשובים לערכו של ספר.