מבקר חופשי

שנת הלידה של עמוס קינן לא מופיעה ב"על דעת עצמו".  זו לא ביוגרפיה סטנדרטית. אלה "ארבעה פרקי חיים", כפי שמגדירה זאת המחברת, אשתו נורית גרץ, המערבים תחקיר ביוגרפי-היסטורי מעובד וגם נתחים נאים של ראיונות בהשלמת פערים בדיונית מושכלת, הנסמכת, בין השאר, על יצירתו הבדיונית של קינן עצמו.

המוקד של כל אחד מארבעת הפרקים: מחלת הנפש של אביו של קינן, שאושפז לצמיתות כשהבן היה בשנות העשרה שלו, והשפעתה הפטאלית על חייו; קינן לוחם הלח"י בתקופת המנדט ומלחמת השחרור; הסיפור הלא ייאמן של נסיון ההתנקשות של קינן,  כבר סאטיריקן מוביל, בשר התחבורה, ד.צ. פנקס, וזיכויו, הלא ייאמן אף הוא; קינן הגולה בפריז בשנות החמישים ותחילת השישים וסיפור אהבתו לסופרת, שהתפרסמה מאוד במהלך היכרותם, כריסטיאן רושפור.

קינן, איש עתיר כישרונות, סופר, עיתונאי, פסל, צייר ועוד, שייך לזן נדיר של אנשי רוח שיש תמריץ לכתוב עליהם כתיבה ביוגרפית, כיוון שהיו גם אנשי מעשה. ואולי אנשי מעשה הוא כינוי מתון: אנשי קצה מתאים יותר. הקיצוניות הובילה את קינן מבית קומוניסטי, מאב שחלם לעקור לרוסיה הסובייטית המגשימה את הקומוניזם בטוהרה, ללח"י, לכנעניות, לאנטי קלריקליזם. הקיצוני מבקש להיות עקבי וטהור. לכן הלח"י עדיף על השומר הצעיר. "אני הייתי חבר 'השומר הצעיר' ו'בהשומר הצעיר' לימדו אותנו וחינכו אותנו על אנטי-אימפריאליזם… ולא נדרש ממני הרבה זמן להבחין שיש איזה מין פער קל בין מה ש'השומר הצעיר' אומר ומה שהוא עושה… הם נישלו פלאחים". ואילו בלח"י "דיברו אמת… הלכתי ללח"י כי זו תנועה לשחרור המולדת. מולדת זה דבר ילידי, ולהם יש האומץ לזהות את הזר, שזה הבריטים, ולא הערבים". 

אבל קינן הוא זן נדיר: הקיצוני המורכב.  הקיצוני המורכב תמיד בוגד במשהו בתוכו כשהוא מתמכר לצד זה או אחר בקיצוניות שלו: "הוא בגד באביו ובמורשת של תנועת העבודה כשהצטרף ללח"י, הוא בוגד בלח"י כשהוא חולם עדיין על שיתוף פעולה עם הערבים והוא יבגוד בערבים כשייצא להילחם נגדם". איש הקצה, זה שאף פעם לא יוכל להתחמם בחיק המיינסטרים, להיות אחד מהחבר'ה, שונא יותר מכל את אותו דני בפיליטון המפורסם של קינן, זה ש"משחר ילדותו היה עליז, חברתי וקולקטיבי".

כשקינן מנסה להתנקש בשר התחבורה, יהודי דתי מ"המזרחי", בגלל יוזמתו לאסור נסיעה בשבת, המטרה האמיתית היא אנשי האמצע השנואים, המפא"יניקים ובן גוריון. ותיקי הלח"י, כמו ותיקי הפלמ"ח, נמלאו תסכול מכך ש"הזקנים" עדיין מנהלים את העניינים, מכך שהקרבתו העצומה של הנוער הארצישראלי לא קיבלה ביטוי פוליטי, מיום הקטנות שהחליף את אטמוספרת הקוממיות הקיצונית. עם זיכויו, כשהוא גולה בצרפת, מוצא הקיצוני אווירה קיצונית הולמת: העימות באלג'יר. אפשר שוב לנשום: יש טרור ויש טרטר.

הקיצוני רואה בכתיבה את המשך המלחמה באמצעים אחרים, ולכן מתאימה לו הסאטירה. גרץ מצטטת מיומנו של קינן הנער: "גיליתי כי בזמן האחרון אני חריף ועוקצני ואין מי שלא ייפגע בשבט לשוני". יעברו שנים רבות עד שהסובלימציה תזכה לבלעדיות. עד שהמילים יחליפו את הפצצות, גרץ מנסה להבין את הקיצוניות. קינן הצעיר מצוטט מסביר: "רק בגלל הקנאים יש לנו היום הגֶן הזה של עצמאות לאומית". קינן המבוגר מתעצבן על המראיינת: "זאת הייתה מלחמה ואני לא רוצה שתבלבלי לי יותר את המוח בעניין הזה". וגרץ מדגישה את המחיר: לא אחד מחבריו הקיצוניים של עמוס התאבד במרוצת השנים. וקינן? קינן שתה.

הביוגרפיה עשירה, לא רק כי חיי קינן היו עשירים, אלא כי הביוגרפית, האישה שלא מרפה ("זאת אומרת שעד שאני באתי, הנשים שהיו משמעותיות בשבילך בעצם לא רצו אותך או עזבו אותך"), היא גם ביוגרפית וגם סופרת, גם ממפה אמינה וגם ממלאה פערים מיומנת. פה ושם יש עודף רומנטיזציה, שמתאים לעידן פרה טיפולי, שמצמיד למצוקות נפש פרוזאיוֹת תגיות פיוטיוֹת. פה ושם (שם – בפרק הצרפתי) יש הצגה של בוהמייניות נונשלנטית כביכול אך פומפוזית, שהמחברת ספק מתייחסת אליה באירוניה ספק בהערצה. אבל הביוגרפיה בכללותה, שמתמקדת בתקופות הזוויתיות והדוקרניות במיוחד בחייו של קינן, היא דיוקן שקול ועגול של יוצר אקסטרימי ומשונן, לפני שנכנס לחיק הרך והממתן של המשפחה, הגיל המתקדם והקאנון הישראלי.