1. החכם הביניימי, רבנו בְּחיי, בספרו "חובת הלבבות", הביא את ההוכחה הבאה לקיומו של האל: כשם שהמוצא לפניו מכתב מנוסח כהלכה אינו משער שדרך מקרה נשפכה קסת דיו על גב נייר ונכתב המכתב – כך המתבונן בעולם הקבוע בסדריו, המספק צרכי ברואיו וההרמוני, לא יכול לקבל שדרך מקרה נעשה העולם.
הקורא מחפש גם הוא אלוהים, וכמו אצל רבנו בחיי הוא מגיע אליו, אם הוא מגיע, באמצעות ההתבוננות בכתובים. הקורא מחפש את אלוהי-היצירה. הוא רוצה לחוש בעינו הקוראת שאכן מישהו, ישות תבונית, כתבה את מה שהוא קורא, ולא דרך מקרה נשפכה דיו מקסת על גב נייר, או אדם ללא תוכנית קשקש על הדף ככל שהעלתה רוחו. התחושה של הקורא, שבכל מקטע, שורה, מילה, צפונה כוונת-מכוון, שניתן לאתרה, שיש לכּתוּב בורא, משמחת אותו בד בבד לשמחתו על החכמה והיופי שבמקטע, השורה והמילה גופם.
החדווה הזו – גם אם לרגע – אינה רחוקה כל כך מחדוותו של המאמין על כך שגילה שיש אדון לבירה, ולעולמו פשר.
2. "הדרך הקלה להפסיק לעשן" הוא ספר שמבטיח לך שתפסיק לעשן כתוצאה מקריאתו, ומקריאתו בלבד.
זו, לעתים, התקווה שיש לנו בקריאתם של ספרים טובים: שקריאתם תשנה משהו במוחנו, ובעקבותיו: בחיינו ממש.
מבקר חופשי 
תגובות
על החלק הראשון שלך אינני חולק, המחלוקת שיש לי היא עם אותו רבנו בחיי, שמיהר להסיק שיש הרמוניה בעולם המחייבת קיומו של בורא בעל כוונה.
על החלק השני אני חולק, כיוון שדווקא הספרים הפחות טובים הם אלה, שלטענת רבים, שינו משהו בחייהם. כך, רבים יטענו שהאלכימאי או בדאולינה או ספרי מי הזיז את או מישהו מכר את… שינו את חייהם. לא רבים יטענו כך ביחס לאיוון איליץ', היום איננו כלה או יצירות אדירות אחרות.
והרי מה שחשוב הוא מה שטוענים אנשים, כי אנשים הם שקוראים ספרים ומושפעים או לא מושפעים מהם.
התקווה לשינוי שראיתי לנגד עיניי היא לא בהכרח פרקטית, אלא לפתיחתו של חלל בנפש שייוותר עם הקורא גם אחר הקריאה. כלומר, שיש לספרים נוכחות ממשית בעולם של הקורא, ולו בשינוי מבני עולמו הרוחני (אולי המשל של הסיגריה כאן אינו קולע אל השערה).
אבל אני חושב ש"איוואן איליץ'" כן שינה אותי גם פרקטית, הוסיף מימד של דחיפות לחיים, ניסיון למציאת משמעות.
וזה מה שהופך את איוואן איליץ' ליצירה משמעותית כל כך, שניתן לכנותה יצירת מופת. רק ההזכרות בספר הזה מעוררת בי התפעמות, כמה עוצמה יש במילים כשהן מסודרות בסדר מסויים אחת אחרי השניה (וכאן כמובן נכנס החלק הראשון, של הציפייה שלנו מסופר. ואכן על פי מדד זה מעטים ראויים להקרא סופרים, אף על פי שרבים עוסקים בכך כמקצוע או תחביב).
ואגב, ספרים כאלו שנשארים בתועדה לאחר קריאתם יש באמת רבים, ולא כולם דווקא יצירות מופת (לא שיש משהו רע בלא להיות יצירת מופת, אני אוהב הרבה ספרות, קולנוע ומוסיקה שלא ניתן לכנותה יצירת מופת… אבל אני לא אנין גם במזון שאני בוחר לאכול, אז אולי אני לא דוגמה, אינני מבקר מוצלח במיוחד, שכן כל דבר שעושה לי טוב הוא טוב בעיניי, אפילו הוא רע).
גם הכותב חש לפעמים שיש איזו יד מכוונת שמסייעת לו בכתיבה, והחדווה הזאת, ולו לרגעים, דומה מאוד לחדוות המאמין שיש לעולם בורא, שיש פשר. 🙂
לא לחינם אומרים שאמונה היא דפוס שקשה להשתחרר ממנו, וגם אלה שכביכול השתחררו מחפשים בעולמם החדש את האמונה הישנה.
ולגבי הפסקת העישון – קראו את "תודעתו של זנו" (של איטלו סבבו). ספר נפלא, שיש בו הגיגים מצחיקים, מטריפים-מוטרפים על הסיגריה האחרונה וכולי.
אני לא מסכים ששתי האפשרויות הן כתיבה תבונית מול שפיכה של דיו. יש הרבה אפשרויות באמצע. קל מאוד לראות את זה בעבודה של ציירים – האם כל נגיעת מכחול היא "תבונית" – כמובן שלא. וכמובן שלא שפיכה אקראית של צבע על הבד. אני חושב שהאמנות מתרחשת במרווח הזה שבין האקראי והתבוני, גם ספרות.
ייתכן ובחירת המילה "תבונית" מטעה.
כוונתי היא שבספרות שגורמת להתרוממות רוח אני מרגיש אחת מהשתיים: א. או שלכל רכיב ביצירה יש תכלית, ולכן הוא הושם בה, ובמקום שהושם, בכוונת-מכוון. ב. או שכל רכיב ביצירה נובע ממזג ואופי אמנותיים מובחנים.
התכליתיות והסיבתיות הללו אינם מוכרחים לבוא מהתבונה, כפי שציינת בצדק. הם יכולים להיות פרי אינטואיציה. ואולי אף כמעט בהכרח הן פרי אינטואיציה. וזה אולי ההבדל בין האמן למבקר. האמן כותב את היצירה לא בתכנון תבוני אלא מתוך חזון סינרגי. המבקר המנתח מראה איך חלקי היצירה הללו משרתים את החזון הסינרגי או נובעים ממנו.
מוכרחות"
אני שואל את עצמי אם הבחנה שרכיב מסוים (אגב, מהו רכיב – משפט? דמות? מילה?) מובן כאילו הושם שם "בכוונת מכוון" זו אינדיקציה לטקסט לא טוב. כמדומני קיטס כתב, באחד ממכתביו, שאו ששירה צומחת כמו עלים, או שעדיף שלא תצמח בכלל. אני לא בטוח שאני מסכים לעניין המזג או האופי המובחנים. הרי המובחנות הזו יכולה להשתנות מרגע לרגע. במוזיקה זה הכי בולט.
אולי באמת הכי טוב לדבר על צמיחה, משהו שנוצר מתוך עצמו, מרגע לרגע. ואז, גם אם אין "מזג ואופי אמנותיים מובחנים", יש קוהרנטיות, למרות שאי אפשר להגדירו.
מצטער על הניסוח המגושם, חם לי
זה חמקמק. ואולי החום משפיע גם עלי(:
אני מנסה לחשוב ("לחשוב בקול", כמו שאומרים) על הספרים המצוינים שקראתי בשנים האחרונות: "בית למר ביזוואז", של ו.ס. נאיפול, "מחר בקרב חשוב עלי" של חווייר מריאס, הספרים של תומס ברנהארד, "מאני" של מרטין איימיס, "מתנת המבולדט" של סול בלו. אופפת אותך ההרגשה למן ההתחלה שאתה נכנס לאטמוספירה בדולה, שמישהו אחראי לה, מישהו שמציץ מאחורי כל שורה. אתה מרגיש שיש בעל הבית. שזה מותר האמנות על החיים. זו תחושה שחשובה לי כקורא. לעומתם בספרים פחות טובים אתה – כלומר אני – מרגיש יסוד אקראי, נטייה תזזיתית של הכותב לכאן ואז לשם, מין ניסיוניות על חשבוני כקורא, אותה אקראיות שיש בשפיכה של דיו.
החווייה שאני מתאר אכן מצדדת ב"סובייקט" לא מפורק, ב"מחבר". אבל היא אינה סותרת את זה שהסובייקט יהיה רב-פנים, ואף סתירות. איכשהו מושג ריבוי בתוך אחדות. ייתכן אפילו והסופר הוא סובייקט פוליפוני, שקולותיו אינם מתמזגים, אך מה שיחבר את קולותיו תהיה רק תחושה – מופשטת אכן אך משותפת – של גדולה. .
התחושה שאתה מדבר עליה, המוכרת לכל קורא, היא תחושת הלכידות, התחושה שמוטיבים שנשזרו לאורך הספר מתלכדים עם סיומו למכלול רב כוח. הקוהרנטיות הזו, תחושת השלמות היוצרת סדר בתוך העולם הכאוטי שסביבנו, היא אחד מיסודות האסתטיקה. התחושה הזו היא התחושה האסתטית.
אני זוכר שאחד המגיבים שאל אותך פעם, כשכתבת על "אשה בורחת מבשורה", מה פשר המשפט האחרון בספר: "היא חשבה, כל-כך דקה קליפת כדור-הארץ". ונדמה לי שהתשובה היא שגרוסמן, כאדם לא דתי, מודע לאילוזיה של האסתטי. ובמשפט זה, רגע לפני שהוא עוזב את הקורא, הוא מזכיר לו שאין לטעות בין האסתטי לאלוהי, הקליפה האסתטית דקה ושברירית.
אכן על התחושה הזו אני מדבר. תודה.
אבל, אם הבנתי נכון כיצד הבנת אותי, אינני מייחס לתחושה הזו משמעות דתית. רציתי להצביע על החוויה הזו – שמזכירה חוויה דתית אך אינה זהה אתה – כחוויה נפרדת מהתכנים שאליהם נחשף הקורא. זה "תוכן" נלווה לתכנים הספציפיים של היצירה, והוא זהה, אפשר לומר, בשורה של יצירות טובות, בעוד תוכנן כמובן שונה. .
אני מרגיש צורך לדקדק: זו גם הלכידות, אבל גם הידיעה שהיא חושפת בורא. כלומר הידיעה שסובייקט אנושי הצליח ליצור לכידות כזו חשובה לי, נדמה לי, בפני עצמה, בנפרד מאפקט הלכידות. זה לא הסופר באופן אישי. סופרים, למעט חבריי, אינם מעניינים אותי. אלא האפשרות של התודעה האנושית לימור סדר בריבוי נוסכת בי אופטימיות.
להיות משועשע מהבהילות שלך לשוב אל הבורא.
שורש ההבדל בינינו הוא שאני רואה באסתטי אילוזיה המקטינה את העולם למידותינו (נאמר, כמו הקטגוריות הקאנטיאניות המסדרות את עולמנו אך מרחיקות אותנו מהדבר כשלעצמו), ואתה רואה בו סימן מצביע (על הבורא).
לכן אתה מתרשם מבחיי. ואגב הוכחת האל הזו היתה נפוצה בכל העולם האירופי של ימי הביניים וגם אחר כך (דוגמת השעון המצביע על יוצרו השען וכדומה). אבל בעיני הסדר האסתטי אינו מצביע אלא על הסדר האסתטי (וזה מספיק בהחלט).
היא שמי האמצעי(:
וזה עוד מטיחים כלפי בביקורת, כמה ממקורבי. תאר לך…
ובכ"ז, עקשות קטנה, כעלמה החרדה לשמה הטוב – כן חרד אני לכפירתי, או,למצער, לאגנוסיטי.
רבנו בחיי הובא כמשל.
לאגנוסטיותי.
(זו שיטה מעולה להעלות את מספר התגובות על ידי תיקון עצמי. עליתי כאן על משהו!)
אתה מקשקש בקומקום ולא מבין מהחיים שלך, כל היסודות העקומים שאתה מחפש להתנסח דרכם נוזלים לך מהאצבעות כי אתה לא מבין את העקרונות הפשוטים והמובהקים שבספרות , עוד לא התחברת אליהם ורואים את זה מהנסיונות הנואשים שלך להגדיר ריגושים, רגשות, רגשנות בדרך פוחלצית ומנותקת , אתה מקשקש וכמוך יש עוד כמה אבל אתה הצרה שלך שיש לך עוד המון מה ללמוד, תתחיל מהתחלה עדיף.
אהלן אריק,
היינו כבר באזור הזה… 🙂
לדעתי אתה חוזר על הפספוס מהעבר, ומבודד את הספרות משאר האמנויות.
אני חושב שאם אומרים דבר מה על מהותה האמנותי של הספרות, דבר זה צריך להיות תקף גם לגבי שאר האמנויות. נדמה לי שזה מה שרמז אליו דרור למעלה.
המשפט בקשר לאדם ללא תכניות שהעלה מרוחו אל הנייר, מבטל במחי יד את כל אמנות האימפרוביזציה וחלק גדול מהאומנות המודרנית.
נראה לי גם שאתה מעניק יתר משקל לתפקיד האמן בתהליך החוויה האמנותית. זה כמובן מתאים לגישה הרומנטית של המאות הקודמות. אבל אולי אפשר להעביר את כובד המשקל אל הקולט של יצירת האמנות? אולי אפשר להגיד: לא אכפת לי מי האמן מה הוא התכוון או עשה, מה שמעניין אותי זה החוויה שלי בסופו של דבר…
קוף בהודו שרבט קווים על נייר. באותה שעה צייר קווים זהים לאלו, בניו יורק אמן צמרת. שני אחים תאומים עמדו, זה בניו יורק, וזה בהודו, אל מול הציורים וחוו חוויה אדירה. האם בדיעבד נבוא אליהם ונטען שחווית האחד לא חוקית הייתה??
אם אתה מניח לקורא לשפוט את כוונת הסופר ועל בסיס זה להעריך, אולי הקורא טועה. אולי השרבוטים של הסופר אכן רבי משמעות, ורק הקורא פספס?
מצד אחד יש את אמנות הדאדא שעיקרה זה החלטת האמן, אבל אולי יש מקום גם לקוטב הנגדי שיגיד חויית הצופה, מאזין, קורא, היא החשובה בתהליך?
בקשר לסעיף השני… אם תפקיד האמנות זה להשפיע על מעשי האנשים… היא נכשלה… 🙂
לא מובנת גישתך הבסיסית, משהו מנותק מההקשר,
זה לא נכון לחפש רק את החוויה או רק את הכותב כמו זה שמעליי אמר, וזה עוד יותר לא נכון לקחת את הספרות וכתיבה על ספרות כחלוקה מיגדרית או
תורה סדורה , או צורת מחשבה המזכירה- טיהור גזע.
אתה עושה הפרדות לא מתבקשות, שטוחות, וזה שתתנתק מהרגש שלך לא יעזור לך לכתוב טקסטים על ספרים וסופרים. קח דוגמא את טלי ליטובסקי שכותבת חכם ורגיש.
אענה בקצרה, כי אני בין לבין.
אני בהחלט מתעניין בתגובת הקורא. ניסיתי להציע חוויה של הקורא כמי שבונה לו דמות אחראית הניצבת מאחורי הטקסט.
לגבי אלתור – התסכים אתי שיש הבדל בין מאלתר טוב למאלתר רע? כלומר, בין אלתור לכאוס? כלומר, יש חוקיות גם באלתור, לא?
בכלל, אני לא קובע מה "חוקי" ומה "לא חוקי" באמנות. אני מתאר מה אני מחפש.
לרווית – אני בהחלט נגד טיהור-גזעי.
ובנימה רצינית יותר: לא צריך לקחת את מחשבותיי המובעות בפוסט הזה ברצינות יתרה.
הבעתי חוייה שפוקדת אותי במצב רוח מסוים כאשר אני קורא ספר.
הדברים שכתבתי לך לא שייכים רק לפוסט הזה , אלא לצורת החשיבה שלך, לא קשה לנתח אותה דרך אגב, קח את זה לתשומת לבך.
רוית, את רוצה שגלסנר יחשוב כמו ליטובסקי, את מנסה לשפר את צורת החשיבה שלו, את לועגת לצורת החשיבה שלו?
בכל מקרה את מבלבלת את המוח, לדעתי.
מה זה השטויות האלה לכל הרוחות!
לאריק,
פוסט מעניין ולפני נניח עשר שנים הייתי גם יכולה להזדהות איתו מאוד. היום אני מחפשת פחות את הזוית הזאת. אבל יש לי חיבה לזוית הזאת תמיד
התגעגענו!
הי אריק,
רשימה מעניינת.
אבל דווקא ההערה הראשונה שלך לדרור – החלוקה של כוונת מכוון לאפשרויות שכלתניות או אינטואיטיביות\כאלו הנובעות מנטיות אסתטיות, היא שסידרה לי בראש הרבה דברים שחשבתי על ספרות, כתיבה ואמנות בכלל.
אגב, נדמה לי שההתפעמות מ"בורא" הטקסט, היא התפעמות של הקריאה השנייה, או הקריאה היותר מודעת. שהרי כשאתה שקוע כולך בטקסט הדבר האחרון שאתה רוצה הוא רפלקסיה, במובן של מודעות לדרכי הייצור של הטקסט כטקסט.
הי אריק,
רשימה מעניינת.
אבל דווקא ההערה הראשונה שלך לדרור – החלוקה של כוונת מכוון לאפשרויות שכלתניות או אינטואיטיביות\כאלו הנובעות מנטיות אסתטיות, היא שסידרה לי בראש הרבה דברים שחשבתי על ספרות, כתיבה ואמנות בכלל.
אגב, נדמה לי שההתפעמות מ"בורא" הטקסט, היא התפעמות של הקריאה השנייה, או הקריאה היותר מודעת. שהרי כשאתה שקוע כולך בטקסט הדבר האחרון שאתה רוצה הוא רפלקסיה, במובן של מודעות לדרכי הייצור של הטקסט כטקסט.
כפול. התודה רבה כפול שניים כוונה למגיבים הקודמים. יריב – תודה, אולי כיון שאני מבקר אני רפלקטיבי כבר בעל כורחי גם בקריאה ראשונה.
גם אם הרעיון שהביע לא בדיוק פותר כיום (את ה Vבעיה של מוצא היקום). אלה שנזעקו נגד המובאה פשוט מוכיחים מוגבלותם המצערת. אל תירתע