"בבית משפחת רגב השתררה שתיקה חרישית וזועקת" (אתר "הארץ")
"גולדווסר ורגב חזרו הביתה בארונות" (ynet)
1. הרגשנות והקיטש שבאמצעותם טופל בתקשורת נושא החזרת השבויים הם רק דוגמה מוקצנת לרגשנות והקיטש שהשתררו על ניסוחי חיינו הציבוריים בישראל באופן כללי; רגשנות וקיטש שמערפלים את האבחנה בין רגש-אמת לרגש-מזויף, בין רגש בעוצמה נמוכה, בינונית או גבוהה.
כיוון שכל אירוע ציבורי מוצג באופן שישיג את מלוא העוצמה הרגשית, כיוון שאין התעכבות על אבחנה בין רגש אמת כלפי אירועי החדשות (למשל, רגשותיהם של קרובי משפחה) לבין רגש מפוברק ומזויף (למשל, של אנשים שלא הכירו את המתים בחדשות; כלומר, צרכני החדשות), אין אבחנה בין אירוע שצריך לתת עליו את הדעת לאירוע שצריך לשים אליו את הלב, התוצאה היא עוצמת ווליום רגשי גבוהה ואחידה. תוצאתו של הווליום הזה היא חירשות רגשית. כך, בעצם, אנחנו לא מרגישים כמעט כלום כלפי אירועי החדשות, אנחנו אדישים. חירשות ואדישות, שהבהלה מהן, במעגל קסמים, תורמת להעלאת הווליום הרגשי באירוע הציבורי הבא. וחוזר חלילה.
2. כל זה מלווה בפרוזה גרועה, נחותה. "שתיקה חרישית" (טאוטולוגיה) והיפוכה "שתיקה זועקת" (אוקסימורון). הטאוטולוגיה, שבאה כביכול להעצים, היא הרי מיותרת מטיבה, ואילו האוקסימורון מנסה במגושמות של כותב תיכוניסטי להוסיף לקיצוניות אחת ("שתיקה") את האיכות של קיצוניות שנייה (זעקה), כיוון שקיצוניות אחת לא מספיקה. צריך לעקצץ את הקורא האדיש מכל הכיוונים, לדגדג מימין ומשמאל כאחת על מנת שייעור כבר מתרדמתו.
בציטוט השני, מויינט, מעין אוקסימורון נוסף: "חזרו הביתה" ב"ארונות". אבל כאן הפרוזה נחותה בגלל האירוניה העבה כקורת בית הבד. כן, אתם מבינים את האירוניה? הם "חזרו הביתה"! אבל "בארונות"!! איזו אירוניה!!! איזה נורא!!!!
ואנחנו נאמר: איזו אירוניה נוראה.
3. אולי לא מיותר להזכיר שני דברים. הראשון: לאנשים שאינם קרובי החיילים אין יחס רגשי למתים כפי שיש לקרובי משפחתם. הטיפול הרגשני של התקשורת בשניים, משל הם אחי ואחיך, הוא מזוייף ושקרי. השני: זה כבר ידענו שהשבויים מתים. האי-וודאות כביכול ש"נפתרה" היום היא שיתוף פעולה ברמה הלאומית עם תקוות נואשות של שתי משפחות. כשלעצמו, שיתוף פעולה כזה אינו סביר ומעיד על חברה חסרת גבולות וחוש מידה, שמניחה לטשטש ביודעין את ההבדל בין פנטזיה למציאות. אבל האמת היא ששיתוף הפעולה הזה, נדמה, נעשה על מנת שתיווצר דרמה היום. כלומר, על מנת שחיינו הציבוריים יוכלו לספק לנו את הקרקסיות היומית. כמו באותן אופרות סבון בהן מתעלמים הצופים מהחייאתה השרירותית של דמות שמתה באחד מהפרקים הקודמים על מנת שיוכלו ליהנות שוב מעלילותיה ורצוי ממותה המחודש.
תוספת מאוחרת בעקבות התגובות:
ב"אל-מנאר" אין פרסומות; בערוץ 10 ו – 2 – Yes! כלומר, יש. וזה כל ההבדל על רגל אחת.
בדברים שכתבתי לעיל לא התכוונתי להביע את התנגדותי לעיסקה; אני נוטה לחשוב שהיא אינה כה גרועה.
בדברים שכתבתי לעיל לא התכוונתי לכך שהזדהות עם משפחות החטופים היא פסולה או בהכרח מזויפת.
בדברים שכתבתי לעיל התכוונתי לציין את עוצמת הווליום הרגשי, את הרגשנות, בצלה אנחנו דנים בענייננו הציבוריים ואת ההיגיון העסקי שעומד מאחוריה. אפשר להיות פטריוט גם אם אתה סולד סלידה עמוקה מהפטריוטיזם הדביק והרגשני של התקשורת הישראלית, שיש רגליים – וחצי טורסו לפחות – לחשוד שהוא נובע ממניעים של משיכת צופים/קוראים (גם אם הדבר נעשה לא במודע). למעשה, איני רואה אפשרות לפטריוטיזם אמיתי ללא סלידה כזו. כל עוד התוכנית עם קרנית גולדווסר מקודמת בפרומואים בסמוך ל"היפה והחנון" אי אפשר להימלט מהמחשבות הללו.
כפי שיצא לי לכתוב החדשות בישראל הן חרושת-חדשות. יש פשוט יותר מדי זמן-מסך ומרחב-כתיבה והתסריטאים של הטלנובלה הישראלית צריכים לעמול קשה למלא אותו, ולמלא אותו ברגש.
מבקר חופשי 
תגובות
"קיטש ומוות"
כן כן, לא בדיוק על זה אלא דווקא על התרבות הפשיסטית, אבל מסתבר שהמרחק במקרה דנן בין פשיזם לפופוליזם הוא כפסע.
או במילותיו של פרידלנדר:
"הנאציזם נעלם. אך הוא רודף אותנו כדיבוק כפייתי גם בימינו אלה בגל גואה של ביטויים בספרות, בציור, בקולנוע ובטלוויזיה"
להצפה הרגשית הזו יש כל מיני השלכות על העולם האמיתי.
וראה גם כאן
http://www.notes.co.il/kitain/45463.asp
פוסט חזק של יונתן כיטאין בנושא דומה. איך העיתונים זייפו את תוכנו של מכתבו של גלעד שליט, כך שיצא "מרגש" הרבה יותר מן המכתב האמיתי.
בנושא הזה אפשר לקבוע בבירור, שהעניינים מדרדרים.
בספר של חווה יבלונקה על משפט אייכמן ראיתי צילומים של מהדורות העיתונים, שדיווחו על לכידתו ועל פסק הדין. כמעט כולם דיווחו ביובש גמור, דיווח עובדתי ללא כל ניסיון להתבטאות פואטית או טעונה רגשית.
אריק- צריך להפריד פה בין שני דברים- שניהם מקוממים אך שונים- 1. העצמה קיטשית (השימוש הטאטולוגי- שתיקה חרישית)2. טעות לכל דבר (האוקסימורון). זאת טעות לשמה- "זעקה חרישית וזועקת"
שניהם כאמור מקוממים מאד.
(וזה שהצירןף הזה לקוח מ"הארץ" מתחבר לרשימה הקודמת שלך)
ודבר נוסף- הרי להתייחס למתים שאינם קרובים לנו כ"אחים" הוא אלמנט שעומד בבסיס הלאומיות, להבנתי, ולא סתם אקט שקרי ומזויף.
ואני מדגישה את זה בגלל שאני יודעת שאתהדווקא מצדד דווקא בלאומיות בד"כ.
התכוונתי שהצירוף המשולש- "שתיקה חרישית וזועקת" הוא טעות ולא האוקסימורון עצמו ("שתיקה זועקת")
היתה לי שיחה עם חבר טוב, שהוא חבר של דוד גרוסמן, על הנושא הזה.
נדמה לי שההוצאה והסופר התאמצו בכל כוחם להמנע מלשווק את הספר בעזרת האסון של גרוסמן, אבל כולם דיברו עליו, על "אורי" ("אלדד", "אודי". שמת לב שהם מאבדים את שם המשפחה פתאום?) והספר הפך מעניין יותר ("מעניין", כמובן) בגלל האסון הפרטי של הסופר.
אותו חבר סיפר לי בשעתו משהו על גרוסמן, וברגע מסוים ביקשתי שיעצור. בשבילו זו שיחה אוהבת על חבר יקר. בצד שלי זה הרגיש, משום מה, בעיקר כמו רכילות.
החיים האישיים והפרטיים של החטופים ומשפחותיהם הפכו לנחלת הכלל כבר מזמן. בכל מובן, בכל הקשר , וכסימבוליקה על החיים של כולנו, הפוסט שלך מוזר, מתנשא . הטיעון שרק המשפחות מעורבות בהרגשה הוא טיעון שנובע מהרגשתך האישית הלא מעורבת ולא מהעובדות ומאלפי האנשים שהזדהו עם כאב המשפחות.
אני מצדד בלאומיות כשהיא צומחת "מלמטה", מצורך בריא של האנשים להרגיש לא מנוכרים לחיי חבריהם לקהילה הלאומית.
הבעיה היא שברגע שאמצעי התקשורת ההמוניים מתערבבים בלאומיות, ברגע שהלאומיות הופכת מכשיר להעצמת מרכזיותם וסחירותם של העיתונים והטלביזיה, כלומר ברגע שזו אינה לאומיות אותנטית, לתפיסתי, אלא כזו המהונדסת "מלמעלה", בידי השוק, אני חש רתיעה.
חן – הערתך לגבי הטעות נכונה.
דודי – מעניינת הערתך על משפט אייכמן
אני מרגיש צורך להתייחס פעם נוספת להערתך.
נדמה לי, שרבים בקרבנו היו יכולים לחוש, להרגיש יותר, את כאבן של המשפחות, לולא ההפרזה הרגשית שהציעה התקשורת ביחס לאסונן. ההפרזה הזו, בעדריותה, בהיעדר חוש המידה שבה, בנצלנותה, יוצרת מיאוס. השתתפות בכאב הזולת היא עניין וולנטרי, רגש אצילי וחרישי. כשהוא מזדהם כך, נדמה לי שיש אנשים שמתקשים להביע את רגשות השתתפותם, או אף להרגיש אותם באמת (ולא לצעוק בקול גדול שהם מרגישים אותם, במין רגש מתלקח וכבה). במובן הזה – וזה בדומה לכתיבה ספרותית – דיווח יבש על האירועים היה מגביר את רגש הסולידריות ולא מפחית אותה. רגשנות היא לא תמיד עודף רגישות – לפעמים היא מצביעה על היעדרה.
כמו רוב הדברים ברמה הלאומית, היא בתקשורת.
משפחות החטופים מהשניה הראשונה חייבות להאמין שהם בחיים.
יועציו של אולמרט (נראה לי מסוג האנשים שבלי היועצים שוכח איך ללכת) חושבים שכדאי לו, ציבורית ותקשורתית, לא להגיד שהם בטח מתים ולנהל משא ומתן כמו שצריך.
והתקשורת, כמובן, כמו שאמרת, צריכה את הדרמה. אז היא לוקחת את אלפית האחוז שהם בחיים, מעצימה את זה לכדי "אולי", ומייצרת דרמה שאפילו לספקן הגדול ביותר היה קשה לא להתרגש ממנה.
זה לא תמיד היה ככה. פעם כשחשבנו שחייל מת, הוא הוכרז כחלל. רון ארד, לדוגמא.
בחודשים האחרונים, ניכר חותמה של יד (המשפחות? חברים?) שכיוונה קמפיין שמטרתו יצירת לחץ ציבורי על הממשלה. הביטוי החיצוני של קמפיין זה בא לידי ביטוי מעבר לעיתונות – מצגת, הפגנות.
ההנחה הבלתי מעורערת שעמדה בבסיסו של הקמפיין – השבויים בחיים, אף מילה על הסיכוי שישראל משלמת על מנת לקבל גופות. עכשיו, כמובן, אומר אחיו של רגב "ידענו את העובדות, אנחנו אנשים ריאלים".
אנחנו – כל מי שקרא בעיתון וצקצק בלשונו, כל מי שהעביר הלאה את המצגת, כל העם למעשה – פשוט נוצלנו רגשית.
והתקשורת? שיתפה פעולה בהתלהבות. אבל הובלה ע"י הדבר החמקמק הזה שקרוי "דעת קהל", לא הובילה.
מה זה ניכר חותמה של יד המשפחות??????
מה האטימות החברתית הזאת שמופגנת כאן ???????????
לאריק – התקשורת כדרכה מקצינה הכל, זה נכון,אבל במקרה הזה של החטופים היא יצרה דווקא איחוד ושיתוף והרגשת יחד גדולה לאחרונה בקרב תושבי ישראל, הטיעונים שאתה מעלה שחצניים, לא רלוונטיים, וכמו אצל הרבה אנטגוניסטים שבטוחים שהם צריכים להשמיע דעתם דרך הביקורת גם במה שכבר טוב ויפה במה שהיא עושה, דעתך איך לומר חסרת רגש ולחלוטין לא אצילית גם ובהשוואה לתקשורת.
וגם מה שאתה עושה בפוסט הזה זה סוג של תקשורת לידיעתך, אוי לנו אם התקשורת הזאת היתה מנחה אותנו .
לפעמים הכוח של התקשורת הוא בדיוק ביצירת אמפטיה למצב קשה של בודדים, ואת זה היא בדרך כלל עושה בדרך אצילית, ובהרבה מקרים באווירה חיובית עד כמה שניתן.
פוסט שכל המגמה שלו לכסח את התקשורת ברגעיה הגדולים פשוט – לא רלוונטי!
מה זה "ניכר חותמה"? (ברשותך, רון, אסתפק בסימן שאלה אחד) –
זה קמפיין מתוזמר היטב, שנועד (כפי שהתבטאו המשפחות עצמן, ובצדק גמור מבחינתן) ש"הבנים" לא ירדו מסדר היום הלאומי.
זה לא להזכיר אפילו ברמז שיש סיכוי שהשבויים אינם בחיים.
זה לא להתחשב – סליחה, אנסח מחדש – זה לא להתיר אפילו את הלגיטימיות של התחשבות במחיר.
זה תמרון רגשי של עם שלם.
"אטימות חברתית"? איפה ההתחשבות במשפ' שחר, הרן, ארד?
גלסנר, לא יכולת לחכות עם הפוסט הזה לפחות יום אחד?!?!
דווקא היום היית צריך להיות כל כך חכם, כל כך חד אבחנה, כל כך ביקורתי?!?!?
דווקא היום נזכרת להזכיר ש"אבל אותנטי" זה יפה וראוי; "מלודרמה תקשורתית" זה מכוער ופיכסה?!?!
כמה שאתה חכם, כמה שאתה ביקורתי, איזה קורא חד אבחנה שאתה
אני מבין את זעמך, והוא לגיטימי. אולם גם אני אזרח במדינת ישראל, משלם מיסים וכו', ואני חש שהמדינה שלי מנהלת את ענייניה באופן שמעורר בי רתיעה עזה וניכור חריף. אני לא רוצה לחוש כך ולכן אני כותב את מה שעל לבי. זה לא רק "היום", הטירוף הרגשני, זה נמשך חודשים רבים. באופן רחב יותר הרגשנות הלא אינטליגנטית הזו היא גם סכנה קיומית.
מילה על המיום: לו הייתי כותב את דבריי בעיתון לא הייתי מפרסמם היום. נדמה לי, שהמדיום בו פרסמתי, הבלוג, שונה מבחינות מסוימות ומאפשר תגובה מהירה לקהל מצומצם יותר.
גם לא היו מפרסמים לך את השטויות שכתבת בעיתון, ואם אתה כל כך שונא את העיתונות איך זה שאתה נאחז בקרנות המזבח האלה?
לא כתבת שום דבר מחכים או מאיר עיניים, הרבה ראש קטן ותסמונת הגוזל הנגזל, וזה בכלל לא משנה איך אתה כותב, גם העילגות שלך המנוסחת בקפידה היא עדיין עילגות, ברמה ספרותית דלה שאף עיתון לא אמור להתעניין בה.
אריק, אל תיקח ללב ואל תתייחס לסתימת הפיות המתלהמת הזאת. יש אנשים שמחפשים מה לטלטל במלתעות, והבוקר זה אתה. איתך בבלוגך הצודק.
אני מסכים לדבריך.
תודה.