קצרים

1. כמה מחשבות פזורות – ולא פזורות-דעת, יש לקוות – עלו במוחי במהלך קריאה בביוגרפיה "שפינוזה" של סטיבן נדלר (הוצאת "רסלינג"; תרגום: דבי אילון; עריכה מדעית: ד"ר  גדעון סגל).  

א. זו ביוגרפיה מצויינת, שמשרטטת רקע היסטורי מאלף: אמסטרדם והולנד בתור הזהב של המאה ה – 17; קהילת היהודים הפורטוגזיים שבה, חלקם הגדול אנוסים-לשעבר, קהילה ספרדית אמידה שהתייחסה בקוצר רוח ואף בבוז ליהודים האשכנזים העניים שניסו להסתופף בצילה; עולם המחשבה האירופאי המתגבש והולך (מעניינים קשרי הגומלין בין הפילוסופים של התקופה; המחשבה האירופאית הייתה "גלובלית" בהחלט, גם באותם ימים של אמצעי תעבורה מוגבלים). הרקע היהודי כולל הצגתה של שורת אישים חריגים, ססגוניים, כמו אוריאל דה-קוסטה הכופר, רבנים צבעוניים, כמו מנשה בן ישראל, שפגש בקרומוול על מנת לשכנעו להתיר ישיבת יהודים באנגליה, רבנים שבתאיים למיניהם. מהרקע הזה עולה דמותו של שפינוזה ההוגה (שפינוזה כבן אדם נראה דהוי מעט, בהתאם לחומר הביוגרפי המצומצם שנותר בידינו, וכנראה בהתאם לאישיותו המאופקת). והכל כתוב בבהירות, כולל החלקים המטאפיסיים המוקשים. כלומר, בבהירות עד כמה שניתן בחלקים הללו (שאני מודה שהתקשיתי בהם; נדמה לי שבעבר, בספרו של פרופ' בן שלמה ז"ל על שפינוזה, שוב, כמדומני – כלומר כמדומני שיש אכן ספר כזה… – הבנתי יותר את המטאפיסיקה המסובכת – ואף על פי כן מנצנצת כדבר מה גדול גם להדיוט – הזו).

ב. ופתאום, בעיצומה של הביוגרפיה כבדת הסבר, רגע קומי לעילא. בדיונו באמצעי הנידוי של הקהילה (שפינוזה, כידוע, נודה מהקהילה היהודית בגיל 24), כותב נדלר:

"זכותו הבלעדית של המעמד (ההנהגה האזרחית האוליגרכית של קהילת הסוחרים היהודיים הפורטוגזיים באמסטרדם – א.ג.) לנדות חברים בקהילה הייתה כמעט בלתי מעורערת במאה ה – 17. רק הרב מנשה בן ישראל, כאשר כעס על היחס שקיבלו הוא ומשפחתו מידי המעמד ב-1640, מחה כי זכות הנידוי שייכת לאמיתו של דבר לרבנים. בשל חוצפתו – ואולי  כדי להבטיח שיבין את הנקודה – הוא נודה, אם כי ליום אחד בלבד" (עמ' 124).

ג. אולם הסיבה המרכזית שהניעה אותי לכתוב את הפוסט הזה, הינה ההרהורים שעלו בי בעקבות הקשר ההדוק בין מדע לפילוסופיה, שאפיין את תקופתו של שפינוזה, שהביוגרפיה הזו מתארת אותו בהרחבה, ובבלי נתינת דעת מיוחדת על כך (שפינוזה, למשל, התכתב עם אדם שהתכתב עם המדען המפורסם רוברט בויל; שפינוזה, כמו דקארט מורהו-יריבו, התעניין במדעים באופן מעמיק). הפילוסופים, מהרנסנס ועד למאה  ה – 18 לפחות (וכמובן נכון הדבר גם לגבי חלק מהפילוסופים בעת העתיקה), ראו במדע ובמטאפיזיקה ובפילוסופיה חלקים של פרוייקט אחד. אולם מהמאה ה – 20 ואילך, נדמה, ואולי אף מהמאה ה – 19, התנתקו המדעים החמורים מהמחשבה הפילוסופית. מדוע?

בצד ההתמקצעות הבלתי נמנעת, הנובעת מהתרחבות הידע האנושי, נדמה לי – במלוא ההסתייגות מהכללות גורפות כאלה ממקלדתו של חובבן בפילוסופיה של המדעים והרעיונות – שהן המדע והן הפילוסופיה, מהרנסנס ועד עידן הנאורות במאה ה – 18, ראו עצמם כשותפים בפרויקט אחד: אמנציפציה. חקר האמת על הטבע ועל האדם ועל אלוהים נועד לשחרר את האדם מכבלי המסורת והמשטרים הדכאניים שנסמכו עליה. כלומר, התשוקה לאמת המדעית הייתה גם תשוקה חברתית-פוליטית באופייה; הבנתו של היקום נועדה להציג דרך עוקפת לקוסמולוגיה שהציעה המסורת והפוליטיקה שנשענה עליה, וכך לערער את המסורת והפוליטיקה הללו בעקיפין, בנוסף לערעור הישיר יותר של הפילוסופיה. זו המשמעות הרדיקלית הפוליטית של "מתודת הספק" של דקארט.

אולם מתישהו הגולם המדעי קם על יוצריו. השחרור שהבטיח הפך לשעבוד מסוג חדש. בתחילה שעבודו של האדם לטבע (וכאן המאה ה – 19 היא נקודת המפנה, בחשיפה הגאונית והרת הגורל של מוצא-המינים בידי דארווין; על חשיפה זו אמר דוסטוייבסקי ב"שדים" שההיסטוריה האנושית נחלקת לשניים: מהקוף ועד שהאדם הבין שמוצאו מהקוף – ומההבנה הזו בחזרה לקוף…; וכדאי לזכור, שפרויד ראה עצמו ממשיכו של דארווין, בפגיעה בתמונת האדם שמסבה תורתו-שלו). אחר כך, במאה ה – 20, ובמיוחד בעידננו, הפך המדע לשעבוד אחר: המדע מתקדם ומתקדם בגילוייו אולם התכלית של הגילויים הללו אינה ברורה עוד. כלומר, המדע אינו יכול להתהדר במטה-נרטיב של אמנציפציה. לא רק שלא ברור איזו קדמה בדיוק מקדמים החידושים הטכנולוגיים של העשורים האחרונים, האם הם הרבו אושר אנושי או דווקא סבל אנושי (המצאת האינטרנט, האם היא כמו גילוי הפנצילין? הטלביזיה, האם היא כמו גילוייו של לואי פסטר? הסלולרי, האם הוא כמו גילוי מנוע הקיטור?), חלק מהפיתוחים המדעיים בפירוש מזיקים לאנושות, כפי שדובריה של הפוליטיקה האקולוגית מדגישים, ובצדק. המדע איבד את הלגיטימציה שלו, את המטה-נרטיב שלו, כפי ששרטט הפילוסוף הצרפתי ליוטאר במסתו המפורסמת על העידן הפוסטמודרני (מצטטיו של ליוטאר מתייחסים למות האידיאולוגיה של הפוסטמודרנית, וממעטים, משום מה, להתייחסותו למשבר המדעי, בעקבות אבדן המטה-נרטיבים). בעידן כזה הופכת הפילוסופיה הביקורתית לעוינת את המדע, פעמים רבות, ולא לאחותו, הנושאת עמו בנטל, כתף אל כתף, במשימת שחרור האנושות, כפי שהיה הדבר בחיי שפינוזה.

2. יותר מהכל, זכורה לי מהקריאה לאחרונה ב"לוויה בצהרים" של ישעיהו קורן חוויית השקט. העולם, העולם הרועש והסואן הזה, העולם המכביד עלי בהמולתו, דמם סוף סוף מסביבי. ורק ניעות זעירות, צנועות וחרישיות, רחשו מולי על פני הדפים המתהפכים בדממה.

3. צפיתי אתמול ב"מקום לדאגה", תוכנית הסאטירה המשודרת בערוץ 10. תוכנית אינטליגנטית, חריפה, מצחיקה מאד. משחרר במיוחד הוא חוסר העכבות הניהיליסטי שהתוכנית מבורכת בו.

אבל שוב תהיתי ביני לביני האם התגובה האינטליגנטית היחידה למציאות שאנחנו חיים בה היא סאטירית-ניהיליסטית?

אין זו ביקורת על תוכנית הסאטירה, כמובן, שעושה את מה שהיא צריכה לעשות. זו תהיה קיומית פרטית.   

 

 

תוספת מאוחרת ל – 1ג:

בצירוף מקרים, עיינתי אחר הצהרים בספר שראה אור זה עתה בהוצאות "מאגנס" ו"דביר" ושמו "אצבע גלילאו – עשרת הרעיונות הגדולים של המדע" (תרגום מאנגלית: יכין אונא). בהקדמה, מביא המחבר, פיטר אטקינס, פרופסור לכימיה מאוקספורד, את האבחנה של הפילוסוף בן המאה ה – 16, פרנסיס בייקון, בין שני סוגים של מדע. האחד הוא המדע נושא הפירות הפרקטיים (fructifera) והשני הוא המדע מחולל ההארה בדבר טבע היקום (lucifera – שם מגניב אגב, לא?). בעזרת המונחים המועילים הללו של בייקון אנסה לחדד מה שניסיתי בחובבנות, כמובן, לשרטט לעיל. המדע מחולל ההארה היה בעל תפקיד פוליטי, בנותנו הסברים קוסמולוגיים שחתרו תחת הסכולסטיקה והנצרות. בכך היה המדע אמנציפטורי. המדע השימושי הצדיק את עצמו, כמובן, בשימושיותו, שסייעה לטיוב חיי האנושות. שני סוגי המדע הללו היום ניצבים בפני משבר לגיטימציה, כפי שניסח זאת ליוטאר. תהליך השחרור מהאלים הושלם במובן מסוים וחלף השחרור, המדע המחולל הארה, בחתירתו חסרת הפניות, הציב מולנו תמונת מראה לא מחמיאה של אדם-חיה. ואילו המדע השימושי נרתם לשימוש הקפיטליזם בנותנו תשובות לבעיות שאינן בהכרח קיימות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אייל  ביום אוגוסט 8, 2008 בשעה 2:29 PM

    אני מרגיש שצריך יותר מביטול גבולות וניהיליזם בשביל לצקת משמעות אמיתית לסאטירה. כבר לפני כמה וכמה שנים ג'אק אס שברו גבולות והעלו את רף ה"תכנית על כלום" למדרגות שנדמה שקשה יהיה לטפס מעליהן, כי לא היו שם מסר, נרטיב או פואנטה. ביוטיוב מעלים כל יום סרטונים שמגדירים בכל פעם מחדש מה הוא הסדר הקיים. הצצתי בתכנית הזאת ולדעתי, באין שם משקל כובד מהותי יותר מהניהיליזם שתיארת, היא מחווירה לגמרי לנוכח המציאות, ונשארתי קהה

  • אריק גלסנר  ביום אוגוסט 8, 2008 בשעה 2:44 PM

    בעיקרון, אני מסכים אתך. וזו הביקורת שיש לי על "החמישיה הקאמרית" והדור האינטלקטואלי שהיא מייצגת.
    עם זאת, במציאות של שממה תרבותית אינטקטואלית, יש חדווה במפגש עם יצירה שמכבדת את האינטליגנציה של צופיה. וגם, עלי להודות, משהו ב"הבל הבלים הכל הבל" שלה משחרר. אבל אם בהבלות, בהצגת ההבלות, מסתכם הכל אז אין בכך די. צפיתי רק בפרק אחד והיו שם גם מערכונים סתם מצחיקים. כמו המערכון על פלישה חודרנית של אנשי "ועד בית" אמביציוזיים במיוחד. אני מכיר את התחושה של היתקלות לא צפויה באנשי ועד בית הפולשים לחייך וזה היה מערכון והגזמה קולעים.

  • יו  ביום אוגוסט 9, 2008 בשעה 1:49 AM

    ושפינוזה, תמצית הפילוסופיה.

  • דוד  ביום אוגוסט 10, 2008 בשעה 1:47 PM

    אבל שוב תהיתי ביני לביני האם התגובה האינטליגנטית היחידה למציאות שאנחנו חיים בה היא סאטירית-ניהיליסטית?

    אתה באמת תוהה על זה?
    אין זאת אלא שנתכסית במלים. צא ותראה אנשים, תראה חוסר, סבל, ניצול וכבר לבד תבין שהתגובה היחידה זה לנסות ולשנות

  • איה מ  ביום אוגוסט 11, 2008 בשעה 11:53 PM

    סאטירה אמיתית שאין לה נקודת כובד פוליטית זה די כלום, זו לא סאטירה, והיא לא באמת כואב. מה זה סאטירה ניהליסטית? זה בעצם נונסנס, שזה יפה מאוד, אבל לא סאטירה. והיום, בארץ, בתוך כל מה שקורה, לעשות סאטירה שמכנים אותה "ניהליסטית" שאין בה כובד ראש פוליטי (שיכול להיות להיות מאוד מצחיק) זה סתם לקשקש בקומקום ולא ממש להגיד משהו. הסאטירה של עוזי וייל שהייתה בערוץ 10 הייתה ניסיון הרבה יותר מעניין ומרתק ואם היו נותנים לה לנשום ולהתפתח היה לנו אולי משהו יותר חתרני ונשכני. אבל שם מיהרו להוריד אותה משום מה.

    אגב. המדע היום הולך נגד האבולוציה בעצם. לעשות הפלה זה בעצם לשבור את חוקי הברירה הטבעית, למשל, תחשוב על הפלות של עוברים פגומים (לא שאני מתנגדת). כמעט כל דבר שני שלישי שובר היום את חוקי האבולוציה. שלא לדבר על פצצות האטום והמימן. כלומר יש כאן חתירה לעבר משהו. עוד אגב. נדמה לי שבכלר מאיר ועוסק בהרבה מן הדברים ששאלת ותהית לגביהם כאן. יש לו ספר די כבד וקשה, בהתחלה קראתי ממנו דף ליום והשיניים שלי נשברו, אבל אני רוצה לחזור אליו, אולי אתה מכיר אותו שמו 'שלוש מהפכות קופרניקניות'

  • אריק גלסנר  ביום אוגוסט 12, 2008 בשעה 1:32 AM

    להפיל עוברים פגומים דווקא נראה לי – במישור התיאורטי – מאיץ אבולוציוני.
    לגבי בכלר – מעניין מאד מה שאת אומרת. אשתדל להציץ בספר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: