ישבתי בבּאר. המוזיקה לא היתה לטעמי. ולפתע היא כן הייתה. שיר רוק אהוב שלא שמעתיו זמן רב צרר אותי בטפריו, נשא אותי מעלה, הביאני לְמה שבחסידות מכונה התפשטות-הגשמיות. למשך ארבע דקות של רוח גדולה שבאה, הכל ישר וטוב היה – בעולם אף בתוכי.
והיטב אני יודע שרגעי עליית-הנשמה הללו אינם יכולים להיות מזומנים על ידי. נִטפי האושר ואגלי ההזדככות הללו מתנדפים, מעשה שטן, כשאני רוכש את הדיסק ובו אחד מאותם השירים האהובים עלי במיוחד. אחרי רכישתו, אני חוזר הביתה מחנות הדיסקים, נחפז, כמעט רץ אפילו. צורך גופני דופק בי לשמוע כבר, לטבול כבר כולי בשיר. בבית, אני מתקין את הדיסק במערכת ושומע ברטט ציפייה את השיר האהוב. בפעם הראשונה הסמרמורת המיוחלת מתפתלת בגבי, אם כי בעוצמה פחותה מהמקווה. אני ממהר לשמוע את השיר שוב, קצר רוח מעט, מקווה למוץ כעת בשלמות את הלשד האצור בשיר, הרי הוא שם בוודאות, אני יודע! אני שומע כך את השיר כמה פעמים. רושמה של כל האזנה חלוש מרושם קודמתה. ככל שרוחי מתקצרת מתרחק ממני לוז השיר והולך. ואחרי מספר האזנות אינני יכול לשמוע עוד את השיר. חודשים איני יכול. שנים.
רכישתו וזמינותו של השיר – ואולי ההתכוונות המוטעמת לשומעו? – במין קללה קיומית שאיני מצליח, איני מצליח, לפצחה – מניסה את ליחו. טעמו של השיר נמר בפה-אוזניי לעד.
כמעט לעד. עד שאחרי שנים מספר אפתח את הרדיו ובמקרה ינוגן השיר, או אשב בבּאר ומהשממה, פתאום, כגואל הוא יפציע, יחבוש את פצעי. ולו לכמה רגעים.
מבקר חופשי 
תגובות
ומת לדעת מה השיר.
היתה תקופה, כשרק גיליתי את המוזיקה הזמינה להורדה ברשת, ש"שרפתי" לעצמי ככה, כמה מהשירים הכי מעוררי שמחה בחיי.
שאינני קונה כמעט דיסקים (מלבד העובדה שבד"כ בשביל שיר אהוב אחד, אתה צריך לשמוע עוד 10 שירים… ככה, ויש לי עוד תירוצים).
כי הגילוי יכול, אולי, להרוס חלק מהקסם…
כתבת טקסט צלול, מדוייק ומרגש. תודה.
אני שומעת ברדיו תכנית על שירי שנות השמונים, עשור שבו הטעם המוזיקלי שלי התעצב. זאת אומרת שכל שיר כאן הוא פיסת זכרון כזאת או אחרת. מן הסתם את רוב האלבומים של השירים שמושמעים אין לי ולכן אני מתענגת על בחירותיו של העורך המוזיקלי.
מישהו כתב פעם בהתפעלות שהאדם המערבי נהנה היום משפע תרבותי ובידורי יותר מהקיסרים הרומיים והאצילים בזמנו. אבל כמובן שהשפע מקהה את הריגוש, והזמינות שהאינטרנט מאפשר בלכידת שירים נשכחים מטשטשת את המרחק שלהם. אנחנו מפונקים, מאוד מפונקים.
ועוד משהו שנזכרתי בו הוא, שפעם קראתי בספר ישן על מוזיקה שיש לי פולמוס על תקליט – טוב או לא טוב? המקטרגים טענו נגד הביצוע האחד והיחיד שיחקק בתודעה ובאורך התקליט שיגביל את היצירה המוזיקלית ליריעת הויניל של התקליט. זאתאומרת, שהמוסיקה הופכת לחומר ולא רק לרוח, לחוויה מופשטת. בקיצור, נראה שמה שכתבת מוסיף עוד טיעון נגד עניין ה"תקליט", ההקלטה והשיעתוק, בגלגוליהם השונים.
על התגובות.
השיר (נדמה לי שהוא היה של הפיקסיז) אינו קריטי לטעמי.
נדמה לי שישנם איזה ארבע מאות שירים שעושים לי את הסמרמורת הזו כשאני שומע אותם באקראי.
לשחר – אני באמת חושב שבגלל זה אין תחליף להאזנה לרדיו. בגלל אלמנט הרולטה הרוסית שהוא זה שמשמר את הרעד.
כמובן, רצוי לתוכניות שמראש הטעם המוזיקלי של עורכם קרוב להעדפותיך
זו היתה רשימה כנה ונפלאה, שאני משוכנע כי אשוב לקרוא בה פעם נוספת.
תודה
מוסר השכל: עלינו להרים כוסית על החלקים הבלתי נשלטים בחיינו! הידד!
טל.
לימור, אכן(:
יפה כתבת אם כי לי בדרך כלל לא נמאס מהשיר, מה שלא יהיה, אם הוא כזה טוב
אמרת פיקסיז וייתכן שהתכוונת לסרפר רוזה האלבום הראשון שלהם שחגג עכשיו 20 שנה
אם כי לא מאוד הגיוני ששמעת אז את השיר ברדיו
אני שמעתי את השיר אז בחנות התקליטים התל אביבית אלגרו, כשזה יצא והגיע, ועמדתי עם פה פעור כששמעתי את where is my mind ומיד רכשתי את הדיסק וטסתי הביתה, זיכרון חזק
באמת, כשאני נזכר בצעירותי, הייתי קונה ושומע את השירים האהובים עלי בלי סוף. אבל בשנים האחרונות אני שם לב שכל קנייה של שיר אהוב היא גזר דין גלות עליו. ולכן אני חושב פעמיים לפני הקנייה. לאחרונה זה קרה לי עם "האם השלישית" של אלתרמן ויאיר רוזנבלום. אחד השירים האהובים עלי, שאחרי שקניתיו-מאסתיו.
הסבר על הצנזורה, לך ולכל המעוניין, נמצא בשתי התגובות האחרונות בבלוג הדוור.
מזדהה 🙂