אם זיכרוני אינו בוגד בי, בעשרות שנות פרוזה ישראלית, היצירות היחידות שעסקו ישירות בסוגיית הזהות המזרחית והתעלו לכלל יצירות משמעותיות הן "חסות" של סמי מיכאל ו"מולכו" ו"מסע אל תום האלף" של א.ב. יהושע. חלק נכבד מהסיפורים בקובץ הנוכחי עוסק בסוגיית הזהות היהודית המזרחית. הסיפור "אנא מן אל-יהוד", שנתן את שמו לקובץ, הוא סימפטומטי. בסיפור, צעיר, בן ליוצאי עיראק שהתכחשו לזהותם, מתחיל לדבר בעל כורחו במבטא עיראקי ונעצר שוב ושוב על ידי שוטרים החושדים בו. סיפור מרכזי אחר, למשל, הנקרא "אמירה בת סלימה", צועד, בעיבוד חופשי, בעקבות ספרי שיריה של המשוררת אמירה הס, ומתאר את לבטי הזהות של ילידת עיראק שקרועה בין העיראקיות לישראליות. אבל סוגיות זהות, כשלעצמן, אינן מספיקות ליצירת ספרות. יש יסוד סכמטי בבסיסן. ככלות הכל, כמה אפשרויות ישנן? או שאתה יהודי, או שאתה ערבי, או שאתה יהודי-ערבי. המונח האחרון, "החתרני", הוא זה שכמדומה מספק לאלמוג בהר, לטעמו, את הרישיון לכתיבת פרוזה. אבל מה שרענן יחסית בתחום האידיאולוגיה אינו מספיק לפרוזה. האידיאולוגיה היא אנלוגית והפרוזה דיגיטלית, וקונספט אידיאולוגי מורכב יחסית כמו יהודי-ערבי הוא קונספט מגושם מאד, בעל רזולוציה נמוכה מאד, בעבור הפרוזה. כלומר, אם מסתמכים רק עליו. בהר אינו מצליח לצאת ממלכודת הסכמטיות של העיסוק בזהות, בניגוד לסופרים שהוזכרו למעלה, שסוגיית הזהות לבשה בסיפוריהם קונקרטיות ובשר, שלא הסתפקו בעצם הצגתה המופשטת. ואם נקביל לעיסוק בזהות מזרחית בישראל את העיסוק בזהות השחורה בארה"ב ניתן להביא דוגמה מופתית: "האדם הבלתי נראה", של ראלף אליסון, יצירה אמריקאית משנות החמישים למאה ה – 20. אצל אליסון העיסוק בזהות השחורה מלווה בפרישה מדוקדקת של מציאות קונקרטית, בסכסוכים קונקרטיים אלימים בתוך הקהילה השחורה עצמה, בדמות מובילה מסוכסכת ועמוקה שיודעת גם שכל נושא הזהות הוא בגד שאפשר בכלל לפשוט אותו.
אבל כל זה לא נמצא כאן. במקום זה, על הרזון התוכני, סוגיית הזהות השלדית, מנסה לכסות השפה. גלים גלים של מלים מלים דוהרים אל חוף הקורא. בהר יודע עברית, אבל הגודש המילולי הזה – שאגב, מאפיין את הדור הצעיר בפרוזה, כמין אנטיתזה, מכאנית פעמים רבות, לדור "הכתיבה הרזה" שקדם לו – הותיר אותי אדיש במקרה הטוב, ונרגז במקרה הפחות טוב. זו, אגב, בעיה קלאסית של משוררים, ובהר הוא גם משורר, הכותבים פרוזה. ספרותיות היתר שניכרת ברובד המילולי באה לידי ביטוי גם בסיפורים קצרים, מופשטים ממקום וזמן קונקרטיים, שהם ניסיונות חיקוי בוטים לסיפורים הקצרים של קפקא.
בחלק מהסיפורים, שלא עוסקים בנושא הזהות המזרחית, יש בהחלט הבלחות של רעיונות מעניינים (בייחוד מעניינים רעיונות סוריאליסטיים-מיניים: אישה הקוצצת את גפי בעלה, שלא ילך אל אחרות; גברים מיניאטוריים החולקים מגורים משותפים ברחם אישה). אבל רובם ככולם הם סקיצות יותר מאשר סיפורים קצרים. האמנות הקשה של הסיפור הקצר נעדרת מהם (נעדרת, למשל, הפואנטה). הניסיון להציג חלק מהסיפורים כ"פתיחות" לסיפורים לא גמורים, הוא תעלול פוסטמודרני נלוז. צריך כישרון פוסטמודרני כביר על מנת להפוך פתיחות ליצירה שלמה (כמו "אם בלילה חורפי עובר אורח" של איטאלו קאלווינו, שהצליח, יחסית, בכך).
ומילה נוספת לסיום על הדור הצעיר. בניגוד לא.ב.יהושע וסמי מיכאל, אני מרשה לעצמי לפקפק באותנטיות של מצוקת הזהות המזרחית אצל רוב ילידי שנות השבעים ואילך, שבהר נמנה עמם. נדמה שיותר משיש בעיית זהות שעליה כותבים, יש רצון ערום לכתוב ואו אז מוצאים סוגיה ראויה כביכול לכתוב עליה. ספרותיות היתר של הקובץ הזה, לשונו המסולסלת והאפיגוניות שבו, שתורמת גם לתחושה אנכרוניסטית העולה ממנו, מצביעים אולי גם הם על כך שגם סוגיית הזהות המזרחית של בני הדור השלישי לעלייה המזרחית, היא במידה רבה ספרותית בעצמה. יש כאן הסבת פנים מהמציאות הקונקרטית, המטריאלית (למשל סוגיות של פערים מעמדיים, שאכן קשורים גם למוצא עדתי) לטובת סוגיות "ספרותיות" של חיבוטי זהות. ייתכן, אגב, כי עבור ילידי שנות השבעים, החיים בחברת שפע חומרנית והלומת מידע, אין סוגיות רגשיות בוערות, מלבד הרצון היוקד לכתוב, לחרות את רישומך בסלע הפומביות. אבל או אז האתגר שעומד בפני הכותבים הוא לא להמציא במאולץ סוגיות בוערות, אלא לתאר בדיוק את זה, את החיים ללא רגשות עזים מלבד הבּעתה העירומה מהאנונימיות.
מבקר חופשי 
תגובות
אני לא מרשה לעצמי לפקפק בבעיות של האחר, ברגישות בה הוא טווה את זהותו, תחושותיו וצרותיו. אני יכולה כמובן שלא להסכים עם עמדה כזאת או אחרת, אבל לא לפקפק ברגשות ובעיות האחר.
כפי שהמזרחים כאן בארץ, לא הדור השלישי המפוקפק, אלה שלפניהם, לא פיקפקו בבעיות ורגשות העולים מאירופה, ועטפו את כאבם. ואם ניסו לרגע לפקפק, הואשמו מיד בחוסר רגישות ובתרבות נלוזה.
אז אחרי שסיימנו את התחרות "של מי הבעיות יותר אותנטיות"
יורשה לי לומר כי גם אני אינני נמנית על הרוקחים תבשיל מאידיאולוגיה וספרות, אני מאמינה שהיצירה הספרותית צריכה לעמוד בפני עצמה ומי שרוצה לדבר על בעיות שיציג אותן, לכתוב עליהן אפשר בבלוג או טור בעיתון.
עם זאת, אלמוג עושה כאן צעד אמיץ שסופרי הדור השני שההגמוניה חיבקה לא העיזו לחלום עליו, כן, הוא רוצה לחרות את שפתו ואת זהותו השסועה. וסליחה לכור ההיתוך. אני מכירה לא מעט צעירים בני הדור השלישי של יוצאי אירופה (מותר להגיד אשכנזים?) שלא מעניין אותם כור היתוך והם מבקשים נפשם לעבור לגור בחו"ל ולא בכור ההיתוך כאן. אף אחד לא מאשים אותם בזהות שסועה ולא אותנטית.
הזרות היא מוטיב מרכזי במדינה של מהגרים.
חיבוטי זהות הוא נושא אוניברסאלי של סופרים רבים, אבל נראה שהוא לא ראוי כאשר סופר מזרחי מעלה אותו. כנ"ל השפה.
ספרותיות יתר אנרכוניסטית? את דודו בוסי האשימו בלשון נמוכה ועממית, בהר כותב בלשון גבוהה אבל אנרכוניסטית? אולי תכתוב בדיוק באיזו שפה יש לכתוב? באיזה מבטא יש לדבר ומה יש לומר כדי שנתאים את עצמנו ספרותית כפי שעשה הדור הקודם?
ודבר אחרון: לחרות את רישומך בסלע הפומביות היא משימה ראויה בהחלט לסופר.
מה לדעתך הניע את סופרי המדינה מאז תקומתה?? מה מניע סופר בכלל אם לא לחרות את רישומו בסלע הפומביות? מה מניע אותך לכתוב את הפוסט הזה אם לא זה?
(:
הפסקה האחרונה מעולה ונכונה. לגמרי איתך בעניין (ואני מזרחי) סחתיין
כל כך לא מסכימה איתך. מכל מה שאתה סלדת ממנו, אני נהניתי כל כך. נהניתי מהנגינה של הסיפור כשקראתי אותו בקול. נהניתי מהאנכרוניסטיות במה שהוא כאן ועכשיו.
המציאות הקונקרטית לא חסרה לי בכלל. בשבילי בסיפור תיאור מדויק של כל אותן פיסות זהות, שנאספות גם מתוך ההרגשה שבתא המשפחתי, הכאב, הסבל, הגעגועים שלא דוברו. הסגנון תואם באופן נפלא את ההרגשה.
מעל לכל הסיפור אמין בעיניי. ואני, כדור שלישי אשכנזי, אף הזדהיתי איתו מאוד. הניגוד בין הדור השני והאופן שבו אימץ את הישראליות והדור השלישי שספג את כל מה שגם איבדו וממה שממנו נותקו, מתגעגע, מחפש לחבר את הכל. כמו התעוררות מאיזה שהוא הלם, שרק עכשיו יש את הזמן ואת הביטחון לחוש את מה שהיה שם.
פשוט רובד אחר של הוויה