ביקורת על "כל מי שאהבה", של עדנה נוי, הוצאת "הספרייה החדשה"

הפילוסוף היהודי-גרמני, תיאודור אדורנו, אמר שלכתוב שירה אחרי אושוויץ זה מעשה ברברי. אבל לעתים נדמה שהספרות הישראלית סבורה שלכתוב דווקא צריך, ולכתוב הרבה, ודווקא על השואה.

"כל מי שאהבה" הוא רומן המתרחש בחיפה של שנות החמישים. גיבוריו הם ניצולי שואה מהונגריה. שני זוגות שכל אחד מבני הזוג שבהם איבד את משפחתו במלחמה והם מצאו זה את זו לאחריה ועלו ארצה. לאסלו וגיזי, מארי ואיסר. למארי ואיסר נולדת בארץ בת, זיוה. ב – 1957, שמונה שנים אחרי שעלו ארצה, מגיעה אליהם מהונגריה הקומוניסטית צ'ילאג, ניצולת שואה גם היא. אחרי המלחמה הצילה צ'ילאג את איסר מניסיונות התאבדות, וכעת היא מחפשת בייאוש הולך וגובר אחר בתה אריקה, שאבדה במלחמה.

הספר הזה, נרמז בכריכה האחורית, הוא בעל יסודות אוטוביוגרפיים. אבל הספר הזה מבקש להיות רומן ולא "עבודת שורשים" אישית, וכרומן הוא אינו מוצלח. מארי אינה מניחה את זיוה ולו דקה לבדה, היא נלווית אליה לגן ולבית הספר. גיזי אינה יוצאת מפתח ביתה אחרי שנתקלה באישה שקראה לעברה "קאפו" ברחוב. צ'ילאג מראה את תמונות בתה לכל עובר ושווא בתקווה שיזהו אותה. איסר אינו יכול להשתחרר מזיכרונות ילדיו מנישואיו הקודמים, שנספו. כל אלה, בישראל 2009, הן קלישאות סנטימנטליות. יש כאן עניין עדין: סיפורי השואה הם סנטימנטליים מטיבם, בהציגם רוע מוחלט ותום מוחלט, עוול נורא וקורבנוּת שלמה. אבל כל עוד הם כתובים כספרות היסטורית, ספרות עדות, לטעון כלפיהם שהם סנטימנטליים וקלישאיים זה, כמובן, מעשה הבל. חשיבותה של העדות ההיסטורית היא בהבאת עוד ועוד דוגמאות לתהום האנושית שנפערה בין 1939 ל – 1945. אבל כשמבקשים לכתוב ספרות הקריטריונים לשיפוט הם אחרים. ברומן הזה אין בתוכן הסיפורים או באופן סיפורם איכות או חידוש יוצאי דופן שמזמינים את מבקרו להמליץ עליו. דוגמה אחת לחולשה אמנותית: חלק מהסיפור נמסר מבעד לתודעת הילדה זיוה. כך משוחחת הילדה בת השש עם חברהּ: "'בגלל שהם מתו במלחמה'. 'אז זה נורא עצוב, אתה לא חושב?'. 'לא! אני לא חושב! למה זה עצוב?'. 'בגלל שהם כבר…הם…כבר לא…לא בחיים, הם כבר במתים'". כך לא מעצבים דיבור של ילדה בת שש. ה"אתה לא חושב?" הוא מבוגר מדי ועכשווי מדי בסגנונו, וה"הם כבר במתים" מתאמץ מדי בהתיילדותו.  

ובכל זאת שוב ושוב מתעקשת הספרות הישראלית (לא רק, גם הצרפתית, למשל) לעסוק בשואה. לכאורה מה החידה הגדולה: מבקשים בספרות לעסוק בשואה כי היא, אולי, האירוע המשמעותי ביותר בעת המודרנית. אבל אני חשדן לגבי ההסבר הזה ומעוניין להציע הסבר אחר. הרומן הפסיכולוגי, חיוו דעתם כמה מבקרי ספרות חשובים בעשורים האחרונים, הגיע למיצוי. כמה פעמים עוד ניתן לכתוב על היא והוא ומעמקי הנפש האנושית. אם לתמצת את הגישה הזו, שאיני מסכים איתה לגמרי, ניתן להביא את דבריו של הסופר קורט וונגוט שכתב שכל מה שיש לדעת על הנפש האנושית נכתב כבר ב"אחים קראמאזוב" של דוסטוייבסקי. מבקרי ספרות ותרבות אחרים, למשל המבקר האמריקאי פרדריק ג'יימסון, מדברים לא על כך ש"הכל כבר נאמר" כסיבה להיחלשות הרומן הפסיכולוגי, אלא על היחלשות החשיבות שהתרבות מייחדת לעומק פסיכולוגי. התרבות הפוסטמודרנית מונעת על ידי עוצמות רגשיות, חזקות מאד אך בעלות טווח-זמן השפעה קצר. על מקום "העומק" באה "העוצמה". ואילו רומן פסיכולוגי, שפורש באטיות עולם רגשי מורכב ועמוק, אינו מצוי בהלימה עם רוח התקופה.

במציאות הזו העיסוק בשואה נדמה לסופרים כפתרון טבעי. העיסוק בשואה הוא הרי עיסוק ברגש, בפסיכולוגיה, אבל בהקשר הקיצוני ביותר שניתן לדמיין. השואה מעניקה סיפור מסגרת "עוצמתי", שתחת פטרייתו האטומית הבומבסטית, העונה לרגישות הפוסטמודרנית שלנו למה ש"גדול מהחיים", ניתן לכאורה לדבר שוב על רגשות.

כך משתף פעולה חלק מספרות השואה עם הקהות הרגשית של העידן, בניגוד לכוונות הטובות שיש בוודאי לכותבים. במקום לשקם אצל הקוראים את הרגישות לניואנסים ואת ההכרה במרקם העמוק של נפשם, הכנסת השואה לספרות היא כמו החדרת פרוז'קטור לסלון ביתי מוצלל בו יושבים ומשוחחים בחרישיות שני אנשים. כל הגוונים ובני הגוונים, במראה ובקול, נעלמים ועל מקומם מציף את הכל אור מסמא ומשתק. ההתעסקות בשואה חושפת לעתים את החשש שפחות מלדבר על השואה – זה לא יזיז.

 

    

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • א.ל.  ביום אפריל 16, 2009 בשעה 9:56 AM

    אריק גלסנר, ללצערי הרב הביקורת הזאת לא ממש ראויה לתגובה ובכל זאת – זאת – "הספרות מתעקשת להמשיך לכתוב על השואה?" האם כך תאמר גם לאהרן אפלפלד, לדויד גרוסמן, לעוד רבים וטובים? כמה חוסר רגישות – לא אנושי – אלא ישראלי, ספרותי, אתה מפגין. כרגיל – לוקח איזה ציטוט בהתחלההתחלה ומשם מפריח איזו תיאוריה כביכול. נו, באמת. הניסיון לומר בכל ביקורת משהו כללי על המצב לא ייצלח. יש ספר, אנא התייחס אליו. היו. זכור שהקוראים שלך אינטליגנטים לפחות כמוך, לפעמים פחות אבל לפעמים בטוח גם יותר ולא הכל עובר – רק כי קיבלת במה. בכל הרצינות והכ הראויה – הייתי מציעה לך לשוב להתעטף בענווה מחודשת כשאתה כותב ביקרוות – לא כמובן לא רק בגלל הקלות הבלתי נסבלת שבה מילים יכולות להרוסלהרוס אלא לכבודה של הספרות, לכ והסופרים. האמנם נושא השואה מוצה? מי שמך להלחיט מתי נקעה נפש ה"כלל" שבשמו כביכול אתה כותב את מה שאתה כותב? אתה הרי יושב לבד בחדר וכותב את דעתך הסובייקטיבית ולו רחשת כבוד לעצמך(!) לעולם לא היית שוכח זאת כמבכמבקר. חשוב לי להדגיש אני לא סופרת שכתבת עליה ביקורת שלילית – אני שוט קוראת את הביקורות שלך כל שבוע ולא מאמינה למראה עיני. לכאורה הכל מנומק, יש ציטוט בהתחלה, ככמה מימילות רקע – ויש פרנסה להשבוע. פשוט אלא תאומן השטחיות וחוסר הכבוד לכתובים – וגם כאן, על ספרה של עדנה נוי אתה מכביר מילים ולא מוכיח שום דבר.
    בקיצור, חומר למחשבה. מימונה שמח!
    א.ל.

  • הוא כתב כך  ביום אפריל 16, 2009 בשעה 12:43 PM

    ניצול נושא השואה עליו רמז אדורנו. אבל כנראה זה 'מקרה פרטי' של הסינדרום הרגיל כיום: כולם כותבים, והמבקרים דוקא מאוד מקלים איתם, במקום שהיה צריך להחמיר יותר. למשל גם לעאל לדעתי נמנית על 'כולם כותבים' ולא רק היא.

  • א.ל.  ביום אפריל 16, 2009 בשעה 3:16 PM

    אניאני דווקא התייחסתי ליותר מביקורת אחת של גלסנר. לא יודעת, בהתחלה היה כותב באחריות, בכובד ראש – אחר כך התדרדר. אולי הפרס עלה לו לראש? אם לכתוב זאת בעדינות. אולי גם העובדה שהמסכן צריך לקרוא ספר לשבוע. אין לי ספק שהוא מזמן לא קורא קריאה חוויתית. והעיקר: כל הזמן יש לאריק גלסנר פריקונספציות שהוא מחיל על הטקסט במקום ההפך וזה רדוד מאוד.
    ובאשר לאיריס לעאל – אתה מאה אחוז צודק.אם כי כרגע זו דעה אישית ואני לא מנמקת אותה כי זה לא רלוונטי. נראה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: