ביקורת על "אל-אובטאן וסיפורים יפואיים אחרים", של יוסי גרנובסקי, הוצאת "כרמל/עמדה"

בקובץ הצנום הזה ישנה נובלה וקובץ סיפורים קצרים. הקובץ מתרחש בעיקרו בתקופת המנדט וגיבוריו הם ערבים יפואיים. שם הגיבור של הנובלה "אל-אובטאן" הוא "עבּדוֹ, אבל כולם ביאפא קוראים לי אל אוּבּטַאן", ושם הגיבור של קובץ הסיפורים הקרוי "סיפורי אחמד", הוא אחמד כמובן. שני הגיבורים הללו מייצגים שתי אופציות קיומיות של נשלטים: הראשון הוא תם שאינו יודע לשאול והשני פיקח וערמומי. אם ההוגה הרדיקלי המרתק והאפל פרנץ פאנון סבר שהאלימות היא הדרך היחידה של המדוכאים להשיב לעצמם את כבודם העצמי, זו לא דרכם של עבדו ואחמד.

עבדו ואחמד מספרים לנו את סיפורם בעברית, אבל חושבים בערבית, שמשתרבבת לדיבורם העברי. במקרה של אחמד מוזכר במפורש המאזין היהודי, הסופר, למענו מסופרים הסיפורים עשרות רבות של שנים אחרי התרחשותם, כשאחמד כבר מעל לתשעים: "ולמה אני מספר את כל זה לך, אתה, שאתה יהודי עם פרצוף של אחד מהממשלה? לא יודע". כך נוצקת חיוניות לשונית דווקא מתוך העילגות העברית שבטקסט, חיוניות סגנונית שבלוויית התוכן הסיפורי עצמו הופכת את הקובץ הזה לחטיף ספרותי מזין.

עבדו התם הוא דייג שמצא את עצמו מחוסר פרנסה במלחמת העולם השנייה. את עבדו המלחמה והבריטים מעניינים כקליפת השום, אבל גם הלאומיות הערבית העוינת את הבריטים מעניינת אותו באופן שווה. אוכל למשפחתו רוצה עבדו לשבור ולכן נענה לקריאת התגייסות לצבא הבריטי. כך מוצא את עצמו עבדו נקלע לאחד השיאים הדרמטיים של המלחמה: הניצחון של מונטגומרי הבריטי על רומל הגרמני בצפון אפריקה ב – 1942. את מונטגומרי, "מונטיגומרי" בלשונו, הוא אף פוגש בחטף. אבל שיאי מלחמה דרמטיים אינם מעניינו של עבדו, ואחרי הפגזה אווירית על ספינתו: "אמרתי: אל-אובטאן, הצבא האינגליזי זה לא בשבילך. הים זה לא מוות, הים זה חיים". עבדו התם נאלץ להפוך לחכם על מנת להימלט מהמלחמה, והנובלה מתארת את דרך המילוט הפתלתלה חזרה ליפו.

אחמד הוא כבר סיפור אחר לגמרי. "הייתי לובש חליפה צרפתית, מכנסיים אלגנט ונעליים לכה שקניתי בדמשק". אחמד הטרזן והתחמן הוא מבריח סמים, או בלשונו: "אני בנאדם ישר, סוחר רק במה שאני מבין". משלב מוקדם בקריירה שלו למד על בשרו שכולם מושחתים בקולוניאליזם המזרח תיכוני: השוטרים האנגלים והפקידים הערבים כאחד. הסיפור האחרון בקובץ מתרחש כבר אחרי קום המדינה, אחרי שיפו התרוקנה מחלק גדול מתושביה הפלשתינים. אבל בשביל אחמד החלפת השלטון אינה משנה יותר מדי. תמיד יהיו שליטים ותמיד צריך לדעת איך לתחמן אותם או לשחד אותם. יהודים, בריטים, מה זה משנה? בעקבות אמרתו של ברכט, סבור גם גרנובסקי האוהד את גיבורו העבריין, שלשדוד בנק זה הרבה פחות חמור מלנהל בנק.  

הסיפורים של גרנובסקי מזכירים לנו את התקופה שהמזרח התיכון, ופלשתינה בתוכו, היו מרחב אחד. כדברי אחמד: "תמיד הלכתי לבד, ברגל. לביירות, לדמשק, אפילו לאיראן הלכתי פעם אחת. שלושה חודשים. ברגל, עד נהר כּארוּן, ומשם באונייה". הם גם מזכירים לנו, מה שבמידה דומה לא נתפש בדעתנו כיום, שלפרק זמן קצר הייתה ידידות איתנה בין חלק מהערבים לחלק מהיהודים בפלשתינה, ידידות שהסתמכה גם על שיתוף אינטרסים. כשחברו של אחמד, מרשל, "יהודי, שסמכתי עליו יותר מעל עצמי", מבקש ממנו לסייע לו בהברחת נשק, אחמד נעתר. אחמד נעתר כי מרשל מבטיח לו: "מילה שלי, נשתמש בזה רק נגד האנגלים".

אבל גרנובסקי אינו מציע ראייה אידילית ומלוקקת של המזרח התיכון הקולוניאלי, הרב-תרבותי ונעדר הגבולות. בכל מציאות פוליטית, קולוניאלית או פוסט-קולוניאלית, יהיו שולטים ונשלטים, בעלי כוח וכאלה שצריך לתחמן אותם. המשפט החזק ביותר בספר מבטא את התפיסה הזו. זה המשפט ששם גרנובסקי בפי סוסו, הזונה היפואית שנכנסה להיריון, שאומרת בשילוב מצמרר של גאווה ומרירות: "את הילד הזה עשיתי מכל הגברים שהייתי איתם. אינגליזים, ערבים, יהודים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים, שחורים ולבנים, מכל אחד לקחתי רק טיפה אחת של זרע, את הטיפה הכי טובה שלו. ובגלל זה הילד הזה יהיה הגבר הכי טוב בעולם!". זו האירוניה המרה של הפלורליזם התרבותי. כולם, ללא הבדל דת וגזע, יכולים לדפוק את החלשים.

  

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: