"חלזונות על הכביש המהיר", רומן הביכורים של נטעלי גבירץ, הוא דוגמה מובהקת לתופעה ספרותית ותרבותית בעייתית: רגשנות. שלושת הגיבורים חיים בעיר ללא שם והם אומללים איש איש לפי דרכו. הנרי, נער רך, יתום משני הוריו; הלנה, אישה בשנות הששים לחייה שחלמה בצעירותה להיות לשחקנית אך הכוכבים רימו אותה והחלום אבד; הקטור, זקן מיוסר ומוזר אך טוב לב. הרומן, טוב לב בעצמו, ידאג לכך שזקניו הגלמודים יצאו מגלמודיותם ושיתוֹמוֹ יזכה במשפחה ואף באהבת נעורים.
הרגשנות אוהבת מצבי קצה. ורק הילדים והזקנים, אותם בני אדם השרויים בילדותם השנייה, סבורה היא, יודעים רגש אמיתי מהו: "מרגע שפגש הקטור בהלנה פרחו בו הזיות רפות ועלובות, כמו תגובה אלרגית, כמו מחשבות שיש רק לילדים ולזקנים על אצבעות שלובות ועל חיבה". זקנים וילדים הם הרי בעלי "העצבים החשופים כמו חלזונות על הכביש המהיר". גם חיים מוחמצים באופן מודגש תורמים לרגשנות. הכנסת האמנות לרומן ודאי שתתרום לה (הנרי, למשל, משתוקק להיות במאי): הרי אמנים הם אנשים רגישים, והאמנות היא המקום בו ניתן לרגש ביטוי. והכי טוב הוא השילוב בין ההחמצה לאמנות, לכן הגיבורים (הלנה, הקטור) הם אמנים (שחקנית, מחזאי) מוחמצים. גם העמימות הגיאוגרפית מסייעת לרגשנות. כאן עוסקים ברגש טהור ולא בעניינים ארציים כמו מיקום גיאוגרפי ושיוך לאומי ברורים. הרגשות האנושיים הרי נכתבים באספרנטו, שייכים לכל מקום וזמן. וגם האקסצנטריות תורמת לרגשנות: הקטור הזקן, למשל, מפרק באובססיביות מכשירי חשמל. האקסצנטריות הרי היא דבר כל כך חמוד, כל כך חושף פגיעות.
מה רע בקצת רגשנות, תשאלו? קודם כל הכזב. חלזונות אינם רק יצורים חמודים, הם ניזונים ממשהו, למשל. גם בני אדם אינם רק מעוררי חמלה, מתוקים וטהורים. כבוד כלפי בני האדם פירושו להתייחס אליהם ברצינות, להציג אותם במלואם, את מיטבם ומֵרעם כאחד. שנית, המניפולציה הבוטה. הכתיבה הרגשנית מפעילה על הקורא מניפולציה, והקורא האינטליגנטי מתרעם על כך כמו כל אדם שנוכח שמישהו מפעיל עליו מניפולציה רגשית (כתיבה משובחת מפעילה גם היא מניפולציה, אבל ההתפעלות שלנו מערמומיותה, אם אנחנו בכלל חושפים אותה, רק מוסיפה להתפעלותנו מהתוכן שנחשפנו לו). שלישית, ההחמצה. הכתיבה הרגשנית, שמתמקדת בקצוות של הקיום, מחמיצה את כל המסה האפורה של החיים, שאחד האתגרים של הספרות המשובחת הוא להצביע בדיוק על כך שהיא אינה אפורה כלל ועיקר.
כדי להציג את מלוא התמונה חשוב לציין שגבירץ כותבת לעתים יפה. היא בהחלט בעלת כישרון פיוטי-משוררי משמעותי. לעתים הפיוטיות שלה אפילו ממזרית: "הקטור מישש את הקמטים שריי דיבר עליהם, בבסיס הגבות. קמטים חרוצים היטב לתוך המצח, צמד קביים ארוכים שלקחו את מחשבותיו לצעדות ארוכות". גם כוונתה, כוונה של יוצרת צעירה בעלת כישרון, להפנות את כישרונה ותשומת לבה לאנשי שוליים ולאומללים מעוררת הערכה. במובן מסוים אכן הספרות היא האתר בו ניתן פתחון פה לאותן תודעות שהחברה משתדלת להתעלם מהן או להדחיק אותן.
"חלזונות על הכביש המהיר" מזכיר מאד ספר ביכורים ישראלי שראה אור לפני שנתיים. ב"כלבי קיץ" של בן ורד (הוצאת בבל) חובר זקן ערירי ותימהוני לנערה לבקנית דחויה. אבל הסיבה ש"כלבי קיץ" היה רומן ביכורים מעניין נובעת מכך שחיי השוליים שנחשפו שם קיבלו פירוט ומלאות קונקרטיים (גם השימוש בשפה שם היה מסקרן). ב"חלזונות על הכביש המהיר" אין את אותו פירוט ריאליסטי מספק, וכך אנחנו נותרים עם קווי מתאר רגשיים גסים. כלומר, עם רגשנות.
מבקר חופשי 
תגובות
איך אתה נרדם?
עם כל הכבוד ללשונך החדה
אתה בסך הכל נטפל כמו קרציה לטקסט של מישהו אחר
כל מבקר משתין בקיר
האמן, על כל רגשנותו המיותרת, יוצר
בעיני זה ספר יפה מאוד. חולקת על הביקורת כאן
מעניין לראות איך אנשים מפספסים את חשיבותה של הביקורת, ולא מצליחים להבין שיש כאן סימביוזה, שבה הספרות זקוקה לפן הביקורתי לא פחות מלהפך.
מה גם שהביקורת הזאת הרבה יותר הוגנת מזאת שהיתה בהארץ ספרים. רק שמה לעשות שלכותבת שם אין בלוג.
נועה – אמנם זה נשמע מעט דביק, אבל אני בהחלט בעד מחלוקות על ספרים ואינני רואה את עמדתי כתורה מסיני. אם העמדה האחרת מנומקת: אהלן וסהלן.
טל – תודה.
אני כמעט אף פעם לא מסכימה עם הביקורות של גלסנר (יש לנו טעם מאוד שונה), אבל –
ראשית הוא לא עיתונאי. הוא מבקר ספרות. שנית אני מקווה שהוא ישן ממש טוב בלילה, כי הוא עושה עבודה חשובה. ביקורת היא חלק חשוב בתרבות. זה כבר כזאת קלישאה לומר את זה שזה מביך. אבל ככה. נכון שזה לא נעים להיות סופר שנקטל על ידי מבקר, אבל זה חלק מהחום של המטבח וגו'.
אין הרבה שוערים שמנסים לעמוד בשער של הספרות העברית ולומר עליה משהו. אחד מהדברים שכדאי להגיד עליה זה שלא כל אחד סופר. גלסנר מנסה לומר את זה וטוב שכך. הוא כמעט היחיד.
אגב, לא ברור לי למה בכלל השאיפה הנרקסיסטית הזאת של רבים להיות "סופר" או "יוצר" או מה שזה לא יהיה. לראות את שמם על כריכת ספר. אני מניחה שמדובר באשליה של חיי נצח. כמה מגוחך.
אז למרות שאני חולקת על דעתו של גלסנר כמעט תמיד, אני קוראת אותו באדיקות. מנסה להבין את העמדה שלו. זה כל הסיפור של ביקורת. גם היא כנראה מיועדת למתי מעט שמסוגלים להבין איך עובדת תרבות, ולמה זה חשוב שהיא תעבוד. יוצרים יש עשר בשקל, זה לא כזה כבוד גדול.
רגשנות זה עניין ריק מתוכן, גם בטוקבקים גם בספרות. ואני נאלצת להסכים פה עם גלסנר שמתיקות זה הדבר האחרון שאנחנו רוצים לקרוא בבואנו לקרוא ספרות.
סופרים יש הרבה מאוד מאוד, מבקרים ראויים – מעטים מאוד. גלסנר הוא אחד מהם לדעתי
דווקא אהבתי לקרוא את הביקורת, אפילו שלא קראתי את הספר. וזה נדיר, לקרוא ביקורת על ספר שלא קראתי ולהנות ממנה.
ולמרות הכל, בעקבות הביקורת השלילית יחסית, אקרא את הספר אם אתקל בו מתישהו, כי מעניין ללמוד מטעויות של אחרים, כמו גם לבחון האם ועד כמה הביקורת קולעת לדעתי.
ואני רוצה להתייחס לשורה אחרונה שלך: "מתיקות זה הדבר האחרון שאנחנו רוצים לקרוא בבואנו לקרוא "ספרות.
כי הבעיה היא שהקהל כן רוצה מתיקות ופופוליזם ורגשנות. תפקידו של המבקר להצביע על הדברים ולהגיד – זה אולי טעים ומנחם, אבל לא בריא לתרבות
כידוע יותר מדי מתוק נדבק לשיניים, שלא לדבר על משמין עד כדי כך שמרוב שומן כבר אי אפשר לראות את הדברים הטובים באמת.
(ואין הדברים הבאים מתייחסים לספר הספציפי הזה אותו לא קראתי, אלא לתופעה בכללותה)
את צודקת לחלוטין.
זה לא רק עיתונאי קטן , זה בעיקר סופר קטן שהפך למבקר קטן והטיפוס הקטן שונא כל מה שגדול עליו בהמון מספרים.
אתה מאלה שבאים לבקר מישהו, מתרווחים שם על הספה ומורידים נעליים, שכולם ייהנו?
קטן: אני מצפה להרבה ממישהו שכותב ספר, אם כי, ייאמר אגב אורחא, אפשר גם לצפות ליותר ממה שאני מצפה. אני מצפה מסופר לחלץ אותי, כקורא, מעמק הבכא, להגביה אותי לפחות עשרה טפחים מפני הקרקע. בתבונתו ובשליטתו במדיום (במבנה, בשפה, בעיצוב דמויות וכדומה). פחות מזה מה הטעם? את פני הקרקע בעמק הבכא אני מכיר היטב. כך כולנו. אנשים שכותבים "יפה", שבמשפחתם הם אלה שממונים על כתיבת הברכות לימי ההולדת, נניח, יש, להערכתי, חמישים אלף איש בארץ, אולי מאה אלף. האם כולם גם סופרים? אינני סבור כך. כך יוצא שאני מבקר מחמיר יחסית (אם כי, כאמור, ניתן להחמיר יותר). אני מבין שזה מכעיס, כפי שציין בחביבות ידידי שרץ, כתבתי גם בעצמי ספר ואני יודע את טעמה של קבלת ביקורת שלילית, אבל אפשר גם לבטא את הכעס בפחות אלימות.
אתה אמיץ (ואולי גם יפה, לא יודעת, את זה עוד לא בדקתי)
את נורא אוהבת מבקרי ספרות לרגע? יודעת כבר כמה היו והתחלפו ? להתחיל לספור?
זה "מניפולציה" (בביקורת ספרות וכן בביקורת קולנוע ותיאטרון). הרי יצירה אמורה, בין היתר, לעורר את הרגש. אפשר לטעון שאם שמים לב למאמץ לרגש – זו מניפולציה, ואם מתרגשים בלי להבין בדיוק למה – זו לא; אבל זה תלוי מאד במצבו הנפשי של הקורא ובאופן קריאתו. אני מאמין, שאם נסרוק בתשומת הלב הראויה ומתוך ריחוק כמעט כל יצירת ספרות טעונה רגשית, נוכל להצביע על המקומות שבהם פעל הסופר כדי לעורר רגש.
ניסיתי בגוף הביקורת להבחין בין מניפולציה חשופה למניפולציה ערמומית.
יותר קל ומיידי לעורר רגש כלפי ילד יתום ועזוב ("קל" ברובד המיידי, הגירויי), מאשר כלפי גבר מנהל חשבונות, אב לשלושה ילדים.
אבל יש מקום לדקדק ולחדד את האבחנה
רוצה לחזק את ידיך אל מול התגובות המתלהמות…
אני דווקא חובה אותך כמבקר שלא מחמיר מספיק עם היצירות פעמים רבות, אבל מקבלת את זה בהבנה.גם ככה לא פשוט…
אנשים רבים לא באמת מבינים את המונח "ביקורת".
יצא לה שם רע, רע מדי.
וזה בולט גם במערכת החינוך, ובאוניברסיטה, וברצון לתת לכולם ציונים גבוהים בלי קשר לאיכות.
זה פשוט מוריד את הרמה. וגם מעליב עבור המוכשרים
חווה…
מי ששונא רגש בפרוזה חייב לקרוא אך ורק ספרות אקדמית.
הרי ספר יכול לעסוק בילדים או זקנים ובכל זאת להיות מרגש באמת ולא מניפולטיבי, למשל (לדעתי) "כל החיים לפניו".
"שנאת רגש"?
מדובר על מתיקות יתר. בדוק במילון מה ההבדל בין רגש, רגישות ורגשנות ותחזור.
לא ברור מה אתם רוצים; כן ברור שלספר המבוקר אינכם עוזרים בהתקפה האישית וחסרת הנימוק על המבקר.
לא שדרוש כתב-הגנה, אבל שימו לב שכן נמצאו גם דברים חיוביים לומר על הספר, וכן שהוא הושווה מתוך ניגוד לספר ישראלי לא-מוכר אחר, שגלסנר משבח. כך שאין לנו כאן עניין עם מבקר שמנגח ללא הבחנה את הספרות העכשווית.
לתגובות האוהדות. ולגבי התגובות הלא אוהדות אדגיש שוב שאין לי בעיה אם מחלוקת לגבי שיפוטי ביקורת ובלבד שהדיעה החולקת מנומקת או מציינת מאיזה בסיס-טעם שונה היא מגיעה.
לדודי – הנקודה, נדמה לי, נעוצה בפירוט. למה הכוונה? ספרים על ילדים ("בחורף" של ברנר בחלקו הראשון, "ילדות" של טולסטוי) יכולים, כמובן, להיות מרשימים ולא "מניפולטיביים" אם הם מבטאים את עולמו המלא – או אשליה של עולם מלא; אינני נכנס כאן לסוגיית מידת התקפות האונטולוגית של הריאליזם הספרותי, שהיא שולית לטעמי היום – של הילד, על הטוב והרע שבו.
לעתים, אגב, גם יצירה שכולה מתיקות היא קבילה אם היא א. מסמנת לי בדרך מעודנת שהיא מודעת לרוע ובוחרת בטוב במודע. ב.היא מפגינה מלאות, כושר למלאות, בהבעת הטוב.
כלומר, ה"מניפולציה" טמונה גם ב"קצרנות" שבה "ילד יתום"=טוב.
מחלוקת"
ב"מומנט מוסיקלי" של קנז, הפרק הראשון, שבו הוא מספר על ילדותו המוקדמת, הוא היחיד שנכתב בגוף שלישי, מתוך מידה של ריחוק. ונזכרתי גם בגירושים מאוחרים של א"ב יהושע, ששם הילד פותח את הרומן בפרק יפה בגוף ראשון, בנימה ילדית אך לא מתיילדת.
כשסגרתי את המחשב על יום אתמול, בחדר המדרגות המטאפורי, אמרתי לעצמי: *** (מילה באנגלית ששרת החינוך, ובצדק, אוסרת לאומרה בעברית), שכחתי את קנז!
רציתי להעיר שהסיבה שאני לא קיצוני בהחמרתי עם ספרים שיוצא לי לבקר נובעת גם מכך שאני מחבב ספרים כתובים היטב ומהנים (מותחים, מצחיקים, או נוגעים ללב)שאינם כבדי סבר בהכרח או "יצירות מופת". יש להם מקום לטעמי. כמובן, כשהסופר הוא בעל מלאכה הגון.
ויש גם עוד שיקולים בראייה לחיוב של ספרים טובים אך לא מסמרי שיער.
ושוב, תודה על תגובתך.
מעניין ומעורר מחשבה, כרגיל.
אני חושב שביקורת ככלל היא מאד חשובה והביקורות של גלסנר ממש מאירות ומצוינות, ועם זאת, עדיין יש טעם לפגם בכך שאריק הוא גם סופר. כלומר, סופר המבקר סופרים אחרים באותה מדינה קטנה כשלנו.
ברגש יש רגשנות ויש רגישות והכל שייך לטעם ולריח ולא שייך לביקורת שיפוטית על ספר.
בעיניך זו רגשנות, בעיניי זה רגישות או להפך
מה זה קשור לביקורת על הספר? ואיך תגדיר מה יותר מרגש, רגיש, רגשן אם לא לפי טעמך האישי.
למה להשוות את ספר הביכורים של כותבת צעירה לטולסטוי? היש סופר שיוצא מהשוואה כזו בצורה ראויה? מה שייכים ברנר וטולסטוי לנטעלי גבירץ , לא ברור.
לדעתי כן יש מקום להתייחס לכך שזה ספור ראשון, וככזה הוא יפה ומעניין. אני נהניתי מהקריאה, הדמויות נעימות וההומור של הכותבת דיבר אלי. זה כנראה עניין לטעם אישי.
ולמען הסר ספק, אין לי כל היכרות עם הכותבת או איזשהו כותב .
ההשוואה לטולסטוי וכו' עלתה כאן בתגובות.
בביקורת גופא השוויתי את הספר לספר ביכורים אחר.
דעתך על הספר כמובן לגיטימית. האם גם דעתי?
אני מתרשם שגלסנר הוא אחד הבודדים, באמת בודדים, שדווקא אנו מבקר לרגע. הלוואי שהיו עוד כמה כמו גלסנר, הייתי פותח להם את הדלת בכיף. אני מבין שלא נעים לקבל ביקורת לא מהללת, אבל זאת לא הבעיה של ציבור הקוראים. גלסנר הוא מבקר בנשמתו ורואים כמה זה חשוב לו. לכן מי שלקח את זה אישית – שיקח, אני, בתור מי שאכפת לו מהספרות בארץ אומר תודה על מבקר כמו גלסנר.
כדרכך אתה רוצה לכתוב, רצוי ספר אחר, ורצוי שיהיה ריאליסטי. אם אין שם גאולה דרך הביבים, ערבים או מזרחיים, יש שם יותר מדי תמימות (שאינה חלק לגיטימי מהחיים ומהאמנות) ולפיכך אין זה ספר ראוי, תהיה בריא ותיחנק עם המרירות הריאליסטית שלך.