1. "ואז, כאילו זה היה פתאום, ילדתי, ואחר כך, באותה פתאומיות, התגרשתי וחזרתי לעיירה האפורה בה גדלתי. רק שם יכולתי לקנות דירה ולחיות באופן סביר. אבל להגיד לך משהו? מאז שעברתי לפריפריה גיליתי שהעולם לא רע כל כך כמו שחשבתי. אנשים בסך הכל טובים. השמש זורחת. גיליתי כמה זה טוב להרפות. העולם יסתדר גם בלעדייך.
חייתי בעיר חיים של מעורבות חברתית גדולה. חיים פסימיים. הכל – הישראליות, העולם, העתיד – נראה לי קודר וחסר תקנה. חייתי בעיר חיים לא אחראיים בסופו של דבר.
ומאז שיש לי ילד כאן, בעיירה האפורה הזאת שבה נולדתי על שפת הים, אני מרגישה כמו בחופש גדול נצחי".
(קטע מדיאלוג שלֵו-מְנער)
2. משהו קטן בזכות גאידמאק.
גאידאמק הוא מטרה נוחה לצלפים. הוא רוסי. הוא ברווז אפור בין ברבורים צחורים. גאידאמאק שונה משאר שועינו שצבעם כצבענו ולכן, כזיקיות, הם אינם בולטים כמוהו בקרבנו. אינם מזמינים דריכה כמותו.
גאידאמאק שונה. יש לו הומור והומור עצמי. הוא אקסצנטרי, הוא שחקן במהותו, ולכן מרהיב וראוותני כטווס כשם שהוא פגיע כמותו.
גאידאמק שונה משאר שועינו בראש ובראשונה בחשיפותו התקשורתית. הוא נצפה – ושועינו האחרים בוחרים, ובצדק מבחינתם, להישאר הרחק מעינינו, לצפות בנו. גאידאמק ניצב מול הזרקור ושאר שועינו במחשכים יהלכו. גאידאמק שקוף ושועינו האחרים אטומים. הוא מקים מפלגה – הם שולחים לוביסטים.
הכי גרוע זה לא לדעת מי הם ומה הם שועינו. לא לדעת מה קורה מאחורי הקלעים. ואילו גאידאמק מעלה בפנינו את "המופע של לארי סאנדרס" של האוליגרכים.
מבקר חופשי 
תגובות
הכתיבה שלך מעניינת ויש לך הבחנות יפות, אבל משהו כאילו תמיד מבקש להשאר אצלך אנליטי, לכן גם כשאתה מנסח דברים מטאפורית יש איזה חיץ בין הדימויים החופשיים לסגנון המוקפד מדי.
יש את התחושה שמישהו כתב את הדימוי הזה ולא שזה נכתב מעצמו, זאת אומרת שההתחברות לרעיונת שלך היא ברעיון ופחות בחושים. תצא קצת משליטה נראה מה יקרה.
יש משהו בדבריו של מחמלבף (גם כן ניק) כלומר ניכרים דברי אמת.
חוץ מזה לא הייתי מחפשת משהו "בזכות" גאידמק. זה כמו פרעוש שמנסה להתחבב על קרנף. והאמת שאני לא מוצאת שום דבר לזכותו ועלבון הוא ללארי סנדרס המחונן הקומיקאי הגדול להשתמש בשמו כמחמאה לאוליגרך הלז
זה מעין עלבון לעמיתיו המיליארדרים, שיש להם מיני מסיכות.
אחשוב על דבריך.
או בעצם אקח אותם לתשומת לב (לב!).
לאיה מ – ההתמקדות בגאידאמאק היא סוג של תודעה מעוותת (מושג אולי יותר נוח מתודעה כוזבת).
מתמקדים בו – כי קל, כי הוא מזמין את זה, כי הוא מבקש את זה, כי הוא טלוויזיוני, נכון, גם כי הוא נחשד בעבריינות – ושוכחים את שאר המאגנאטים שלנו.
שטויות. אריק לא כותב רק אנליטי. הכתיבה שלו אנושית בסך הכל, בגוף ראשון, לעיתים חושפנית, לעיתים חושפנית מדי. מה שאי אפשר לומר על בעלי ניקים עלומים הנכנסים מתוך רוח של 'את טובתך אני מבקש ולי זה עולה יותר, תאמין לי', אך אותם כותבים, לא מפתיע, הינם נטולי יושרה מינימלית להעמיד את שמם שייילך לפניהם. לתשומת לב המבלכבלפשף –
בלי קשר לטענת הכותבים הקודמים, יש לשבח את הענווה ואת העדינות שלך. אתה אף פעם לא מתלהם כתגובה למבקריך, אתה לא מוחק תגובות בברוטליות או בהתחסדות, ותמיד מתייחס בכבוד ובענייניות למגיבים. לא רק בגלל זה – אבל גם – אתה מהבלוגרים ומהמבקרים האהודים עלי.
תודה.
ואני, אגב, גם נקי ומסודר בתלבושתי!
(:
היה מעניין לראות את הדרך בה המבקר מקבל ביקורת.
מזדהה עם הנוחות שבפריפריה, לא הייתי רוצה להיות אמא עירונית, אבל אני מניחה שכשנגיע לגיל בית ספר, אני אתחיל לדפוק את הראש בקיר בשל ההצע הפריפריאלי הדל.
הנימה שלי יצאה אולי פדגוגית מדי, אז במלים פשוטות: לשיטתי, אתה אכבר גבר
אריאלה – כמי שגדל בכפר ואוהב/שונא את ת"א, אני חש געגועים גופניים לשקט של הכפר עם ידיעה (רציונלית, מחמלבף!) כמה כפר יכול להיות משעמם. בערבים. הארוכים. עם קרקור הצפרדעים וצרצור הצרצרים ויללת התנים ושתיקת האדמה והאנשים. אבל אני מתכנן, בעזרת המצנאט שאני תר אחריו, לרכוש לי דאצ'ה כפרית ולפרוש אליה כשהעיר תסגור עלי מדי, להגות. בכלל, בטבע – כלומר, בצימר – אני חש קרוב יותר לעצמי, פחות חיה חברתית ויותר אדם.
שחר – אתה גורם לי להסמיק כנערה
(: