1. בן המעמד הבינוני, או הפרולטר, מפנטז על התענוגות שיביא עמו העושר. "אשליות", הפזמון-המנון של נסים סרוסי, הוא דוגמה טובה לכך.
אבל ספק הוא אם המעמדות הגבוהים נהנים בעיקר מתענוגות חומריים. ספק הוא אם הם בעיקרם הדוניסטיים. השקפה מעניינת יותר ומורכבת יותר על מה שמביא הכסף מצויה בקטע מזהיר ב"עוּל ימים" של דוסטוייבסקי. בקטע מסביר הגיבור מדוע ברצונו להיות רוטשילד:
"ההכרה, כי אני-אני הוא רוטשילד עצמו (…) כי יש בידי להכין סעודה, שאין כדוגמתה לשום איש, ועל ידי הטבח הטוב ביותר שבעולם, ועצם ידיעת הדבר הזה מספיקה לי. אהיה אוכל פרוסת לחם וקותל-חזיר, ועצם הכרת הדבר תשביע אותי" (תרגום: ש. הרברג).
לא הדוניזם כי אם הפוטנציאל-להדוניזם. לא מימוש הכוח אלא תחושת-כוח. כלומר, תענוג רוחני…
2. כשאיש הרוח חש שהרוח עבורו היא כמו העץ עבור הנגר; חומר לחטיבה, גילוף, הקצעה, מסמור, הברגה והדבקה, הוא נמלא שמחה גדולה. הוא בעל מלאכה! הרוח צוררת בכנפיה שלל צורות! כלומר, הרוח היא סוג של חומר…
3. לדעת מה בדיוק קורה, להביט עין בעין באסון של הקיום או של התרבות, אינו מתכון לפסימיזם בהכרח. דווקא הבליעה של ההוויה בלוע התודעה, החלישה של התודעה על ההוויה, מאלחשת את מכאוביה של האחרונה, ממתיקה את טעמה.
4. המציאות היום היא (בחלקה) פנטסטית. עברה תסרוט טלביזיוני מוטרף. ובייחוד בישראל בה מאבטח מתאבד ברגע ממלכתי של פרידה מנשיא מדינה זרה ובה צמד גיסים מחסלים מחבלים בהפרש של כמה חודשים.
המציאות (בחלקה) פשוט לא ריאליסטית.
הערה: בחלקה; בחלקה הגדול האחר היא דווקא ריאליסטית מאד, חסרת השראה, הפתעה ופשרות כמו פעולת חשבון בסיסית.
מבקר חופשי 
תגובות
פתאום מזכיר לי את פסואה (ספר האי נחת) בקיטוע ובהגיגים.
לגבי 4: המציאות כפי שהיא משתקפת בטלוויזייה היא בפירוש פנטסטית – אפשר להגיד אפילו פנטסטילוויזית – מציאות מסוננת עפ"י שיקולי סקופים ורייטינג. ובקיצור: כמה שיותר סקופים וכמה שיותר אלימות ומין- יותר טוב. זאת מציאות שעוברת דרך פריזמה מאוד מסויימת שמבחינות רבות הן אנטיתזה לספרות.
את צודקת מאד בדיוקך. חלק מהתחושה של המציאות כ"הזויה" היא בגלל היגיון-הטלביזיה שמסנן את המציאות עבורנו.
מצחיק שאתה מאיית טלויזיה עם "ב" כמו בספרים ישנים
🙂
צודקת. העירו לי על זה. לפחות אני לא כותב טעלעביזיא
(:
בסעיף 1 יש לך קושי להבחין בין מה שמקובל בימינו (בקרב אנשים כמוך, אם תסלח לי על ההכללה שבכמוך) לכנות רוח לבין מה שמקובל בימינו לכנות אגו, או "בטחון".
כבר כתבתי פעם שהמילה רוח, כמו עוד כמה מילים, למשל אהבה, הן כרגע רב-שימושיות עד כדי אמורפיות, וכנראה שהפתרון היחיד הוא להפסיק להשתמש בהן, עד יעבור זעם.
ל-2 חומר הגלם של הנגר, עץ, לא נגרות כפי שחומר הגלם של איש הרוח הם הרעיונות ולא הרוח עצמה. הרוח עצמה שורה בכל, גם בעץ ובנגר, הרוח אינה ביתו של איש הרוח, ועיסוק ברוח של איש הרוח אינו מובן מאיליו אלא נובע מהאדם גופו ולא מהרעיונות, ולפיכך אינו חמרי אלא רוחני. וכן הפסל היוצר דמות מעץ, הצייר, המוסיקאי, הכל רוח.
צ"ל הרוח עצמה שורה בכל, גם בנגרות ובנגר
(ולא גם בעץ ובנגר)
שפי – ב"רוח" בסעיף הראשון לא התכוונתי ל"אגו" כי אם לפעילות המתרחשת בין כתלי המוח. ונכון, ניתן לתת ל"רוח" גם משמעויות אחרות.
לר – לא בטוח שהבנתי. כלומר, יש לי השערה. אתה מוזמן להרחיב.
גם לי ה-ב' בטלביזיה מעלה חיוך כל פעם מחדש
🙂
ור'- אני חושבת שאני מסכימה איתך
השאלה כאן מה מגדיר עיסוק מסוים כרוחני ועיסוק אחר כחומרי. לשיטתך, אם הבנתי נכון, קו הגבול עובר בין מקצועות והדימוי שהצגת על הדמיון בינהם, כביכול, מדגים להבנתי דווקא את השונות, לשיטתך כמובן, זאת אומרת "נקרא" כאילו אתה לא ממש מתכוון לזה.
ומאחר וכך, השאלה המעניינת נשארה פתוחה, מהוא הגבול ואיפה המפגש. למשל, האם איש רוח העוסק בנגרות כתחביב מפסיק להיות איש רוח?
משהו כזה.
מקווה שהבנתי כוונתך.
תודה
עשית חלוקה, במישרין או במשתמע, בין מקצועות טכניים, להם שייכת להם חומריות, ובין מקצועות עיוניים, אותם תייגת כרוחניים.
ייתכן ויש כאן רק בחירת מילים לא מתאימה שעשית (לדעתי) או אולי מעבר לזה.
לעצם העניין, רוחניות אינה תלויית מקצוע לדעתי.
מקווה שהנקודה הובהרה.