האֹשר/ תמונת תשתית
אני בעיר אירופאית. חורפית. יושב בבית קפה כהה, ספון-עץ, אל שולחן עץ, מביט בחלון.
אני אוחז ספל קפה חם בין שתי כפות ומפעם לפעם מקרב אותו אל שפתיי באצבעות יד ימין.
איש לא מכיר אותי כאן. איש גם לא יכיר. לבד, לבד וחלק מהעיר.
כך אני מבלה את ימי. מתבונן בעוברים ושבים.
איני שומע אותם ואילו הם אינם מבחינים בי.
הנשים הנאות שחולפות ברחוב מהנות אותי ביופיין.
איני מבקש מהן עוד דבר.
עיניי זנות אותי ודיִי.
השעות חולפות. ספלי הקפה מוחלפים. היום נוטה לערוב.
בחדר הקטן שמחכה לי: ארוחה צנועה אבל מוקפדת. ספר מובחר.
ולמחרת, שוב, בבית הקפה.
וכך, כמו נר-נשמה, חרש-חרש ולאט-לאט, לא מסוכסך, כלה.
תגובות
עיניי זנות אותי ודיִי.
…..
?????
אתה הוכחה חיה לכך שקריאה
מרובה אינה מועילה לכתיבה
אני דווקא חושב שזה יפה, אם כי לא מספיק מדויק. השורה האחרונה, על כל אופן, טובה מאד, רק שהיא קצת חזקה מדי עבור שאר הטקסט. כלומר הבנייה עד השורה הזו לא מספיקה.
והשורה הרביעית חלשה בעיניי
מכירה את התחושה הזאת של הזרות המוחלטת והניתוק מהסביבה ומהשפה עד כדי סוג של אובדן זהות.
יש בזה משהו מבהיל אבל גם מזכך, כמו להיקלע לחדר מראות שכולם משתקפים בו מלבדך.
ואם זה אתה באמת לא כאן אלא באירופה, ולו במחשבות ובתחושות, הרווחת – כאן מיוזע ודביק.
תודה.
לדוד – אחשוב על הערותיך ותודה עליהן.
ילדותי ומתייפייף. לא טקסט טוב
רחוק מכאן לא רק גיאוגרפית אלא גם הוויתית
אני לא יכול לדמיין את עצמי עכשיו מתכנס בבר ספון עץ ועושה הכל לאט
פשוט לא מתאים כאן לטמפרטורה הכללית
אז הצלחת להרחיק אותי לכמה רגעים
נהניתי
"לבד לבד וחלק מהעיר"-
יפה ומדויק בעיני
תודה רבה.
k – צר לי שלא נהנית מהטקסט. לפחות לא סבלת מושכות, והוא קצר(:
כי הוא קצר – צ"ל
ממי הושפעת הפעם?
השיר מתאים לכתב העת המהולל
המאוכזבים.
חבל לי שלא מצא הטקסט שלי חן בעיניכם.
אשתדל יותר בעתיד(:
אבל הרשו לי להעיר משהו: אני תופס את הכתיבה בבלוג כסוג של יומן רעיונות אישי-פומבי. אינני מתייחס אל כתיבתי בו בחומרה יתירה, במובן זה שהיא כתיבה מיידית, אינסטינקטיבית.
אני מבין שזה טבעי לרצות לבקר את המבקר, טבעי ואף לגיטימי. אבל חשוב לי להבהיר כיצד אני מבין את המדיום בו אני מתנסח.
מי ייתן ותרוו נחת בבלוגים אחרים.
בחיי שאני לא מבין את המגיבים פה. אתם נכנסים לבלוג של מישהו, לא אהבתם מה שהבן אדם כתב? סבבה, אבל המינימום זה לתת לו ביקורת קונסטרוקטיבית.
כמו שאני מבין את המדיום של האינטרנט, אז ברובד המוצלח יותר שלו, הרעיון הוא שיתוף. אז יש פה מישהו שמנסה לגבש לעצמו סגנון או קול או מה שזה לא יהיה, אז תסבירו מה טוב, מה לא. וחוץ מזה, כמו שכתבתי, הטקסט בסדר גמור וכן מעביר משהו. רק מה, נראה לי שכמו רוב מה שאתה כותב, זה נוטה להיות מפורש מדי
אני קוראת די טרייה בעולם הבלוגים ומופתעת כל פעם מהחשיפה ומהערבוב בין האישי לפומבי. הייתי שמחה להבין מה עומד בבסיס הרצון לחלוק את הדברים בבלוג. ברור שאנשים רוצים להיראות, להישמע, אבל חוסר היכולת לשלוט במי יראה, מי ישמע, ומה תהיה תגובתו – אצלי מעוררת חשש אפילו מכתיבת תגובה…
והתגובות לפעמים כ"כ אגרסיביות, כמו נהגים על הכביש.
דווקא את המגיבים אני מבינה (באמת מקום נוח להקיא את האמוציות הגולמיות). אותך אני פחות מבינה, גם על תגובותייך הענייניות למקללים ולצופרים.
כתבת פעם רשימה על כך?
(-:
העניין שלי אינו אנתרופולוגי, אלא אמפטי, אם זה לא ברור.
הנה דוגמה להסתבכות שלי עם תגובה…
זה כלי ביטוי. אני אדם מילולי ויש לי מחשבות ואני כותב אותן.
אולי הביטוי "אישי-פומבי" הטעה אותך. אין הכוונה שזהו יומן אישי המוצג לציבור. אלא יומן של מחשבות שהן על גבול האישי והפומבי. יש איזה שניים שלושה דברים שאני לא כותב בבלוג(:
באמת קצת מוגזם מה שהולך פה בתגובות.
לא יפה ולא נראה לגמרי ענייני!
רעים ומטומטמים.
הייתי מציע לך אריק לעשות את מה שעושה בורשטיין, קטעי פרוזה ושירים -ללא תגובות, קטעים אחרים – עם.
אולי לך זה לא מפריע, כל התגובות המגעילות האלה, לי בתור קורא הן מפריעות מאוד
הקוראים הקבועים שואלים
תודה! זה מחמם לב
המחשב שלי בתיקון): (אל תקנו לנובו!) ואני כותב פוסט זה מאינטרנט קפה, אי שם בלב תל אביב.
אני מקווה לחזור תוך חמישה ימים (ימי עבודה)
בלוג נטוש