זכי דאלי, מאחרוני היהודים בבגדד, הוא עיתונאי חצר בטלוויזיה העיראקית, המגיש תוכניות מתקתקות על שכיות החמדה של מולדתו. הוא בן למעלה משבעים, וחי לו בנוחות בבירת עיראק שבין שתי מלחמות המפרץ. בפתח הרומן "עאידה" מתעורר זכי ליום שבערבו תיערך בביתו האמיד חינגה מופקרת עם ידידו ומגינו, נזאר אל-סייד, איש שירותי הביטחון במשטרו של סדאם חוסיין. אל-סייד מופקד על הבאת נשים צעירות ורעבות ללחם אל האירוע.
הפתיחה המוצלחת שכתב מיכאל, הסופר הוותיק, מדגימה את מיומנותו, והיא כקפיצת ראש ללבו של הרומן: ריקבון מוסרי בארץ רקובה. סצינת האורגיה המסקרנת היא חריגה וזרה לקורא הישראלי, כמעט ולקוחה מאיזה אפוס מזרחי או יווני קדום. אחת הנשים המשתתפות במשתה מקריאה טקסט ספרותי להנאת משתתפיו: "קולה העמוק והבהיר של אניסה ריתק ברהיטותו את המאזינים וכמו זרם לאטו בעורקיהם". עידון תרבותי ושחיתות מוסרית. במילה אחת: דקדנס. דקדנטית היא גם דמותו של ג'ליל, שלמה לפני שהתאסלם, בן דודתו החנפן והנהנתן של דאלי, ששילח את אשתו לישראל בעלייה הגדולה של ראשית קום המדינה: "הוא הבטיח להצטרף אליהם בבוא העת, אך שיקר לה בלי להניד עפעף. כמו זכי הוא לא התכוון לעזוב את עיראק".
בצד הדקדנס, יש ברוטליות. עיראק היא ארץ שסועה ומותשת שבה המיעוט הסוני מתעמר הן ברוב השיעי (יש ברומן סצנה עזה של קינה שיעית, שהפאתוס שלה מזכיר אף הוא קטע מאפוס קדמון) והן במיעוט הכורדי. דמות ברוטלית היא דמותו של אל-סייד, שמדגימה את המורכבות של הרומן . אל-סייד הוא רוצח אידיאולוג, עני שעלה מאשפתות, ושייך לשכבה גדולה שראתה בסדאם חוסיין מנהיג שהפיח גאווה בעמו: "כל החקלאות בעמק הפרת היתה בסכנת הכחדה אלמלא שאגת האריה של המנהיג. ואותו מנהיג תיעב כיעור ועשה כמיטב יכולתו שבני עמו יהיו אתלטים, יפים, בריאים וחזקים. הוא בז לשמנים באותו להט שדחה את השפעתם של הפרסים שהביאו בתככיהם הרס וחורבן על האימפריה של הארוּן אל-רשיד".
הזרות של ההוויה העיראקית, הדקדנטית והברוטלית, יכולה להוליך לסנסציוניות. אבל מיכאל אינו נופל למלכודת הכתיבה האקזוטית, מגרת החושים, המעקצצת והריקה, בגלל הריאליזם המדוד והאחראי שלו. הסופר מכיר את הזירה שהוא מתאר, והיכרותו הופכת אותה לאמינה ובעלת היגיון פנימי, מוכרת ומובנת וזרה ומושכת בו זמנית.
הדקדנס והברוטאליות הם המצע לניסיון המוסרי שמעמיד בו מיכאל את גיבורו בהמשך הרומן. זכי, "היהודי האחרון בבגדד", רודף הנוחות המבקש להזדקן בנוחותו, מוצא בפתח ביתו אישה כורדית מחוסרת הכרה שעברה התעללות. לא בלי היסוס ופחד, הוא אוסף אותה אל ביתו, מתוך כוונה עמומה לשקם אותה. בהופעת הפליטה הזו, אילמת שלה הוא מעניק את השם עאידה (על שם השבויה האתיופית באופרה של ורדי "אאידה"), יש יסוד קלישאי: הזקן הנהנתן הנאלץ לערוך חשבון נפש וליטול אחריות מוסרית; הזקן התשוש שעלומיו ניעורים. גם בפיתולים החדים של העלילה ההדוקה יש, לעתים, מלאכותיות תחושה של התערבות חיצונית של הסופר, אבל המיומנות של הסופר (למשל, השהיית האינפורמציה על אהובת נעוריו הקומוניסטית של דאלי, השומרת על מתח הקריאה; למשל, המשפטים המחוטבים והנקיים של הפרוזה שלו; הפלסטיות והחושניות המענגות בהן מתוארים בגדד והחידקל; הדימויים המפתיעים אך הקולעים: "כמו חיה הגוססת בייסורים מתמשכים, הרחוב הלך ונרגע"), וכמובן הנושא יוצא הדופן והאפל, הופכים את "עאידה" לרומן הגון על אנשים לא הגונים, לרומן הכתוב בריאליזם מדוד, מתון ואחראי אודות אירועים ואנשים חריגים, קיצוניים או מופקרים. לרומן שנשכרים מהתוודעות אליו.
מבקר חופשי 
תגובות
היו פלקטיות, לדעתי. זה היה החסרון הגדול של הספר.
אני מסכים לגבי עאידה. לא לגבי סאמיה (זה השם?), אם כי גם היא לא מפותחת לתפארת.
אבל נדמה לי שמרכז הרומן הוא זכי דאלי ולכן לא ציינתי זאת – הפלקטיות של עאידה – כחולשה שלו בביקורתי.
הפעם התאכזבתי,
קראתי את הספר ונהנתי מכשרון הסיפור של סמי מיכאל, אבל ספרות גדולה זה לא. אילו לא היה חתום סמי מיכאל על הספר, אני מניח שהביקורות היו ענייניות יותר וביקורתיות יותר – וממך ציפיתי לקצת יותר "אומץ" בביקורת, כנגד מבקרת כמו אריאנה מלמד והעורך יגאל שוורץ שהגזימו רוב גזם כשכתבו שזוהי יצירת מופת או הספר הטוב ביותר של סמי מיכאל.
זה רחוק מלהיות יצירת מופת.
כדבריך, זה בהחלט רחוק מלהיות יצירת מופת. אני בחרתי לכנות את זה "רומן הגון".
עאידה הוא ספר עם רבדים עמוקים. ספר שצריך לקרוא שוב ושוב
(׳§׳¨׳׳×׳™ ׳׳•׳×׳• ׳¨׳§ ׳¢׳›׳©׳™׳•) – ׳”׳•׳ ׳׳¢׳™׳– ׳׳×׳׳¨ ׳׳× ׳”׳×׳§׳•׳₪׳” ׳©׳ ׳¡׳“׳׳ ׳—׳•׳¡׳™׳™׳, ׳¢׳ ׳›׳ ׳¨׳¢׳•׳™׳•׳×׳™׳”, ׳׳ ׳›׳©׳—׳•׳¨׳” ׳׳©׳—׳•׳¨. ׳™׳© ׳¡׳•׳’ ׳׳¡׳•׳™׳™׳ ׳©׳ ׳”׳‘׳ ׳” ׳›׳׳₪׳™ ׳“׳׳•׳×׳• ׳©׳ ׳ ׳–׳׳¨ ׳׳ ׳¡׳™׳™׳“, ׳§׳™׳™׳׳× ׳”׳›׳¨׳” ׳₪׳˜׳׳׳™׳× ׳‘׳›׳ ׳©׳¢׳™׳¨׳׳§ ׳›׳׳¨׳¥ ׳©׳ ׳©׳ ׳׳•׳× ׳¢׳“׳×׳™׳•׳× ׳•׳“׳×׳™׳•׳× ׳•׳©׳ ׳׳׳—׳׳•׳× ׳•׳”׳₪׳™׳›׳•׳×, ׳™׳“׳¢׳” ׳¡׳•׳’ ׳׳¡׳•׳™׳™׳ ׳©׳ ׳™׳¦׳™׳‘׳•׳× ׳×׳—׳× ׳©׳׳˜׳•׳ ׳• ׳©׳ "׳”׳׳ ׳”׳™׳’ ׳”׳’׳“׳•׳".
׳”׳׳׳¨׳™׳§׳ ׳™׳ ׳ ׳×׳₪׳¡׳™׳ ׳¢׳ ׳™׳“׳™ ׳›׳ ׳”׳¢׳™׳¨׳׳§׳™׳ ׳©׳‘׳¡׳₪׳¨, ׳›׳׳™ ׳©׳׳¢׳•׳ ׳™׳™׳ ׳™׳ ׳‘׳ ׳₪׳˜ ׳”׳¢׳™׳¨׳׳§׳™. ׳”׳©׳™׳¢׳™׳ ׳”׳ ׳׳׳” ׳©׳¢׳•׳©׳™׳ ׳׳× ׳”׳‘׳¢׳™׳•׳× – ׳׳§׳•׳¨׳ ׳׳™׳ ׳”׳¨׳‘׳” ׳׳׳₪׳×׳™׳” ׳׳׳©׳₪׳—׳” ׳”׳©׳™׳¢׳™׳× ׳©׳¨׳™׳׳×׳” ׳׳× ׳–׳›׳™, ׳׳׳¨׳•׳× ׳¡׳•׳₪׳” ׳”׳˜׳¨׳׳’׳™, ׳•׳¢׳ ׳¨׳§׳¢ ׳”׳›׳™׳‘׳•׳© ׳”׳׳׳¨׳™׳§׳ ׳™ ׳”׳׳×׳§׳¨׳‘ (׳›׳׳ ׳™׳© ׳׳™׳–׳” ׳§׳₪׳™׳¦׳” ׳‘׳–׳׳ ׳™׳ ׳©׳§׳¦׳× ׳׳₪׳¨׳™׳¢׳” ׳׳™, ׳›׳™ ׳×׳—׳™׳׳×׳• ׳©׳ ׳”׳¡׳₪׳¨ ׳”׳•׳ ׳‘׳¢׳¨׳ ׳›׳©׳ ׳×׳™׳™׳ ׳׳—׳¨׳™ ׳׳׳—׳׳× ׳”׳׳₪׳¨׳¥ ׳”׳¨׳׳©׳•׳ ׳” ׳•׳–׳” ׳׳ ׳ ׳¨׳׳” ׳›׳׳×׳₪׳¨׳© ׳¢׳ ׳©׳ ׳™׳ ׳¨׳‘׳•׳×) ׳”׳׳¡׳¨ ׳©׳ ׳”׳¡׳™׳•׳ ׳”׳•׳ ׳©׳”׳׳¦׳‘ ׳©׳™׳‘׳™׳׳• ׳׳™׳×׳ "׳”׳׳©׳—׳¨׳¨׳™׳" ׳™׳”׳™׳” ׳™׳•׳×׳¨ ׳’׳¨׳•׳¢, ׳•׳¢׳™׳¨׳׳§ ׳׳ ׳×׳”׳™׳” ׳׳§׳•׳ ׳׳—׳™׳•׳× ׳‘׳• ׳׳₪׳™׳׳• ׳׳׳™ ׳©׳ ׳©׳‘׳¢ ׳׳”׳™׳•׳× "׳”׳™׳”׳•׳“׳™ ׳”׳׳—׳¨׳•׳ ׳‘׳¢׳™׳¨׳׳§" (׳•׳”׳¦׳׳™׳— ׳‘׳›׳ ׳’׳ ׳‘׳™׳׳™׳• ׳©׳ ׳¡׳“׳׳).
(קראתי אותו רק עכשיו) – הוא מעיז לתאר את התקופה של סדאם חוסיין, על כל רעויותיה, לא כשחורה משחור. יש סוג מסויים של הבנה כלפי דמותו של נזאר אל סייד, קיימת הכרה פטאלית בכך שעיראק כארץ של שנאות עדתיות ודתיות ושל מלחמות והפיכות, ידעה סוג מסויים של יציבות תחת שלטונו של "המנהיג הגדול".
האמריקנים נתפסים על ידי כל העיראקים שבספר, כמי שמעוניינים בנפט העיראקי. השיעים הם אלה שעושים את הבעיות – לקורא אין הרבה אמפתיה למשפחה השיעית שרימתה את זכי, למרות סופה הטראגי, ועל רקע הכיבוש האמריקני המתקרב (כאן יש איזה קפיצה בזמנים שקצת מפריעה לי, כי תחילתו של הספר הוא בערך כשנתיים אחרי מלחמת המפרץ הראשונה וזה לא נראה כמתפרש על שנים רבות) המסר של הסיום הוא שהמצב שיביאו איתם "המשחררים" יהיה יותר גרוע, ועיראק לא תהיה מקום לחיות בו אפילו למי שנשבע להיות "היהודי האחרון בעיראק" (והצליח בכך גם בימיו של סדאם).
נהנתי לקרוא את הספר
נכנסתי לתוך המקומות לתוך הדמויות
יש לדמויות עומצה וגם פשטות
העלילה מרתקת
ביקורת מעולה. אכן רומן הגון.
יופי של ביקורת , מסתבר שהמבקר קרא את הספר בשבע עיניים
כפי שראוי לספר זה .
אשרינו שנתברכנו בסופר כ"כ חשוב בספרות העברית, הישרלית. ספר מרתק, עלילה שנונה, כתיבה שמכבדת את הקורא, מאפשרת לדמיין, גם אם לא נדייק בדמיוננו את מראה הנחל במדוייק, כפי שהוא. אז, פוג יא נחל פוג, ספרות במיטבה.
קראתי את הספר לפני שנים והוא זכור לי כספר נפלא שמעביר אווירה ששוררת בעיר בתקופה מסוימת, תנאי חיים, מידע (לקורא ההדיוט, כמוני, ישראלית ממוצא אירופי) על ההבדלים בין השיעים והסונים והיחסים ביניהם, ועל עומק הפגיעה ברקמת החיים של המדינה העתיקה. לזכרוני עאידה היא בעיקר סמל, אבל כל יתר הדמויות הן חיות ולא פלקאטיות. זה אחד הספרים שיום אחד אקרא שוב. אהבתי מאוד את הביקורת של גלסנר.